ראשון לציון על ברכות מט

וז"ל ואי אפשר לומר דמחמת ידים לא טומאת ידים לבד קאמר אלא היינו לומר שיהיה טמא טומאת הגוף מחמת שרץ כו' דהא פריך בתר הכי וליטמאו ידים כו' ומשני ידים שניות כו' וכתב הר"י קורקוס דההיא לא מכרעא כולי האי דלב"ש הוא דאמר כן ע"כ ואני אומר דדברי הר"י קורקוס ז"ל דחוקים דהא לא אשכחן ב"ש וב"ה דאיפליגו בהכי וקשה אתלמודא דשבת דמנא ליה דב"ש וב"ה פליגי בהכי ואני אומ' שדעת הרמב"ם היא דגם במשקין הבאים מחמת הידים סובר רבינו ז"ל שמטמאים הכלי אלא שמחלק אם הידים נטמאו בטומאה שבאה מאב פי' כגון שנטמאו בשרץ או במשקין אחרים שנטמאו בשרץ או בראשון לטומאת מת וכל כיוצא בזה שהטומאה באה מתחילתה מאב הגם שמשקין אלו עתה לא נטמאו באב הרי אלו מטמאין את הכלי ולא מיעט הרמב"ם שאין משקין מטמאין הכלים אלא משקין שנטמאו בטומאה שאין לאותה טומאה אב כללי כגון סתם ידים שגזרו עליהם טומאה או ידים שנטמאו בספר במשקין אלו היא שכתב הרמב"ם שאינן מטמאין את הכלי ולזה הוא שחזר ופי' הרמב"ם ז"ל וכתב פ"ח דהמשקין הטמאים מחמת סתם ידים אין מטמאין את הכלים ולא הספיק לו מה שכתב קודם לזה בפ"ז מהלכות אלו והוא שיהיו אותם המשקין טמאים מחמת אב מאבות ע"כ דאדרבא במאמר זה כלל כל משקין שנטמאו מחמת הידים ואפי' נטמאו בראשון שנגע באב ומכ"ש שנטמאו מחמת הידים אלא ודאי דלא קאמ' אלא משקין הבאות מחמת סתם ידים או שנטמאו בספר ופי' מה שאמר בפ"ז והוא שיהיו טמאים מחמת אב כו' פי' שטומאה זו עתה באה מטומאה שיש לה אב ולעולם אפי' לא נטמאו אלא בראשון מטמאין כלים ולפי השתא מפרשינן מאי דקאמ' ויחזרו ויטמאו הכוס הכי קא' כיון דנטילת ידים זו מועלת ג"כ לנגע בראשון או במשקין שנטמאו בשרץ כמו שמועלת לסתם ידים גזרו דלמא יהיו ידיו שניות לטומאה שיש לה אב ויטמאו המשקין את הכוס ובזה יעלו דברי הרמב"ם על נכון:

אחר שכתבתי זה מצאתי להרמב"ם ז"ל בהקדמת טהרות שכתב וז"ל וכן משקין טמאים יטמאו הכלים כולן אבל בתנאי שיהיו אלו המשקין יתטמאו מחמת השרץ ר"ל שיהי' נסמך בטומאתו אליו כמו שיטמאהו האב או הראשון או השני לא שיהיה נטמא בידים טמאים לפי שהידים טמאים מטמאים את המשקין ג"כ כו' וזהו אומרו במס' שבת דאיטמו מחמת שרץ כאשר אמרו ז"ל שאלו המשקין טמאין אבל לא שנטמאו בידים טמאות אשר הן שניות לעולם כו' ע"כ והן הנה הדברים שכתבנו בפי' דבריו וברוך ה' שכיווננו אל האמת:

שם ע"ב גמ' מסייע לר"י דאמר פירורין כו' כתב רמב"ם בפ"ו מהלכות ברכות וז"ל אבל פירורין שיש בהם פחות מכזית מותר לאבדם ביד עכ"ל וכבר העירו ראשונים ז"ל במה שיש להקשות מההיא דפרק כל הבשר דקאמר דכנשי לנשווראה משום דקשה לעניותא ופרש"י נשווראה פירורי אוכלין ע"כ וההיא בהכרח דמיירי בפחות מכזית דאי לת"ה היכי הוה ס"ד דאביי למימר דטעמא דכנשי נשווראה משום נקיותא הלא משנה ערוכה היא מכבדין את הבית ואח"כ נוטלין לידים משום הפסד אוכלין ומודים ב"ה אי לאו מטעם דסברי אין משתמשין בשמש עם הארץ ובס' חפץ ה' הכרעתי מכח קושיא זו כגיר' רש"י דגריס בפרק נוטל מסייע לר"י דאמר פירורין פחות מכזית אסור לאבדן ויישבתי סוגיא דהכא על זה האופן דמדקתני נוטל את שיש בהן כזית ומניח את שיש בהן פחות מכזית זה יגיד שאסור לאבדן ביד דאי מותר מאי קמ"ל דיניחם ולא יחוש לס' התזת מים עליהן השתא אבודי מאבדן ביד להניחם בשולחן מיבעיא אלא ודאי דאסור לאבדן ביד ומסייע לר"י דאמר אסור לאבדן ביד וקמ"ל תנא דהכא דלא קפדינן כולי האי לסלקן מחמת חשש ניצוצות מים הניתזין ודברי התוס' לא נראו בעיני דהא לא הוה אמר ר"י מותר לאבדן במלתא דאיכא מיחוש הסובב עניות דהגם דמעיקר דינא שריא איכא למיחש להזקא אלא דלדעת הרמב"ם ז"ל דמתיר לאבדן ביד מוכח דהוה גריס בש"ס כגירסת התוס' דר"י אמר מותר לאבדן ביד ונראה ליישב לדעת הרמב"ם ההיא דחולין דהוו קפדי על איבודייהו דרך זלזול כגון למדרך עלייהו או לזורקן באשפה או במקום הטינופת אבל לאבדן דרך כבוד וכהא דמייתי התם דההוא גברא דהוה מהדר עליה שרא דעניותא ולא הוה יכיל ליה דהוה זהיר אנשיורא כו' אתא מרא עקרינהו ליבלי ושדינהו לנהרא כו' ע"כ הרי דההוא גברא אביד להו וחזינן לשרא דעניו' דצווח ווי דאפקיה ההוא גברא מביתיה והיינו דברי ר"י אבל אסור למשדינהו באתרא דבזיונ' כי היכי דלא ליתי לידי עניות ואולי כי לזה נתכוון הרמב"ם במה שדקדק לומר מותר לאבדן ביד דלא הוה צריך למימר תיבת ביד אלא למימר דוקא איבוד ביד כגון לשורפן או להשליך בים אבל זולת זה לא ובעי למיכנש להו כדאמרינן בחולין וליכא למימר דטעמא דשדי בנהר הוא משום דשכיחי דגים לא הוי איבוד גם אי הוה מנח להו ביבלי ולכלינהו עופי ועורבי דשכיחי אלא ודאי דלא קפיד אלא בהיכא דשדו להו אארעא דהוי דרך ביזוי אבל איבוד שרי כר' יוחנן:

