ראשון לציון על ברכות מג

ברכה שאינו חייב בה צריך לענות אמן הגם שלא שמע ולא ידע כל עיקר הברכה שהוא עונה עליה ה"ז עונה אמן והו"ל כברכה שאינו חייב בה שהרי אינו יודע מה היא. ואם ענה אמן ונמצאת שהיתה ברכה שהוא חייב בה ודאי שלא יצא י"ח ובהיכא שיודע הברכה מה היא ולא שמע אסור לענות אמן משום דבעניית אמן הוא יוצא ואם ענה הנה הוא יוצא באמן יתומה וענשו יתייתמו בניו ובהא מלתא דיוצא י"ח אם ידע הגם שלא שמע מסכימי' התוס' ורש"י בדבר אלא דלדעת התוס' ורש"י מותר לכתחלה ולדעת ר' הוא נענש אם עשה כן. ואם הוא מתכוין שלא לצאת בענייתו לדעת רבינו מיהא ה"ז עונה אמן הגם דלא שמע וזהו הדרך הנכון בפירושא דסוגיא. שוב בא לידי שיטת הרשב"א למסכת סוכה ומצאתי שכתב וז"ל כיון שהגיע לענות אמן כו' וא"ת והא הויא אמן יתומה אלא במתכוין לצאת י"ח בזה מברכה שהוא חייב בה כגון של בה"מ וכיוצא בו אבל כשאינו בא לצאת י"ח באותה ברכה לית לן בה וכן נהגו כו' עכ"ל משמע שדעת הרב כדעתינו ומההיא דאמרינן בס"פ אלו דברים עונין אמן אחר ישראל המברך ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה וגרסינן עלה בש"ס למימרא דישראל אע"ג דלא שמע כל הברכה עונה וכי לא שמע היכי נפיק אמר חייא בר רב בשלא אכל עמהם ע"כ מוכח מהכא דאם לא שמע לא נפק ל"ק דהא לא אמרינן דיצא אלא אם ענה דיעבד שלא להצריכו לחזור לברך ברכה אחרת וענשו כרוך בעקבו. ותלמודא קא פריך אמאי דקתני עונין אמן אחר ישראל המברך דמש' אפילו לכתחלה עונה הגם דלא שמע ויוצא בה י"ח להכי פריך היכי נפיק פי' היכי אמרי' ליה דעונה אמן ויהא נפיק בענייה ריעא כזו להורות לו לעשות כן אבל אם ענה אין לומר לו לחזור לברך ברכה אחרת וכל זה לדעת הרמב"ם אבל לדעת רש"י ותוס' ורבי' יונה דסוברים דאפי' לכתחל' הגם שלא שמע יענה ויוצא י"ח כל שיודע הברכה שעונה אחריה קשה תלמודא. ואפשר לומר דהני מילי דיוצא כשידע דוקא בשיהיה שם בשעת הברכה והיה בדעתו כשהיה המברך מברך על מה שהיה המברך אומר וענה אמן הגם שלא שמע יצא וכההיא דאלכסנדריאה של מצרים. אבל אם בא וענה עמהם לא יצא ומתני' סתמא קתני בכל גוונא והגם דהו"ל לשנויי הב"ע כשהיה שם בשעת ברכה וידע ונתכוון לענות אלא שלא שמע כהך דאלכסנדריאה של מצרים. בחר הש"ס לשנויי שינוייא רויחא כשלא אכל עמהם. ותו אפשר דגם התוספות ז"ל מודים דלכתחלה צריך לשמוע הברכה ודוקא באלכסנדריאה של מצרים דלא הוה סגי בלאו הכי:

שם גמ' לא צריכא אלא שהקדימו בשבלים ע"כ. וי"ל דמאי קמ"ל ר"ל מתניתין היא ואי לאשמועינן טעמא דמתניתין הו"ל לאשמועי' מלתיה אמתני' ולימא הכי מ"ט אכל מעשר א' מזמן עליו ולזה י"ל דר"ל לא אתא אלא למיהב טעמא להאי דינא שנאמר והרמותם וכו' מעשר וכו' ולא תרומה גדולה כו' אלא דקשה דהא מדקתני לה מתני' בדיעבד דומיא דדמאי מה דמאי דוקא אם עבר ואכל אנו מתירים לו לברך מטעם הואיל דאי בעי כו' ה"נ מעשר ראשון ולר' אבהו התר גמור הוא לכל אדם מעשר ראשון שלא ניטלה ממנו תרומה גדולה כיון שהקדימו בשבולים ולכתחילה נמי וליכא למימר דמדאורייתא הוא דפטור בן לוי מתרומה גדולה אבל מדרבנן בעי לאפרושי דא"כ הדרא קושיין הא לא חזי ליה כדפרכינן בדמאי. אלא ודאי דפטור בן לוי מתרומה גדולה אפילו מדרבנן וכן פסק הרמב"ם להדיא בפ"ג מה' תרומות והיה נראה לומר דמתניתין לאו דוקא אלא שראיתי להרמב"ם שכתב בפ"א מהלכות ברכות וז"ל אבל אם אכל דמאי וכו' או מעשר ראשון שניטלה תרומתו אעפ"י שלא ניטלה ממנו חשבון תרומה גדולה והוא שהקדימו בשבלים ע"כ וי"ל דאחר שהשמיענו בפ"ג מהלכות תרומות שבן לוי פטור מתת תרומה גדולה מה מקום להשמיענו דמברכין על אכילתו פשיטא. וי"ל דקמ"ל מתניתין דלא תימא סוף סוף הרי חסריה השלימות הגם שפטור מן התרומה הרי עיקם מאמר ה' שלא הי"ל להפריש המעשר עד שיקדים התרומה ויתן אותה לכהן שזיכה לו הכתוב והוא לא כן עשה. ותמצא שאמרו בגמרא שלהי פ"ק די"ט אהך מתני' דקתני חבילי תלתן כותש וכו' דמוקמי לה במעשר ראשון שהקדימו בשבולים ופריך אמאי כותש ומשני אמר רבא קנסא ע"כ. ופסקה הרמב"ם שם בפ"ג מהלכות תרומות שכתב וז"ל בן לוי שלקח מעשר שבולין קונסין אותו לדוש ולזרות וליתן כו' מן הדגן ע"כ ומעתה תבא הסברא לומר דאין מזמנין על האוכלו קמ"ל. וכן מצאתי שכתב הרמב"ם בפירוש המשנ' וז"ל והנה עולה במחשבתינו שכל אלה אינם חייבים בזימון לפי שאינם דברים שלמים בתכלית השלימות כו' ע"כ. עוד נראה לומר דטעמא דמתני' דקתני ומעשר שני שנפדו כו' בהדי דמאי דאכילתו באיסור לאשמועינן דהגם דפטור מתרומה ואין חומש מעכב דררא דאיסורא מיהא איכא והוצרך לומר מזמנין על האוכלו ומהכא מסייעי' לההיא די"ט דקנסינן ללוי על לא טוב עשה שם גמ' עליך אמר קרא כו' דקדק לומר תיבת עליך גילה דעתו דלדעת אביי הגם דלא הוה אמר קרא מכל מעשרותיכם כו' לא הוה מוקי למיעוט אלא דלא אידגן כיון דאי לאו האי מיעוטא היינו מחייבים אפילו הקדימו בשבלים דיינו אם נפטרו בדלא אדגן אלא שהכתוב חש לכל הסברות ועיין מה שכתבתי בחיבורי על התור' בפרשת מצורע בפסוק מן הצרעת:

שם גמ' טבל פשיטא כו' וא"ת אמאי לא אמרינן דתנא הא קמ"ל דאין מזמנין על מי שאכל איסור דלא תימא סוף סוף הרי נהנה וי"ל דהא מדיוקא דרישא שמעינן לה דדוק' דמאי ומטעם דאמור. אי נמי דלא ניחא ליה להש"ס לומר דהיא גופא קמ"ל דאין מזמנין אאיסור דא"כ הו"ל למיתני דרך כלל אין מזמנין על אוכלי איסור ע"כ ואמאי קתני טבל בלבד דמש' דהוה ס"ד דמזמנין עליו הגם דאין מזמנין על האוכל איסור ומשני טבל דרבנן. וא"ת הא נמי לימא דרך כלל אין מזמנין על אוכל איסור דרבנן. י"ל דהא קמ"ל דאפילו דרבנן כה"ג דקיל טפי דהא לית ביה דררא דאורייתא. אי נמי טעמא דנקט טבל מלתא אגב אורחין קמ"ל דאיכא טבל דרבנן וכההיא דאמרינן בריש מכילתין דקתני משעה שהכהנים כו' לומ' העריב שמשו וכו':

שם גמ' מהו דתימא כדאמר ליה רב פפא כו'. פי' לא דר"פ פליג ארבי דהא מתניתין קשיתיה אלא דלא תימא כדהוה ס"ד ר"פ קמ"ל. ור"פ בתר טעמא הוא דמהדר דקאמר מאי שנא בשיבולין:

שם גמ' *בגר שמל ולא טבל כו' ע"כ. רמב"ם בפ"ה מהלכו' ברכות כתב כלשון המשנה וז"ל והעכו"ם אין מזמנין עליו ע"כ ולא הוצרך לפרש משום דסמך על מה שכ' בפי"ג מהלכות איסורי ביאה וז"ל גר שמל ולא טבל וכו' אינו גר עד שימול ויטבול ע"כ וכל שלא מל וטבל עכו"ם הוי אלא דקשה לי דבפרק החולץ דף מ"ו מייתי הש"ס פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע וחכמים דלר' אליעזר מל ולא טבל הרי זה גר וגמר לה מאבותינו שמלו ולא טבלו כשיצאו ממצרים ור' יהושע סובר טבל ולא מל וכו' הרי זה גר שכן הנשים שיצאו ממצרים טבלו ולא מלו וחכמים אומרים בין מל ולא טבל בין טבל ולא מל אינו גר עד כו' אמר רבי חייא אמר רבי יוחנן לעולם אינו גר עד שימול ויטבול ופרכינן פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים מאן חכמים ר' יוסי ע"כ. לפום מאי דמפרשינן הכא והעכו"ם היינו שמל ולא טבל עדיין קשה למאי איצטריך ר' יוחנן למימר הא אמרה חדא זמנא הלכה כסתם משנה והכא קרי למל ולא טבל עכו"ם. וי"ל דאצטריך למימר דאתי מתניתין כרבי יהושע דמוקמינן התם דבעי טבילה לעיכובא ומל ולא טבל אינו גר אבל אם טבל ולא מל הרי זה גר ומזמנין עליו ואתא ר"י ואמר דהלכתא דבעינן תרויהו מל וטבל ובר מן דין לא הוי גר וכרבי יוסי. ומעתה אה"נ דמצינן לאוקומי מתניתין כרבי יהושע אלא דתלמודא מוקי לה כרבי יוסי וכר"י דפסק הלכתא כרבי יוסי וכן פסק הרמב"ם בפי"ג מהלכות איסורי ביאה אלא דקשה דהוה ליה לרבי יוחנן למימר הלכה כרבי יוסי *בזמן הבית