ראשון לציון על ברכות מח

וכ' ולישב זה היה נראה לומר דהכי פי' ואם כבר זימנה כל כת וכת על כל אחד מהשלשה הגם שאלו השלשה גמרו אכילתן אח"כ שלשתן יחד רשאין ליחלק ועל מה שנתחייבו כבר בזימון גמר אומר ואינן חייבין בזימון וא"ת פשיטא סד"א כיון שלא גמרו לאכול בחבור' ראשונה והשתא הוא דגמור השתא הוא דחל עלייהו חיובא דמעיקרא קמ"ל דפרח מנייהו וכמו שכתבו התו' אלא דהו"ל הרמב"ם להקדים לומר אינן חייבין בזימון שכבר זימנו כו' ובתר הכי לימא ורשאין ליחלק דהוי דינא דמה שאכלו בתר הכי ותו על מי סמך הרמב"ם להבין בדבריו דקאי אמאי דאכלו יחד בתר הכי כיון שלא רמזו הרמב"ם בדבריו כלל. והנכון בעיני לפרש בדבריו דשיטתו היא כשיטת רבינו האיי גאון דמפרש דמאי דקאמר אין רשאין ליחנק היינו מחבורתן הראשונה כי היכי דלא ליפקע זימון מחבורתן ואי דסד"א כיון דנגבי הנפרדים מיהא לא פרח זימון מנייהו דהדור ומזמני שלשתן יחד בתר הכי קמ"ל דאינן רשאין ליחלק משום אינך והיינו דקאמר ר"ח והוא שבאו משלש חבורות של שלש שלש בני אדם לומר אבל מארבעה רשאין לבא ודוקא שלשה דמצו מזמני יחד והם דברי הרמב"ם ג' בני אדם שבאו מג' וכו' אינן רשאין ליחלק פי' אלא נאמר להם שיחזרו כי היכי דלא ליפקע זימון מבני חבורתן. ואומרו ואם כבר זימן כו' פי' בזה הם רשאין ליחנק מחבורתן וא"ת מאי קמ"ל פשיטא הא קמ"ל דאינן חייבין לברך בשע' הזימון עם חבורתן ורשאין ליחלק זה הוא מה שאמר רבא ולא אמרן אלא דלא אקדימו הנך ואזמון עלייהו בדוכתייהו ואומרו רבינו ואינן חייבין בזימון פי' הגם שבאו יחד לברך ברה"מ לא תימא כיון דברכת הזימון עם ברכת המזון חובתה יזמנו כשיברכו קמ"ל דאין מזמנין והיינו סיפא דדברי רבא דאמר אבל אזמון עלייהו כו' פרח זימון מנייהו וכדמייתי ראיה רבא מהך משנה דמטה שגנבוה כו' דלא הדרא לטומאה ראשונה הגם שלא נטהרה אלא בפריקתה ועומק הענין יגיד דלא יצאו ידי זימון כמצטרך השלשה שבאו משלש חבורות דאם יצאו ידי חובת זימון כדינו א"כ לא דמו למטה כו' שהיינו דנים בה שתחזור לטומאה דשאני טומאה דהפירוק הוא דאפקעה מטומא' ואיכא פנים למימר אם חזרה תחזור לטומאה אבל הזימון הא אזמון ואפילו אם היו נשארים במקומן הא אזמון חדא זמנא אלא ודאי כדכתי' והיינו טעמא דהוצרך הרמב"ם לאשמועינן דאי אזמון עלייהו לא חייבו אותם חכמים שלא ליחלק אם הוצרכו לצאת כדפרישנא במה שכתב ואם כבר זימנו וכו' רשאין כו' ובזה עלו דברי הרמב"ם כהוגן וגירסת הרמב"ם במאי דקא' הש"ס אמר רבא לא אמרן כו' הוא כגירסתנו לא כגירסת רבינו האיי ז"ל:

