ראשון לציון על חגיגה פב

מסכת חגיגה פרק א'

הכל חייבין בראיה חוץ וכו' ועבדים שאינן משוחררין מסקינן בש"ס הכל לאתויי מי שחציו עבד וחציו ב"ח דמיחייב וסיפא דעבדים שאינם משוחררים דפטור מפרשי לה נמי במי שחציו עבד כדדייקינן מיתורא דשאינן משוחררים למה לי ולא קשיא כאן משנה ראשונה כאן משנה אחרונה דתנן מי שחציו כו' עובד את רבו יום אחד כו' ועצמו יום אחד א"ל ב"ש תקנתם כו' אלא כופין את רבו וכותב לו גט שחרור כו' וחזרו ב"ה כו' ופרש"י ז"ל רישא דהכל חייבין היא דמתנייא באחרונה דכיון דכופין כו' הו"ל כאלו משוחרר כבר וסיפא דפטור היא למשנה הא' דעדיין חציו עבד. והרמב"ם בפ"ב מהלכות חגיגה כתב וז"ל מי שחציו עבד וחציו ב"ח פטור מפני צד עבדות שבו. משמע דסובר דמשנה אחרונה היא מאי דקתני בסיפא דפטור והדבר קשה דאדרבה לפי משנה אחרונה העבד הוי בן חורין טפי ממשנה ראשונה דעודנו משועבד לרבו אחר וליכא למימר דסובר דמחייב ביום דעובד עצמו. חדא דמתני' סתמא קתני חייב ולא פליג מאיקלע יומא דחיובא ביום דעובד עצמו או דעובד רבו ותו סוף סוף הרי משועבד לרבו הוא ושפיר אמרינן דרחמנא אמר האדון ה' צבאות יצא זה שיש לו אדון אחר כדדריש ליה התם. ותמצא דקאמרינן בגיטין גבי הך דקאמר אלא מעתה יום של רבו ישא שפחה יום של עצמו ישא בת חורין ומתרץ איסורא לא קאמינא הרי דלא נחלקו ביום שהוא בן חורין לגמרי לענין איסורא ומינה דאין להביא עולת ראיה והוא אינו חייב דהא מביא חולין לעזרה אפי' בחול ואין צ"ל לחלל יום טוב להקריב עולת ראייתו. ולדידי חזי לי דרמב"ם תלמודא דחקיה למימר הכי מהך דבעי תלמודא בגטין דף מ"ב במעוכב גט שחרור אי איתיה בכסף שלשים שקלים יתן לאדוניו אמר רחמנא והאי לאו אדון הוא או דילמא כיון דמעוכב גט שחרור אדון קרי' ביה ע"כ מאי בעי והא כמשוחרר חשבינן ליה הכא לפי משנה אחרונה ומייתי עולת ראיה והתם נמי הך בעיא למשנה אחרונה קא בעי לה כדמוכח להדיא התם וקושיא זו הרגישו בה התוס' וכתבו שיש לדחות דכיון דמת איגלאי מלתא דלאו עומד להכי הוא ותירוץ זה דחוק הוא ומכח זה פי' הרמב"ם דלמשנה אחרונה פטור הוא מטעם דרשת הש"ס יצא זה שיש לו אדון אחר תדע דבתקנתא הוא דהוי חציו ב"ח גמור וחציו עבד גמור ממה דקאמרי ב"ש לב"ה תקנתם את רבו וכו' משמע דבתקנתא הוא דהוי הכי דמדינא חציו ב"ח מעכב על חציו העבד וכן להפך ולא מצי עבד קאי בחציו ולא אדון משתעבד בחציו ואתו ב"ה ועבוד תקנתא דעובד רבו יום אחד ולהא תקנתא הוברר בו חלק משוחרר ואמרו להם ב"ש דתקנתא הועילה לרבו אבל לעצמו הגם דלהא מלתא דעובד עצמו איתא נמי לתקנתא גם לעבד עכ"ז להא מלתא דלישא אשה לא תקון וחזרו ב"ה מתקנתם ועשו כתקנת ב"ש דכופין כו' ולפי זה לא הוברר ליה חלק המשועבד ולא חלק שאינו משועבד ומעתה נשאר כל חלק וחלק בו משועבד מצד חצי העבד ואינו משועבד מצד חצי הבן חורין והא הוא דממעטינן מתיבת האדון ה' צבאות. אבל למשנה ראשונה כיון דאית ביה חלק משוחרר מחייב מחמתיה ובהכי מתדייק מלתיה דכתב בפ"ב מהלכות חגיגה וז"ל מי שחציו עבד כו' פטור מפני צד עבדות שבו ע"כ ולא