ראשון לציון על ברכות נב

הרא"ש ל"ק מידי בין לדרך הא' דתנאי הוא דבעינן אינו רעב גם אינו תאב סובר הרא"ש דאם הוא תאב זה יגיד שנתעכל והגם שאין לו רעב מצוי הוא דבר זה שבגמר העיכול לא ירגיש אדם ברעב וזה הוא מבחן שהוא תאב לאכול א"נ כגון שאכל פירות בתחלת הסעודה ונתעכלו בתחי' ואינו רעב ממזונו למה יברך כיון שהפירות נתעכלו והראיה שהוא תאב לאכול מהם. גם לדרך השני משכחת לה שהוא רעב ולא נתעכלו פירות שאכל כגון שלאחר הסעודה הביאו לפניו פירות והמשיך באכילתן זמן מה ובזה כשיתעכל מזון סעודתו עדין עיכול הפירות שאכל לא הגיע לחצי עיכול ונמצא הוא רעב שהרי נתעכל מזונו ותאותו סתומה מתאות הפירות להיות שעודן לא גמרו להתעכל ואינו תאב לאכלן ולמה יפטר מברכתן והם עדין לא נתעכלו. והרמב"ם כתב בפ"ב מה"ב וז"ל מי שאכל ושכח ולא בירך אם נזכר קודם שיתעכל המאכל שבמעיו חוזר ומברך נתעכל המזון שבמעיו אינו חוזר ומברך וכן אם נעלם ממנו ולא ידע אם בירך או לא חוזר ומברך והוא שלא נתעכל המזון שבמעיו ע"כ קשה למה לא השמיענו שיעור העיכול דהא תלמודא בעי לה ומפלגן סברות. ואולי דדעת רבינו היא דכדי שיתעכל כו' היינו כל עוד שאינו רעב ותלמודא לא קבעי אלא משום דאיכא מאן דמפיק לה מפשטה ומפ' כל זמן שיצמא כו' אבל אי לאו הכי פשיטא דכל כל שאינו רעב הוי ולהכי לא הזכיר רבינו אלא לשון המשנה וטעם אומרו חוזר ומברך שלא היל"ל אלא ה"ז מברך רמז בזה שלכתחלה יחזור למקומו אם עמד דמצוה מן המובחר ישנה אפילו בנדון זה ותדע שכתב בפ"ג ולכתחלה לא יברך כו' אלא יושב ובמקום שאכל ע"כ אלמא דמצוה מן המובחר לברך במקום שאכל. ואומרו נתעכל המזון אינו חוזר ומברך פי' איסור איכא בברכה ואומרו וכן אם נעלם כו' פי' גם כן חייב הגם שאינו אלא ספק כיון דהוי ברכה זו דאורייתא כמ"ש בתחלת פ"א וזה שחזר לומר והוא שלא נתעכל פי' דוקא שלא נתעכל ודאי אבל ספק נתעכל לא הוי כספק בירך שמברך מספק דשאני האי ספיקא מהאי ספיקא:

פרק הרואה דף נד מתני' בנה בית חדש כו' כתבו התוס' בפ"ב דסוכה דף מ"ו וז"ל ודאמרינן בפרק הרואה דמברך על כלים חדשים כתב רבינו שרירא גאון ז"ל דלא סמכינן עלה דמסקינן בפר' בכל מערבין דבעינן מידי דאתי מזמן לזמן וק' מפדיון הבן עכ"ל מוכח מדבריהם דאפילו מצוה הבאה לו אפילו פעם א' בחייו גם שזמנה קבוע שצריך שיהיה הבן בן ל' יום לפדיון בכור כיון דאינה מתחדשת בכל שנה אינו מברך שהחיינו ונשען הגאון אההיא דבכל מערבין דף מ' ע"ב דגרסי' התם אמר רבא כי הוינן בי רב הונא איבעיא לן מהו לומר זמן בר"ה וביוה"כ כיון דמזמן לזמן אתו אמרינן א"ד כיון דלא איקרו רגלים לא אמרינן ע"כ. מדקאמר הש"ס כיון דמזמן לזמן כו' משמע דאי לאו דאתי מזמן לזמן לא מצו ברוכי הגם דהוי מצוה. וי"ל בדברי התוס' הנה עיקר דבריהם ז"ל שהוצרכו לחלק הוא מחמת שהוקשה להם מ"ט יש מצות שתקנו לברך שהחיינו כעשיית סוכה ולולב כדאשכחן הכא ובעשיית ציצית ותפילין לא תקנו כדמוכח בפרק התכלת ומזה הוצרכו לתרץ דמצוה שיש עליה שמחה תקנו שהחיינו והעמידו מתני' דהרואה דקנה כלים חדשים כדקאמ' רב שרירא דלא סמכינן עלה וכו' יע"ש. תחלה נעמוד על עומק הסוגיא דהתכלת דהתם פריך למ"ד דמברכין על מעשה המצות מדשלח ר"ח כו' משמיה דר"י על תפלה של יד או' כו' ואי' לעשות תפי' לא מברך ע"כ. וקשה מאי מוכח דילמא דבהא לא איירי ר"י ולעולם אה"נ דמברך. וכתבו התוס' לתרץ זה שם בד"ה ואלו וכו' וז"ל ויודע היה ששאלו כל עניני ברכות ע"כ ומזה למדו לומר הכא שגם ברכת שהחיינו שאל שאין לברך. ולע"ד אין זה הכרח דלו יהיה שנצדיק ששאלו דרך כלל על כל הברכות עכ"ז נוכל לומר שלא השיבם אלא על הברכות שישנם בגדר ספק אבל ברכת שהחיינו מתני' היא קנה כלים חדשים מברך שהחיינו ולהכי לא הזכירה להם ותו קשה לי לדבריהם דדחו למתני' דהרואה