ראשון לציון על חגיגה פג

ותפשוט מהכא דקסבר ר"א קדושה ראשונה לא קדשה לעת"ל דמצי למימר לעולם קדשה לעת"ל ושאני עמון ומואב שהלכה באה עליהם שלא תתקדש אלא לשעתה דקתני הלמ"מ מעשרין מעשר עני בשביעית ומשמע דהלמ"מ ממש קאמר ומה גם למאי דקתני בתוספתא זקנים מנביאים ונביאים ממשה הלמ"מ משמע ממש קאמר והכי דייק נמי רבינו שמשון בסוף מסכת ידים להדיא. וא"ת למאי דקאמר מה טעם הרבה כו' דמשמע דקדושה ראשונה קדשה לשעתה אם כן עמון ומואב שלא קדשה בקדושה שניה ח"ל הם והיכי באה הלכה עליהם י"ל דבאה הלכה שלא יקדשום בביאה שניה ויעשרו מעשר עני בשביעית. וראיתי להרב הגדול בעל משנה למלך שכתב בפ"ה מהלכות ביכורים וז"ל על דברי רש"י שכתב עמון ומואב מעשרין וכו' שהם היו זורעים כו' ע"כ והלא משנה ערוכה בפ"ו דשביעית כל שהחזיקו עולי מצרים נאכל אבל לא נעבד כו' וכמו כן כתב בפ"ק דיבמות כו' ע"כ

ואני אומר דרש"י ז"ל מדאורייתא קאמר דמותרים אבל מדרבנן אסור לעבוד לבד עמון ומואב לא עשו בהם גזירה זו לאסור לעבוד כי כל עצמן הניחום בשביל עניי ישראל למצוא לעבוד כו' גם לאכול לקט שכחה ופאה ומעשר עני ואולי דעל זה באה הלמ"מ אבל כל חוץ מעמון ומואב ישנו בתקנת חכמים דאסור בעבודת הארץ וכפ"ז א"י נחלק לשלשה חלקים שכבשו עולי בבל לא נאכל ולא נעבד שכבשו עולי מצרים ולא עולי בבל נאכל ולא נעבד שכבשו עולי מצרים והניחום עולי בבל כגון עמון ומואב שהניחום כדי שיסמכו עליהם עניים נאכל ונעבד. והרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות מתנות עניים וז"ל ובח"ל שאין בה שמיטת קרקע מפרישין בארץ מצרים ובעמון ומואב מעשר ראשון ומעשר עני מפני שארצות אלו קרובות לא"י כדי שיהיו עניי ישראל נסמכין עליהם בשביעית והלמ"מ שיהיו מפרישין בארץ עמון ומואב מעשר עני בשביעית כו' ע"כ משמע דהלמ"מ ממש קאמר דדברי הרמב"ם אינן יכולין לידחק לומר לאו דוקא כמו שאנו דוחקים לומר בלשון הברייתות ומה גם דלא כתבה בהודעת עיקר הדין אלא בתר דכתב הדין וטעמא כדי שיהיו עניים כו' הדר לומר והלמ"מ ה"ז מגיד כי ממש קאמר כי מלבד טעם האמור עוד מודיעך כי כן באה ההלמ"מ. ויש לי להוכיח כן ממה דאמרינן ביבמות עלה י"ו דקאמר ר' דוסא בן הרכינס לרבי יהושע ולראב"ע ורבי עקיבא וזה לשונו מעיד אני עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו עמד חגי הנביא ואמר ג' דברים צרת הבת אסור' עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית כו' ע"כ הרי דבימי נביאים כבר היתה להם הלכה זו ותו מדקמחתיה בהדי צרת הבת וספק ממזר ש"מ הא נמי כוותייהו ומעתה מאי דכתב הרמב"ם דהלמ"מ ממש קאמר. ואופן ההלכה הכי הוא שאמר ה' למשה עמון ומואב לא יקדשום עולי בבל וקמי שמיא גליא דמתקנין מעשרות ואמר למשה אמור להם כשיתקנו יתקנו מעשר עני בשביעית ולא מעשר שני ואיכא למימר דאתא לאפוקי מדראב"ע דאמר לר' טרפון הרי אתה מפסידן נפשות קובע אתה השמים כו' שנאמר היקבע כו' המעשר והתרומה וכו' ע"כ ומלתא כהאי דינא הוא אי מצינן לתקוני מ"ע אי לא ובאה הלכה דמצו לתקוני מעשר עני. או אפשר לומר דהלכה האמורה כאן היא ע"ד אומר' ז"ל בפ"ב דמגילה וז"ל אר"י מ"ד ועליהם ככל הדברים כו' מלמד שהראהו ה' למשה מה שהסופרים עתידים לחדש כו' ע"כ וכפי זה מאי דאתמר למשה נמי גזירות דרבנן אין זה גזירת דינא אלא הודעת העתיד הודיע ה' למשה שיבא זמן שיתקנו הלכה זו וכפ"ז דין דברי סופרים אית לה ע"כ. והכ"מ כתב דלאו דוקא כתב רבינו והלכה למ"מ והכריח מדקתני במתני' דידים עמון ומואב מעשה זקנים כו' והרואה דבריו בתחלת הלכות תרומות דע דלאו דוקא ע"כ מה שכתב הרב ממה דקתני מעשה זקנים במה דכתיב לאו קושיא היא ומה שהכריח ג"כ מתחלת הלכות תרומות דהתם כתב הרמב"ם ז"ל עמון ומואב מעשה זקנים אינו הוכחה דאה"נ דאין חיוב מעשרות בשאר שנים ומעשר עני בשביעית לאו מדאורייתא אלא מדרבנן אלא דממה שכתב הרמב"ם פ"א מהלכות תרומות דין ו' וז"ל נמצא כל העולם כולו לענין מצות התלויות בארץ נחלק לג' חלקים א"י וסוריא וח"ל וא"י נחלקת לב' כל שהחזיקו עולי בבל חלק א' וכל שהחזיקו עולי מצרים בלבד חלק ב' וח"ל נחלקת לב' ארץ מצרים שנער ועמון ומואב המצות נוהגות בהם מד"ס כו' ע"כ. הרי להדיא דסובר דעמון ומואב לא החזיקו בה עולי מצרים ולא נתקדשה אפילו קדושה ראשונה מדלא מנה אותה בחלק חזקת עולי מצרים אלא בחלק ח"ל ודלא כרש"י ז"ל ולדבריו ז"ל צ"ל דהלמ"מ באה להתיר לרבנן לקבוע בה מ"ע דאל"כ היה איסור וכדעת ראב"ע שאמר להם אתם מונעים את השמים מלהוריד טל ומטר והגם דח"ל היא אעפ"כ לא מצו לתקן מעשר עני בשנת השמיטה שלא כסדר השנים בא"י א"נ לדרך אחרון שכתבתי שהלכה האמורה כאן היא הודעת ההלכה העתידה להיות בתקנות חכמים וישובא דגמ' דילן דקאמר מה טעם הרבה כרכים וכו' לתקנת מ"ע בעמון דמשמע דעמון ומואב כיבוש מצרים תתישב לדעת רבינו הכי מה טעם תקנו בעמון ומואב לקולא ולא כראב"ע מדאשכחן עזרא שלא כבש הרבה כרכים והניחם כדי שיסמכו כו' ומעשרין מ"ע הא נמי דכוותה מצו לתקן בה מ"ע ולא מ"ש ולעולם עמון ומואב דקאמר הכא אינה כיבוש מצרים ומאי דכתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות שמיטה וז"ל עבר הירדן שביעית נוהגת בה מדבריהם וספיחי סוריא ועבר הירדן מותרים באכילה לא יהיו ארצות אלו חמורים מא"י שהחזיקו בה עולי מצרים ע"כ לשון זה קשה להולמו וכמ"ש עליו הראב"ד ז"ל ומה שישב מרן הכ"מ אינם דברים המתקבלים ולא מתישבים בדברי רמב"ם דאם נסתפקנו אם כבשו עולי בבל מעבר הירדן ומסוריא אמאי שרינן משום שלא יהיו ארצות אלו חמורים מארץ ישראל שהחזיקו כו'