אמר מפני שחציו עבד ודוק ולהאי שיטה אשכחן סימא לדעת הרמב"ם ליישב מאי דפסק בפי"א מהל' נזקי ממון וז"ל כל המעוכב גט שחרור אין לו קנס ובהלכה הסמוכה לה מאחריה פסק וז"ל מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו ע"כ והדברים תמוהים והרי תלמודא בגטין קא מפשיט בעיא דמעוכב גט שחרור אין לו קנס מדתניא מי שחציו דכתי' בסמוך וז"ל ת"ש מי שחציו עבד וחציו ב"ח נותן חצי קנס לרבו כו' מאי לאו למשנה אחרונה לא למשנה ראשונה ע"כ. וקשיא להרמב"ם ממ"נ אי ס"ל כפשיטותא דמפשיט כל המעוכב גט שחרור נמי חייב ליתן קנס לרבו ואם כסב' הדוחה לא קא מחייב אלא למשנה ראשונה וכבר תמה עליו ה"ה ז"ל והעלה בצ"ע. ולדרכינו הדברים פשוטים כי לא קבעי תלמודא אלא בעד חציו המשחורר כיון דכל עוד דלא נתן לו גט שחרור לא מצי העבד להכיר שחרוריה דמעכב עליה חלק המשועבד והו"ל חציו ב"ח כמעוכב גט שחרור דבלא גט אינו עובד עצמו כל עיקר ולהכי דייק תלמודא והאי לאו אדון הוא בפשיטות דקאי אחציו ב"ח דלאו אדון הוא ודאי ודכוותיה בשאר מעוכבי גט שחרור כגון המקדיש עבדו דהא יצא מרשותו אלא דבעי גט שחרור אבל חציו שהוא כפי האמת עבד קנוי לא מצי תלמודא להחליט למימר לאו אדון הוא והרי כל עוד שלא כפוהו וכתב ג"ש אדון גמור הוא קנין כספו ולא מצו רבנן לאפקועי מיניה זכותיה דאדון ופשיטא דמחייב לרביה והגם דאמור רבנן דכופין את רבו עכ"ז כל שעדיין לא כפו חציו עבד גמור הוא וס"ד תלמודא למיפשט מברייתא דקתני מי שחציו כו' דלא מחייב אלא חצי דאיירי אפילו למשנה אחרונה ומינה לכל דמעוכב גט שחרור דפטור ומשני לא למשנה ראשונה דמבורר חציו הב"ח אבל לאחרונה איכא למיבעי גם לחציו הב"ח ולהכי פסק הרמב"ם במי שמחוסר גט שחרור דפטור וכפשיטות המפשיט ולסברת הדוחה נמי ספק הוי ופטור ובמי שחציו כו' חייב בחצי קנס בין למפשיט בין לבעיין דהא לא מסתפק בהכי כל עיקר ולשיטה זו יתיישב נמי אמאי לא כתב הרמב"ם פיטור דמעוכב גט שחרור דהוי מספק לענין אם תפס האדון אין מוציאין מידו דהא להרמב"ם אפי' בקנסא נמי אמרינן דספיקא דממונא אם תפס אין מוציאין מידו וכמו שתמה ג"כ הרב המ"מ ולמאי דאמינא דפסק כדעת המפשיט ניחא דכן דרכי הרמב"ם ז"ל דפוסק כהכרעת המוכיח ולא כדעת הדוחה. ובפ"ב מה' ק"פ דפסק נמי מי שחציו כו' לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו הוי נמי מטעמא דכתיבנא והוא מ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה התם בפסחים וז"ל ואמר לא יאכל משל רבו וכמו כן משל עצמו לפי כי עוד יתבאר לך כי הוא לא יניח עבד חציו ב"ח וחציו עבד ולפיכך לא יאכל כו' ע"כ פירוש כיון שלא יניח לא קאי בתקנתא ומעתה אין בו חלק עבדות מבורר ולא חלק שחרור מבורר לזה לא יאכל כו' ומטעם שכתבנו

דף ג' ע"ב גמ' מה טעם הרבה כרכי' כו' הוא דברי הש"ס ואינו דברי המשנה וגם בתוספתא אינו וליכא לאוכוחי מהכא דמכריע הש"ס כדברי ר"א דסובר קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא כי דברי הש"ס הכא אינו אלא לאם נאמר דסובר ר"א לא קדשה לעת"ל ואה"נ כשתבוא לומר