ראשון לציון על ברכות נא

פשיטא דצריך בדיקה. ובהיכא דטלטל עכו"ם ואפי' ישראל נר הדולק בשבת מסתברא דלא נאסר נר זה לברך עליו ובהיכא דהדליק עכו"ם מנר זה אפש' כיון דנר זה שעליו מברכין לא הודלק בשבת לא אסיר אלא הדולק ממנו שנעשה בעבירה ובהיכא שהוציאו ממנו שמן הגם שהמוציא חייב חטאת יש פנים להתיר. ובהיכא דהוסיפו בו שמן אפי' היה בו שמן שיספיק עד הלילה מסתבר לאסור:

שם גמרא הא בתחילה הא בסוף בפי' דהא מלתא איפליגו רבוואתא רש"י ז"ל מפרש דטעם בתחילה דלא משום דאינו עשוי להאיר משא"כ לבסוף דעשוי להאיר וכוותיה פי' בה"ג וכן העלה הרא"ש והאחרונים. אבל רבינו האיי גאון פי' דטעמא דבתחילה אסור משום דלא צליל נהוריה מחמת דסליק קטרא וכתב עליו ה"ה ועקר כדברי רבינו האיי גאון והרי"ף ולא גילה דעתו אלא שכתב הא לכתחילה הא דיעבד ע"כ. הרמב"ם בפרק כ"ט מהלכות שבת כתב וז"ל נר של כבשן ושל תנור כו' לכתחילה לא יברך עליו ע"כ ודבריו ז"ל סתומים כדברי הגמ' והנה נפקא מינה לענין דינא בין שני הדרכים דלדעת רש"י ז"ל אפילו צליל נהוריה בתחילה וכגון כבשן שעציו עצי זית וכדומה דאפילו בתחילה לא עביד קטרא כל עיקר אף על פי כן אין מברכין ולרבינו האיי מברכין. ואולי דסובר הרמב"ם ז"ל דלא נפקא מידי משני הפירושים וזה הוא טעמו שלא פי' והגם דהוו עצים דלא עבוד קטרא מלתא דלא שכיחא דעבדו עצים כהאי בכבשן ואי נמי עבוד לא פלוג רבנן כל בתחילה לא מברכין ולא פליגי רבינו האיי ובה"ג אלא בטעמא דדינא:

שם גמרא תני חדא אור של ב"ה כו' כתב הרמב"ם בפ' כ"ט מה' שבת וז"ל אור של בית המדרש אם יש שם אדם חשוב שמדליק בשבילו מברכין עליו של בית הכנסת אם יש שם חזן שהוא דר שם מברכין עליו כו' ע"כ דברי רבינו תלוי כפי הגירסא דהוה גריס ונראה טעמא דבנר בית המדרש הספיק באדם חשוב ובבית הכנסת דוקא חזן דר שם משום דבבה"כ מוכחא מלתא דודאי לא הדליקו אלא לכבוד ס"ת ולא לאדם חשוב זולת אי איכא חזן שדר שם דאז הוא דמוכחא מלתא דלהאיר נמי לחזן עבוד אלא אי איכא אדם חשוב דהא אין רגילות להדליק נרות לכבוד בית המדרש ואי ליכא אדם חשוב מכרעא מלתא דלכבוד בהמ"ד הוא דעבוד אבל אי איכא אדם חשוב תלינן למימר דלהאיר ליה עביד ודרך זה מסתבר וכן הוא בהלכות דין חלוקת אור של בית המדרש. ואית לן לאוכוחי כדעת הרמב"ם מההיא דמייתי הש"ס בסמוך אמר רב יהודה אמר רב כל שמוציאין לפניו ביום ובלילה אין מברכין עליו ע"כ והרי נר המוציאין בלילה אנן סהדי דמוציאין גם להאיר דהא אפילו מת שאינו חשוב מוציאין בלילה להאיר וא"כ במת חשוב לא גרע שלא יוציאו נר להאיר ואעפ"כ כיון דנר זה היו מוציאין אותו ביום לכבודו עבוד ולא מברכין אפי' בלילה הגם דאיכא הכרח להאיר וא"כ בבית הכנסת דודאי דלכבוד עביד הגם דאיכא אדם חשוב הו"ל כנר שמוציאין ביום ובלילה דאין מברכין אבל שמש בית הכנסת כל כך הוי הנר לחזן כל כבוד דהא לחזן הדר בעי נר וחזן זה שמש בית הכנסת הוא ואין גדר בנר זה לו' עליו נר זה לא לשמש עביד כמו שאנו אומרים בנר של מתים שמוציאין ביום נר לכבוד המת מוציאין אותו ביום והבן והרמב"ם השמיט חילוק זה שיוצא הוא מהמובן מדין בית הכנסת ובית המדרש שכתב:

שם גמרא היו יושבים בבית המדרש והביאו אור כו' פירשתי למעלה דף מ"ג ד"ה אמר רב לא שנו. והרמב"ם השמיט דין זה ואפשר לומר דטעמו הוא משום דמפרש פלוגתא דב"ש וב"ה עז"ה ב"ש אומרים כל אחד מברך לעצמו מטעם בטול בית המדרש וב"ה אומרים אין צריך ואם ירצו אחד מברך לכלם והגם דאיכא מיחש ביטול בית המדרש כיון דאיכא ברוב עם הדרת מלך לא חיישינן לביטול מעט כזה אבל אי לאו טעמא דאיכא הדרת מלך חיישינן לבטול בית המדרש אפי' זמן מועט וכההיא דר"ג דמוסכם הוא ולפום דרך זה סברת ב"ה אם רצו לברך כל אחד לעצמו או א' מברך לכולם לזה לא הביא רמב"ם פסק בזה וכל א' יעשה כרצונו:

שם ע"ב גמ' אמר רב יהודה אמר רב לא יאותו כו' ממש כו' כתב הרמב"ם פכ"ט מהלכות שבת וז"ל אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו כדי שיכיר בין מטבע וכו' ע"כ פסק הרמב"ם כדעת רבא דאמר יאותו ממש וכן בהלכות ובכל הפוסקים ז"ל וקשה והרי רב אשי דהוי בתראה לכלהו אמוראי דמייתי הש"ס סבר כרב יהודה אמר רב דלא יאותו ממש וי"ל כיון דפשטא דמתני' וגם פשטא דברייתא דקתני עד שיראה שלהבת וישתמש לאורה מוכח כרבא ותו מדקא מייתי תלמודא הא דרבא בתר מימרא דרב אשי מוכח דקא מסיק תלמודא כותיה דרבא:

שם גמרא מחלוקת בשכח וכו' קשה היכי תיסק אדעתין למיטעי בהכי ולמימר דתנא יודיענו כחא דב"ש במקום ב"ה ומה גם דב"ש לחומרא ואדרבה כחא דבית הלל בעי לאשמועינן דהוו ב"ה לקולא דאיכא נמי כחא דהתרא. וי"ל דהכא שפיר תיסק אדעתין דקמ"ל כחא דב"ש והגם דהוי לאי' משום דנפקא מינה נמי לב"ה אי בעי לחזור למקומו יש שכר לפעולתו ארנקא דדהבא וכדאשכח ההוא תלמידא אלא דאין מחייבין אותו ב"ה ואי הוה תני מזיד לא הוה שמעינן דבשוכח יתחייב לב"ש ומינה לב"ה אפילו מצוה להכי תנא שוכח דב"ש מחייבין וב"ה פוטרין פטור הוא דהוי אבל אם רצה יחזור ובזה לא קשה ממתני' דקתני אמרו לו לרבי טרפון כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה. אי נמי אפשר דהכא קיימא לן הלכה כב"ש. וכן מצאתי שכתב בה"ג דף י' וז"ל דהלכתין כב"ש דהנהו תרי תלמידי כו' והלכה דמותר להשתמש בשמש ע"ה:

שם גמרא עד כמה שיעור עיכול אמר ר"י כל שאינו רעב כו' כתב הרא"ש ז"ל וז"ל אמר ר"י כו' וכן לענין שתיית יין ואכילת פירות אם אינו צמא או רעב ותאב לאותן פירות יברך ע"כ וכתב הר"ב כ"מ בפ"ב מהלכות ברכות וז"ל ותמיהא לי אם אכל פירות ונתעכלו שהוא רעב אע"פ שאינו תאב לאותן פירות למה לא יברך ע"כ. דברי הרב תמוהים התחלתן לסופן. א' אומרו למה לא יברך מה תמיהא היא זו והרי נתעכלו כדקתני במתני' עד שיתעכלו ודפירשו בה כל שאינו רעב זה רעב והא ודאי פשיטא דתיבת לא ט"ס וצ"ל למה יברך ותמיהתו היא למה יברך כיון שנתעכל המזון שבמעיו הגם שאינו תאב פי' דהנה תמצא דלפעמים יהיה האדם רעב ולא יהי' תאב לדבר הזה כלל ועיקר ויחפוץ במין אוכל אחר ותמיה' זו ודאי דהויא תמיהא וצריכה ישוב. אלא דקשה לי מהיכן הבין בדבריו של הרא"ש מרן ז"ל דס"ל הכין. ונראה לי שהרב מרן ז"ל דקדק דברי הרא"ש ז"ל שהוצרך אם אינו צמא אם רעב ותאב לאותן פירות וכו' דמלת ותאב מיותרת ולא הול"ל אלא אם אינו צמא או רעב לאותן פירות ותו לא ואמאי אצטריך להתנו' עוד תנאי שני ודבריו של הרא"ש ז"ל סובלים שני דרכים. א' דהגם שאינו רעב אם גם בלא רעבון יש לו רצון ותאב לאכול מפירות הללו לא יברך ולזה התנה אם אינו רעב וגם אינו תאב ולפי דרך זה נפקא תמיהא לדברי הרא"ש עז"ה אם אכל והוא אינו רעב שלא נתעכל המזון שבמעיו אע"פ שהוא תאב לאותם פירות למה לא יברך והרי עדין לא נתעכל שהרי אינו רעב. ודרך ב' נתכוון לומר עז"ה אם אינו רעב ותאב פי' ב' דברים אלו הם דברים המחייבים אותו לברך וכל דהויא חדא מינייהו או אינו רעב או אינו תאב לפירות אלו יברך ולא הזכיר הרא"ש תאב אלא להשוותה לרעב דכשם שאינו רעב מיחייב גם אינו תאב מיחייב ושיעור דברי הרא"ש במאמר רעב ותאב או זה או זה ואינו רעב לבד יברך ואינו תאב לבד יברך ולפי דרך זה תהיה התמיהא על דברי הרא"ש עז"ה בשלמא אם אינו רעב יברך הגם שאינו תאב לאותן פירות שפיר אלא אם אינו תאב והוא רעב שנתעכל המזון שבמעיו אמאי יברך וב' דרכי התמיהא יכולין אנו ליישב בדברי הכ"מ או נגיה בדבריו עז"ה אם אכל ולא נתעכלו שאינו רעב אע"פ שאינו תאב למה לא יברך או נגיה אם אכל ונתעכלו כו' למה יברך. ולי נראה דלב' דרכים הסובלים דברי