ראשון לציון על ברכות מד

וי"ל דמלתא אגב אורחין קמ"ל דלא בעינן הרצאת דמים ואי הוה אמר הלכה כר"י לא הוה שמעינן דלא בעינן הרצאת דמים משום דהך מתניתא דמייתי בה פלוגתא דר"י ורבי יהודה לא משמע מינה דלא בעי הרצאת דמים ומדר"י שמעינן לה וכן ראיתי להרשב"א שהוכיח דלא בעינן הרצאת דמים מפ"ד דכריתות. ויראה לי דהוה מצי למיתני במתניתא דמזמנין על הגר דמל וטבל הגם דלא הביא קרבנו דסוף סוף הא לא הושלם בתכלית השלימות וכמו שכן רמז הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה וז"ל והעיקר בידינו שהעכו"ם שנתגייר לא תעלה לו קדושה ולא יהיה בכלל ישראל אלא בשלשה דברים דוקא מילה וטבילה והרצאת קרבן ע"כ. וטעמא דלא תני לה משום דלא מסיים דינא דהא לר' אליעזר מל ולא טבל מזמנין עליה ולרבי יהושע טבל ולא מל מזמנין עליו ולרבי יוסי דוקא מל וטבל ופלוגתא לא קתני ולהכי לא קתני אלא איסורא דעכו"ם אין מזמנין עליה מלתא דמתפרשא לכולהו לכל חד וחד כדאית ליה. ואם תאמר ברישא נמי ניתני סתמא מזמנין על הגר ומתפרשא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה הא מלתא מסיפא משתמעא דדוקא עכו"ם הוא דאין מזמנין ועכו"ם מיקרי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ומינה ידיע מאן דמזמנין עליה והבן:

שם גמ' כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו כו' מצוה דרבים שאני ע"כ. זה לשון הרמב"ם בפ"ט מהלכות עבדים אסור לאדם לשחרר עבד כנעני וכל המשחררו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו ומותר לשחררו לדבר מצוה אפילו למצוה של דבריהם כגון שלא היו עשרה בבית הכנסת כו' ע"כ. מדבריו משמע דהגם דלא הוי מצוה של רבים אלא כל דהוי שחרורו לדבר מצוה. ולקולא אמר ואפילו מצוה של דבריהם כגון כו' והגם דמציאות דמייתי הוי מצוה של רבים משמע מדבריו שאין זה לעיכובא אלא מציאות דמצוה דרבנן קאמר ולא הנאה דבעינן דוקא כה"ג ודבריו ז"ל אזדי כההיא דגרסינן בפרק השולח דמייתי הא דרב יהודה דכל המשחרר עבדו ופריך עלה מההיא דרבי אליעזר דשחרר עבדו לאשלומי עשרה ומשני מצוה שאני וקבלה תלמודא לשינויא דמצוה שאני דמשמע כל מצוה וטעמא דמלתא דלא אמר קרא לעולם בהם תעבודו אלא דוקא שלא לשחררו לטובתו ולהנאתו של עבד אבל לצורכי עצמו של האדון ליהנות משיחרורו במצוה שהוא חפץ לעשות לא קאמר קרא דאסיר ודרך זה מצאתיהו שהביאו הר"ן בפרק השולח. וז"ל הסמ"ג אמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה ומותר לשחררו לדבר מצוה ומצינו בר' אליעזר שהלך לבית הכנסת כו' ושחרר עבדו והשלים עשרה ע"כ. דבריו אלו מוכיחים כהרמב"ם דלאו דוקא מצוה דרבים דהא מלתא פסיקתא כתב מות' לשחררו לדבר מצוה אלא דבתר הכי מייתי הך דר' אליעזר להלכה למעשה. גם לגמור מינה דאפילו למצוה דרבנן מות' לשחררו:

ותדע דהר"ן ז"ל התם בפרק השולח כתב וז"ל עובר בעשה משמע דלאו עשה גמור וכו' דאי עשה גמור הרי דחינן עשה של תורה כו' ויש מתרצים שלא אמרה התורה לעולם בהם תעבודו אלא שלא יתן להם מתנת חנם וכו' וכיון דאיכא מצוה כו' והוה ליה כנותן דמי עצמו ע"כ. לשני הדרכים אין אנו יכולין לקחת מהם אלא הדרך השני דהראשון הרי להדיא גילה דעתו הרמב"ם דעשה גמור הוא שהרי מנאו בכלל העשין והוא עשה רל"ה. אלא ודאי דדעת הרמב"ם ז"ל היא דעת המתרצים ומאי דפריך הכא הש"ס מצוה הבאה בעבירה והוצרך לשנויי מצוה דרבים הרי הדר ביה הש"ס בגיטין. אי נמי הכא לרווחא דמלתא משני הכי וטפי מיסתבר לומר דלא הוו גרסי לה מדלא נחת הר"ן לישבה לדעת יש מתרצים שהביא או להקשות להם מינה. עוד נראה לומר דתלמודא דפריך במסכתא דידן מצוה הבאה בעבירה טעמו הוא משום דלא משתמע מהך עובדא דר' אליעזר דאיהו גופיה הוה בעי לצלויי אלא ששחררו משום הנך דבעו צלויי ולהכי פריך תלמודא כיון דאיהו לא עביד מצוה אלא להנך אם כן הוה לה מצוה הבאה בעבירה אבל אה"נ דמשום עצמו מצי שחרוריה כדעת יש מתרצים ואה"נ דהוה מצי תלמודא לשנויי משום לצלויי איהו עבד אלא שתירץ אפילו את"ל כדסבר המקשה מצוה דרבים שאני. ובגיטין דלא הקשה סבר לאוקומי בדלא צלי ר"א ושחררו למצותו ושפיר מצי עביד הכי וכדעת היש מתרצים. ולדרך זה מתוקם תלמודא דידן עם תלמודא דגיטין ונפק לן דינא דלא מצי לשחרורי עבדיה אלא בשביל לעשות מצוה איהו גופיה האדון ואפילו מצוה דרבנן אבל לזכות אחרים דוקא לרבים אבל ליחיד לא במצוה שהיא דרבנן מיהא:

דף מח גמ' ולית הלכתא ככל כו' התו' בדבור המתחיל ולית כו' כתבו דקאי אקטן פורח דלא מהני פורח לבד אלא דבעינן נמי יודע למי מברכין והכריחו משום דאין דרך הש"ס לומר הכי לסתור דברי האמוראים והבריתא בלא שום טעם ע"כ והרמב"ם כתב בפ"ה מהלכות ברכות וז"ל קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו ואעפ"י שהוא כבן שבעה כבן שמנה ע"כ. דעת הרמב"ם דמאי דקאמר הש"ס לית הלכתא כו' הוי אכולה מלתא דקא' הש"ס ומאי דקאמרי התוס' דאין דרך הש"ס וכו' לא ידענא מאי דוחקייהו כיון דתלמודא קאמר להדיא לית הלכתא כו' וטעמא משום דר"נ בתראה הוא לכל הנך אמוראי דמייתי הש"ס. אלא דקושטא הוא דבעינן לישובי הך מתניתא דמייתי הש"ס לסיועי לרבי יוחנן ויש לפרשה דמאי דקתני בסיפא ואין מדקדקין בקטן פירושו אפילו בן שבעה ושמונה כל דיודע למי מברכין ורישא מיירי מן הסתם אי נמי מאן דתני רישא לא תני סיפא והכי משמע מהירושלמי דמייתי מתניתא דקתני סיפא לבד. והגאון בה"ג והרי"ף כתבו להדיא כדעת הרמב"ם ופשטא דסוגיין דהך עובדא דאביי ורבא דהוו יתבי קמיה דרבה כותייהו משמע דלדעת התוספות מדחקי לה יעש"ד:

שם גמ' ששה ודאי לא מיבעיא לי כו'. כתב הרמב"ם בפרק חמישי מהלכות ברכות וז"ל ששה שאכלו פת כו' ירק אין מצטרפין ע"כ. רבינו מפרש מאי דקאמר ודאי לא מבעיא לי פירושו פשיטא לי מלתא ולא מיבעיא ובסברתו קאי עד השתא ולא כפירוש רש"י דקובל הוה ומתחרט על דלא מיבעיא ליה דא"כ כיון דאיהו גופיה ספוקי מספקא ליה ורבי ירמיה פשיטא ליה דמצטרפין לא הוה שביק פשיטותיה דרבי ירמיה כיון דרבי זירא גופיה לא הוה אלא מסופק. אלא ודאי כדכתיבנא. וכן משמע מדברי הרי"ף ואית לי לאוכוחי כותיה מסוגייא דהא כיון דממה דבעא מרב יהודה שמנה ושבעה וגילה דעתו דרובא לא מהני אלא דרובא דמינכר ולא הות ליה אפילו בספיקא מן הסתם במאי תשתנה דעתו ר' זירא למיהדר לומר דרובא מהני ולא בעינן רובא דמינכר:

שם גמ' אפילו לא טבל עמהם אלא בציר כו' הרמב"ם כתב בפרק ה' מה"ב וזה לשונו שבעה שאכלו פת ושלשה אכלו עמהם ירק או ציר וכיוצא מצטרפין לזמן כשם כו' בד"א בעשרה אבל בשלשה צריך שיאכלו כל אחד ואחד מהם כזית פת ואחר כך מזמנים ע"כ. בדברי התוס' בד"ה ט' שאכלו כו' כתבו טעם לפסק זה דבעשרה מצטרף ולא לשלשה מההיא דמייתי התם בירושלמי משם ר"י דאין מזמנין עד שיאכל כזית אלא דקשה לי אמאי אמרה ר' יוחנן תרי זמני חדא דמייתי בתלמודא דידן וחדא דמייתי בירוש' בשלמא תרי מתניתא דרשב"ג חדא דמייתי בירושלמי וחדא דמייתי הכא בבבלי מצינן למימר דמעיקרא אמרה רשב"ג למלתיה סתם וכד אתו רבנן ופליגו בין עשרה לשלשה הדר איהו ופירש אפילו שלשה. אלא רבי יוחנן לימא אין מזמנין ומכ"ש שאינו מוציא אחרים י"ח. ואי לאו דברי הרמב"ם הוה אמינא לכאורה דירושלמי ובבלי פליגי ותרי אמוראי אליבא דר"י חד רבי חייא בר אבא בשם ר"י והוא דמייתי תלמודא דילן וחד רבי יעקב בר אחא דמייתי הירושלמי ולהכי לר' יעקב בר אחא בהכרח למימר דר"י דלא כרשב"ג כדמשני הירושלמי. ולרבי חייא בר אבא מצי לאוקומי ר"י כרשב"ג כדמשני תלמודא דילן וכיון דר"י כרשב"ג לא שנא שלשה לא שנא עשרה כדקתני רשב"ג להדיא דמייתי בירושלמי והלכתא כתלמודא דילן