ואוקמו ההיא דהתכלת דלא מברך על תפילין שהחיינו והרי ר"י מרא דשמעתתא בתפילין אמר בקנה כלים חדשים דמברך שהחיינו דאמר לקמן דף ס' ר"י אמר אפילו יש לו כיוצא בהם צריך לברך כו' ומה גם דמייתי סתמא דתלמודא בלא פלוגתא. ותו קשה היכי מצינן למימר לית הלכתא כהא דהרואה אלא כההיא דמערבין דהא התם לא אשכחן תנא דנימא דסמכינן עליה אלא דברי אמוראי ומי מצו אמוראי למימר הפך מתני' באין חולק ואי תימא דמשמעות דהך דמערבין היא הפך מתני' דהרואה אמאי לא אותבינהו תלמודא מינה. ותו דעדיפא מינה דבדף ס' מייתי בריית' פלוגתא דר"מ ור"י בקנה כלים ויש לו כיוצא בהן דלר"מ אינו מברך ולר"י מברך וא"כ תקשי ההיא דמערבין דמשמע דאין מברכין אלא על הבא מזמן לזמן ולא על כלים חדשים כמאן לא כר"מ ולא כר"י דכ"ע ל"פ אלא בקנה ויש לו אבל באין לו קתני בהדיא דלכ"ע צריך לברך. ותו קשה שהרי איכא תוספתא להדיא בפ"ב דברכות דקתני העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהגיעני וכו' העושה לולב כו' יע"ש הרי להדיא דמברך שהחיינו על ציצית ותפילין כמו שמברך על הסוכה ועל הלולב ומשום הך תוס' הן אמת דלדעת רבינו שרירא מידי דהוה דדחי משנה סתמית דהרואה מכ"ש דלא יחוש לתוספתא אלא הא מיהא אזדא לה קו' התו' בציצית ותפילין ומעתה צריכין לדחות הך דיוקא שדייקו התו' בסיום דבריהם בסוכה וקשה מפדיון הבן נראה דלא העמידו כן במסקנא דהא טרקא גלא באנפייהו קו' פדיון הבן שלא מצאו לה תי' לא משום שיש בה שמחה דהא טפי איכא שמחה במילה מפדיון הבן וגם אינה מזמן לזמן. עוד ראיתי שכתבו במנחות בד"ה ואלו לעשות כו' וז"ל ובתוס' דברכות תני העושה ציצית לעצמו מברך שהחיינו ובפרק הרואה נמי אמר דאכלים חדשים וכ"כ רב שרירא גאון ע"כ זו היא גירסא שלפנינו. והרב מהרש"א גורס גירס' אחרת ולפי גירסתנו זאת משמע דהדר ביה ר' שרירא גאון וכיון דלא איתברר האי פיסקא דרב שרירא מכמה פירכי אהדרנא אפאי לגאון אחרינא והוא בה"ג שכתב בפרק הרואה וז"ל בנה בית חדש כו' אומר ברוך שהחיינו ע"כ. מוכח דקיימי' כההיא דפ' הרואה ודלא כרב שרירא והר"ן כתב במס' סוכה וז"ל כתבו בתוס' יש מצות כו' ולי נראה דשהחיינו במצות דזמן תלי כדמוכח בס"פ מערבין כו' הלכך סוכה ולולב ומ"מ מזמן לזמן קא אתו ופדיון הבן אע"ג דלאו מזמן לזמן וכו' כיון שהיא מצוה תלויה בזמן שלשים של תינוק שיצא מכלל נפל כו' אבל תפילין ומיל' לא תלה בזמן כו' יע"ש. דקדק הרב לומר שהחיינו במצות לומר שהוא הצדיק דברי רב שרירא כיון דבעי' מזמן לזמן דוקא אבל ה"מ של מצות אבל שהחיינו של קניית כלים חדשים ובנין בתים שניא. ובזה מתוקמא מתני' דהרואה כהלכתא אלא דהתוספ' קשיתי' דקתני דמברך אתפי' ואולי דמדק' תלמודא במערבין דבעי' מזמן לזמן קים ליה לתלמודא דלא קיימא הך תוספתא כהלכתא וממה שדקדק לומר הר"ן תפילין ומילה ולא אמר ציצית גילה דעתו להדיא דציצית מברך שהחיינו מידי דהוה קנה כלים חדשים ודין ציצית כדין סוכות הוי אבל תפי' דלאו כלי הנכנס בגדר מאי דקתני מתני' קנה כלים חדשים כו' ולא הוי אלא מצוה דינו כשאר מצות דבעי' באים מזמן לזמן והוא לא"ה הוא וכמו כן כל המצות כגון קבע מזוזה לפתחו עשה מעקה לגגו ואצ"ל כיסה הדם דהוי דבר שאין בו קנין דפשיט' דאין מברכין שהחיינו וא"ת לדעת הר"ן אמאי אין מברכין שהחיינו על התפי' כשהוא לובשו פעם א' והא דמי לפדיון הבן והא עדיפא דאינו לובש תפילין עד דמטא זמנא דמצי לשמור תפילין. וי"ל דשאני פדיון הבן דלא מצי לפדותו אלא מבן חדש ודכתי' ופדויו מבן חדש תפדה משא"כ תפילין כל דמנח ליה אפי' מקמי הכי לא ולא מיקרי אתי מזמן לזמן וא"ת כיון דלא מתני דבעי' מזמן לזמן אלא בשהחיינו של המצות אבל שהחיינו שמברך על ההנאות והטובות לא בעינן א"כ מברכין נמי שהחיינו על הבן הנולד דלא גרע ממצא