וניחא לי לומר דכיון דעיקר הלכה זו דקדושה ראשונה קדשה לשעתה הוא מדכתיב אשר ירשו אבותיך וירישתה קדושה א' וב' יש לה ג' אין לה כדדריש התם א"כ יש מקום לבעל הדין לחלוק דלא אתמר אלא בירושת יאושע אבל ארץ סיחון ועוג שירשה משה כיון דאינה בהבטחה דחזרה דהרי ארץ סיחון ועוג אינה בהבטחת האבות כאומרם ז"ל פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמה וכמו שהארכנו בחיבורינו אור החיים על התורה וא"כ מן הסתם לא יבטיח על מה שלא נתן לאבות ומהשתא לא נכללו ארץ סיחון ועוג בפסוק זה ומצינן למימר דקדושה ראשונה דקדשה משה קדשה לעת"ל להכי כתב טעמא לא יהיו ארצות כו' וכמו כן סוריא לא היתה בימי יהושע וממילא לא נכללה בדרשא ויש מקום לומר דלא ישתנה דין שעשו בה להכי כתב הרמב"ם לא יהיו אלה חמורים. וא"ת אמאי לא כתב הרמב"ם דין עבר הירדן בה' תרומות ומ"ע ולא בה' מתנות עניים דיש לומר דהוי בכלל כיבוש מצרים ומ"ש הרב בריש ה' תרומות וז"ל איזהו היא ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים כו' ולא רשם עבר הירדן אולי דסמך על מה שכתב למעלה בפ' זה וז"ל א"י האמורה בכל מקום היא הארצות שכבשן מלך ישראל כו' ע"כ ומשמע דהגם דלא הוו מארץ כנען ממה דאצטריך למיהב טעמא בסמוך לירידת סוריא ממעלת א"י מפני שכבש אותה קודם שיכבוש כל א"י כו' וסוריא לאו ארץ כנען היא ש"מ דאי לאו האי טעמא כיון שכבשה מלך ישראל וכו' ומינה לארץ סיחון ועוג שלא היו יכולין להקדים כבישת הארץ מלפניה וגם על פי הדיבר היה לא תרד מעלתה וכמו שהארכתי בפרט זה בספר אור החיים ולזה לא הוצרך הרמב"ם ז"ל להזכיר עבר הירדן ומה דהוצרך לסמן גבולי ארץ שהחזיקו עולי מצרים דאתא לאשמועינן הגבולין וכדתניא במתני' דריש גיטין דף ח' בפלוגתא דתנא קמא ור"י אבל בעבר הירדן ליכא פלוגתא ולא אצטריך לאשמועינן גבולי דידיעי נינהו לכולי עלמא ופש לן ליתובי דעתא בהא מלתא דכתב רמב"ם בסוף פ"א מה' תרומות שהתרומה בזמן הזה אפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם שאין לך