שם ע"ב גמ' כמאן אזלא הא דאמר שמואל כר' אליעזר ה"ה דהוה מצי לאוקמיה אפילו אליבא דחכמים דלא פליגי עליה דר' אליעזר אלא במידי דממאי' אבל דלאו ממאיס מודו ושמואל נמי דקאמר עושה אדם כל צרכיו בפת בדלא ממאיס קאמר וכדמוקי ליה תלמודא בשבת דף נ' אלא משום דאיכא בריתא דמייתי הש"ס בסמוך דקתני להדיא אפילו מידי דלא ממאיס כהא דזריקת הפת דמוקמי לה אימוראי בסמוך דלא ממאיס ואעפ"כ אסיר לזלזולי ביה ואי מוקמינן לחכמי' דר"א דלא פליגי אלא בנטיל' ביין דממאיס אבל דלא ממאיס אפילו פת שרי מתני' דאין זורקין כו' כמאן לא רבנן ולא ר"א להכי קאמר הש"ס שמואל כרבי אליעזר והגם דר"א לא איירי בפת אלא ביין ובמידי דממאיס מדשרא יין הגם דממאיס חות דרגא דשרי בפת בהיכא דלא מימאיס מיהא וכפ"ז הך מתני' דקתני אין זורקין את הפת דמוקמי לה אפילו בדלא מימאיס דלא כשמואל. ורבותינו בעלי התו' כתבו דמודה שמואל אמאי דקתני בבריתא ופי' מאי דקא' הש"ס דשמואל כר"א פי' דר"א סבר לה כשמואל ועדיפא מינה כו' ודרך זה דוחק ומאי דהכריחם לפרושי הכין מההיא די"ט דקא' דמטלטלין סופלי לחייותא אגב ריפתא כשמואל ולע"ד אין זה הכרח דמצי' למי' דלעולם שמואל כל מידי שרי למעבד בפת ואפי' ממאיס אלא דמההיא דרב ששת דמס' שבת דמוקי ליה בדלא ממאיס והכא בי"ט סבר סתמא דתלמודא כוותיה בנדון זה דסופלי אגב ריפתא דליכ' זלזול כולי האי דכיון דפת מנח קמיה ואיהו אכיל תמרי ושדי סופלי על הפת דבשולחן דקאי קמיה ולא ממאיס הפת מחמתן ובתר שקיל ריפתא וסופלי עילויה לא מיחזי בזיון הפת כהא דזורקין הפת או שיושב עליו או שאר תשמיש דכייל שמואל במלתיה ואמר עושה אדם כל צרכיו בפת ומוקי ליה הש"ס כר"א ולא קיימא לן כשמואל אלא במאי דקאמר הש"ס בהך דסופלי אבל לא בשאר דברים כההיא דזריקת הפת. והרמב"ם בפ"ז כתב וז"ל אין מניחין בשר חי על הפת ואין זורקין את הפת ולא החתיכות וכו' מפני שהן נמאסים ע"כ פסק ז"ל כמו שמחלק מר זוטרא דבפת הגם דלא ממאיס אסיר ובשא' אוכלין דוקא אי ממאיס ומודה הרמב"ם בההיא דסופלי אגב ריפתא והגם דלא פסקה הרמב"ם בה' שבת טעמו הוא משום דבשבת קי"ל כר"ש דשרי במוקצה ושרי לטלטולינהו בעצמן בלא ריפתא ולדעת רמב"ן ז"ל במלחמותיו עם הרז"ה אבל בלאו האי טעמא פשיט' דשרי לאשתמושי בפת בכה"ג. נמצינו אומרים להלכה דקי"ל כשמואל בתשמיש הפת בדרך שאינו דרך בזיון וקי"ל נמי כמתניתין דקתני אין זורקין אפי' לא ממאיס כיון דהוי דרך זלזול בפת וכל זה בפת אבל שאר אוכלין כל דלא ממאיס שרי וכן הוא דעת התוס' ג"כ לענין דינא:

שם גמ' אמר רב יהודה שכח והכניס כו' תני חדא וכו' הא דתניא בולען במשקין עכ"ל כתב הרמב"ם בפ"ח מה' ברכות וז"ל שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה אם היו משקין בולען ומברך עליהן בסוף עכ"ל דבריו ז"ל משתמעי בתרי גווני אחד דמברך דקא' היינו ברכה ראשונ' והוא מה שהבין הראב"ד שהתנה והוא שבדעתו לאכול יותר. והב' דברכה אחרונה קאמר והיה נראה להכריע דברכה ראשונ' קאמר דאי אחרונה פשיטא דיברך אם שתה כשיעור ואפשר לומר דאצטריך לפי שכללא הוא שכתב הרמב"ם בסמוך הלכ' ח' וז"ל וכל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו ע"כ וא"כ סד"א שזה שלא היתה לו ברכה לפניו לא לבריך אחריו קמ"ל דמברך לאחריו כיון דמה שלא בירך הוא מחמת טעות ומיקרי טעון ברכה לפניו והא מיהא נקוט בידך דדברי הרמב"ם אי מפרשינן דאברכה אחרונה קאי ואי מפרשינן דאברכה ראשונה קאי בהכרח דקאי אמאי דאכיל בתר הכי וכדברי הראב"ד ז"ל ולא אמאי דכבר אכל דהרי הרמב"ם גופיה כתב בפי"א מה' ברכות וז"ל אם שחט בלא ברכה אינו חוזר אחר השחיטה ומברך וכן אם כסה הדם בלא ברכה כו' אינו חוזר ומברך ע"כ והרי אפילו בה"ג דסובר בברכת כיסוי דמצי ברוכי בתר דמכסה בדין ברכת הנהנין כתב בריש פרקין דאם גמר מלאכול אינו מברך על מה שכבר אכל אלא אם יאכל אח"כ ואצ"ל לדעת הרמב"ם דאפילו בדין דכיסוי לא מסתבר ליה לברוכי בתר הכי היכי מצי למימר בברכת הנהנין יברך ברכה ראשונה אחר שאכל על מה שכבר אכל ועיין מ"ש בס' פר"ת על י"ד סי' י"ט ס"ק ג':

דף נ"א גמ' בעו מיניה מר"ח וכו' סוגייא זו פירשתיה בס' פר"ת דאליבא דהרמב"ם משתמעא שפיר ושם פירשתי דברי רש"י שדבריו כאן אין להם הבנה. פרק אלו דברים דף נ"ב גמ' ויחזרו ויטמאו את הכוס משמע דמשקין הטמאי' מחמת סתם ידים מטמאין כלים וקשה למה שכתב הרמב"ם בפ"א מה' אבות הטומאות וז"ל הואיל וידים שניות אם נגעו במשקים עשאום תחילה וכו' אבל אין משקין אלו שיטמאו מחמת הידים מטמאין כלים שעיקר טומאת הידים מדבריהם ע"כ וכן כתב בפ"ז מהל' הנז' וז"ל והוא שיהיו אותם המשקין טמאים מחמת אב מאבות הטומאה בין של תורה בין של דבריהם ע"כ. וראיתי שכבר תמה עליו הראב"ד ז"ל. וראיתי להרב כ"מ שכתב