שם גמרא בשלמא נר משום דלא שבת אלא בשמים וכו' הכא במסיבת כותים שסתם מסיבת כותים לע"ז ומסקינן מה טעם קאמר מה טעם אין מברכין על הנר ועל הבשמים משום דסתם מסיבת כותים לע"ז. קשה בשלמא בשמים דסתם מסיבתן לע"ז אבל בלאו הכי מברכין אלא נר מאי איריא דסתם כו' בלאו הכי נמי אין מברכין משום דאין מברכין על הנר שלא שבת וי"ל דמיירי אפי' הדליקוהו במוצאי שבת אלא דאית לן למיקם עלה דמלתא אי מאי דמסקינן דמה טעם קאמ' קאי אנר נמי או אבשמים הנה לפום גירסא דקמן דקא' הכי מה טעם אין מבדילין על הנר ולא על הבשמים של כותי' מפני שסתם מסיבת כותים לע"ז לפום האי גירסא נר נמי אסור מטעם סתם מסיבת ע"ז אלא דהרי"ף ממה שכתב וז"ל נר משו' דלא שבת בשמים משום דסתם מסיבת כותים לע"ז נר' מדבריו דלא גריס אלא מה טעם אין מברכין על הבשמים של עכו"ם משום כו' ולפ"ז אם הדליקו עכו"ם נרות במוצאי שבת במסיבתן מברכין עליה וכ"כ הרא"ש וז"ל נר של כותים משום דלא שבת ובשמים של כותים משום דסתם מסיבתן לע"ז עכ"ל והיא דעת הרי"ף ז"ל אלא דהרמב"ם כתב בפכ"ט מהלכות שבת וז"ל ואין מברכין על הנר של עכו"ם שסתם מסיבתן לע"ז ע"כ נראה דגריס בסוגיין מה טעם אין מברכין לא על הנר כו' מפני שסתם מסיבתן כו' ונפקא מינה לענין דינא בין הרמב"ם להרי"ף ז"ל דלהרי"ף אם הדליק העכו"ם נר במוצאי שבת דליכא מיחוש נר שלא שבת מברכין עליו דלא חיישינן לסתם מסיבתן לע"ז אלא בבשמים מסתמא לע"ז עבדי במסיבתן משא"כ הנר דהעכו"ם מדליקין נר לעצמן להאיר בחשך ואין סתמו לע"ז כבשמים ולרמב"ם גם בנר אמרינן סתם מסיבתן לע"ז ולא שנא אלא דאיכא למיקם בדברי הרמב"ם שכתב ואין מברכין על נר של עכו"ם משמע לא שנא איכא מסיבה לא שנא ליכא מסיבה אסור ובפ"ט מהל' ברכות כתב וז"ל בשמים של מסיבה של עכו"ם אין מברכין עליהם שסתם מסיבת עכו"ם לע"ז ע"כ לפ"ז מחמיר רבינו בחששת נר מחששת בשמים דבנר לא אמר של מסיב' עכו"ם ובבשמים אמר של מסיבה כו'. והגם דגם בנר גמר אומר שסתם מסיבתם כו' לא דייקינן מינה דבמסיבה איירי דמצינן לפרוש' דהכי קאמר מה טעם אסרו נר של עכו"ם מטעם דסתם מסיבתן כו' לזה אסרו כל נרותיהם ותדע דכשרוצה לומר דוקא של מסיבה דייק לה להדיא כמו שכתב בדין הבשמים בשמים של מסיבת כו' ולא סמך להבין דבמסיבה איירי ממה דמסיים בה מפני שסתם מסיבה כו' והרי"ף והרא"ש כתבו בשמים של כותים אסור כו' משום סתם מסיבת עכו"ם כו' משמע מדבריהם דאפילו אינן בשמים של מסיבת אסור כדרך שפסק הרמב"ם בנר פסקו הם בבשמים וקשה בשלמא לדברי הרי"ף והרא"ש מצינן למימר דלא גרסי בש"ס הכא במאי עסקי' במסיבת ע"ז אלא להרמב"ם דדייק בבשמים דדוקא של