ראשון לציון על ברכות מב

בסעודתא א"ל ר' לרב קום משי ידך וכו' ומעתה לא פסיקא מלתא דהבוצע הוא יטול ידיו תחילה אלא המברך בה"מ להכי כתב רבינו מ"ש אלא דקשה אמאי לא כתב רבינו מאי דמחלק בברייתא דמייתי רב ששת דקתני דאם היו רבים מתחילין מן הקטן וכו' ואיכא טעמ' בהאי מלתא כי היכי דלא להוי הגדול יושב וממתין עד שיטלו כל המסובין וגנאי הוא הדבר ולא אשכחן מאן דפליג בהא מלתא תו קשה לדעת רמב"ם דמסוגיין מוכח דמאי דגדול נוטל ידיו תחילה היינו משום דמייתו תכא קמיה ולא יהיה משמר ידיו עד שיטלו כולן ורבינו בתחילת פרק זה לא מפליג מידי אלא בכל גוונא גדול נוטל תחילה. ראיתי למרן ז"ל שתירץ ב' קושיות אלו עז"ה כי מאי דלא מחלק הרמב"ם בנטילה א' משום דמשמע ליה דמתני' דקתני סתם ל"ש מייתו תכא ל"ש לא מייתו תכא קמיה ור"ש דפריך לר"ג גדול יושב וכו' מבדק הוה בדיק לר"ג. והא דלא מפליג רבינו בין ה' למאה משום דלא אמרו הכי אלא בימיהם שהיו מסלקין השולחן מלפני אותו שנוטל אבל האידנא אין מסלקין השלחן מלפני אותו שנוטל ולהכי אפילו מאה נמי איהו קודם ע"כ וקשה לי היכי מצי לפרושי דר"ש יק' לר"ג בדבר שלדעתו אינו אמת ויקבל תשובה היפך סברתו ומלתא כהאי לא הוה תלמודא מייתי לה וטפי נ"ל לומר דכיון דבבריתא מחלק במים אחרונים בין איכא טובא לאנשים בה מעט ש"מ דברישא ל"ש ואפילו לא מייתי תכא דאי במייתי תכא קמיה הו"ל לפלוגי אי איכא טובא מייתי תכא וכו' וליכא למימר דבכל גונא מייתי תכא א"כ היכא מוקמינן אחד מברך לכולן אלא ודאי דלא מייתו תכא קמיה דגדול מקמי דנטלו השאר אלא בהיכא דאיכא טובא א"כ הו"ל לחלק תכא וממה שלא חלק ש"מ דלא מקפידין אהא דיושב ומשמר דאמר ר"ש מאי דאמר ר"ש לר"ג ה"ט משום דא"ל ר"ג דבקיאי פרסאי כו' א"ל אי מתקני כל מה דלדידן לא תקינו ליה כי היכי דיימא דאינון בקיאי טפי. ומאי דמשני הרב בהך דסיפא דמתניתין דקתני היו מאה כו' ורבינו לא מפליג דטעמא הוי משום דדוק' בימיהם כו' ק' לי כיון דרבינו כתב בפרק זה הלכה ה' וז"ל גמרו מלאכול מסלקין השלחן ומכבדין כו' הרי דהיו מסלקין השלחן מלפניהם א"כ לו יהיה דהיו מסלקין מלפני כלן כא' ס"ס הרי הוא יושב וממתין לכולן עד שיטלו ואין כבודו של גדול בכך. ונראה לתת טעם דלא מחלק בין רבים למועטים לפי דלא קתני במתניתין אם היו מאה מתחילין מן הקטן אלא דוקא בימיהם שהיו נוטלין שלחן לפני כל אחד ואחד כמ"ש רש"י ולהכי כשהיו מתחילין מן הקטן לא היה הגדול יושב וידיו מזוהמות כדא' ריש גלותא לר"ש דלא מסלקי תכא מקמי גדול עד דנמטי מיא לגביה משא"כ לדידן דלא מניחי תכא קמי כל חד וחד בפ"ע אלא שלחן אחת לכולן יחד וכיון דמקמי דליטול ידיו בעי לסלוקי תכא מקמייהו כמ"ש רבינו בהלכה י"א בפרק זה אי נטיל קטן מסלקין תכא מקמי' ומקמי גדול וא"כ גדול יתיב וידיו מזוהמות עד שנוטלין כולן להכי לא מפלגינן בין איכא מאה לאיכא ה' והגם דיושב ובטל עד שיטלו כולן האי עדיף מיושב וידיו מזוהמות. ותו הא כתיבנא לעיל בדין נטילת מים ראשונים אין קפידא בדבר כזה כ"כ ונכון:

דף מ"ז גמ' אמר רב יאודה וכו' אין המסובין רשאין לאכול עד שיטעום כו' ת"ר ב' ממתינים כו' פשטא דסוגיא משמע דמימרא דרב יאודה מיירי בפרוסת הפת דאין למסובין רשות לטעום עד וכו' ומתניתא מיירי בקערה שהביאו לפניהם לאכול מלבד הפרוסה שהבוצע יפשוט ידו והכי מוכח נמי מדקתני רישא ממתינין זה לזה בקערה הרי דבקערה איירי והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ז דין ה' וז"ל הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד כו' והבוצע הוא פושט ידיו תחילה ואוכל ואין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך ואין הבוצע רשאי לטעום עד שתכלה אמן כו' ע"כ. ק' חדא אמאי הכניס דין זה של כיבוד הקערה באמצע דין הבציעה ועוד למה הקדים לומר הבוצע הוא פושט ידו תחילה דאיירי באכילת הקערה שהוא אחר המוציא ובתר הכי הדר לומר ואין המסובין כו' דאיירי בדין פרוסת המוציא ומכח זה נ"ל דסובר רבינו דהך דרב יאודה והך דמתניתין חדא מלתא נינהו דהבוצע הוא יפשוט ידו לאכול תחילה פרוסת המוציא ואתא ר"י וחדית לן דינא דמסובין דאינן רשאין לטעום עד שיטעום הבוצע ע"מ שיהיו יושבין וממתינין לו עד שיטעום והא מלתא לא משתמעא מהבריתא אלא שהוא לא ימתין לגדול אם יהיה שם ויטעום הוא תחילה ומשום הכי כתב רבינו תחילה והבוצע הוא פושט ידו לאכול והוא דינא דשמעינן ממתניתין ובתר הכי כתב ואין המסובין וכו' שהוא דינא דאשמעינן רב ומדברי רבינו משמע דאין הבוצע אוכל עד שנותן פרוסה לפני כל אחד ואחד:

שם גמ' בא לחלוק כבוד לרבו כו' נראה דלאו דוקא רבו או גדול ממנו כו' אלא אפילו מאן דהו ואורחא דמלתא נקט והראיה מההיא דר' דנתן רשות לרב לברך והוא היה תלמידו וה"ה בקדימת אכילת הפרוס' דמ"ש וכההיא דר"פ דאפסיקינהו וחד לאבא מרי בריה הגם דאמרינן דאין שנים מפסיקין לאחד:

שם גמ' אין הבוצע כו' מפי המסובין. כתב הרמב"ם אין הבוצע כו' רשאי לטעום כו' טעמו דהא כתב בתחילת הפרק וז"ל משלים הברכה ואח"כ בוצע ע"כ. והכי מסיקי' בדף ל"ט הלכתא כרבא דאמר מברך ואח"כ בוצע ומש' דבגמר הברכה תו לא בעי להמתין ולהכי בהכרח לפרושי הא דאין הבוצע רשאי לבצוע דבבציעת אכילה קא'. ורש"י פירש דאף עניית אמן מן הברכה ואין זה פשטא דמלתא:

שם גמ' ת"ר אין עונין לא אמן חטופה כו' פי' רש"י ותוס' דמיירי בשאינו לא שומע ולא יודע הברכה שעליה הוא עונה אמן כו' יע"ש. ונראה לי דמאי דאמרינן דעונים אמן אם יודע הברכה שעליה עונה היינו ברכה שאינו חייב בה א"נ בברכה שחייב בה אבל אינו יוצא י"ח בעניית אמן דהא בעינן שישמע הברכה שהוא חייב בה. וקשה לי מאי איסור איכא לענות אמן אפילו אינו יודע הברכה כיון שאינו יוצא בה י"ח ולמה יתייתמו בניו. ובחיבורי חפץ ה' פי' דמיירי בשיכול לתת דעתו ולענות ולא נתן דעתו ועונה יתומה בהכי הוא דנענש ודמיא לחטופה וקטופה אבל אם אינו יכול לשמוע וכההיא דאלכסנדריאה ואפילו אינו יודע הברכה שעונה עליה אמן כגון שהיה עובר אחורי ב"ה ושמע שעונים אמן ואינו יודע מצי לענות אמן. והרמב"ם כתב בפ"א מה"ב וז"ל וכל מי שלא שמע את הברכה שהוא חייב בה לא יענה אמן בכלל העונים ע"כ דעת רבינו לחלק בין שהוא חייב לשאינו חייב וההיא דאלכסנדריא לא היו חייבין בהם. ונ"ל לדעת הרמב"ם שטעם הקפדת הדבר לפי שהוא יוצא בברכה זו כפי הדין ומן הראוי שישמע הברכה וכיון שלא שמע וענה אמן בדרך זה יתומה ענוש יענש ואין לומר שיחזור ויברך ברכה שהוא חייב בה דהא כיון שנתכוון לצאת בברכה זו הו"ל ברכה שניה ברכה לבטלה כיון דנפק ידי חובה. ותדע דכתב הרמב"ם למעלה מזה וז"ל כל השומע א' מישראל מברך כו' אע"פ שלא שמע כו' פי' או' הברכה כולה היינו שכולה לא שמעה לא שלא שמע כולה אלא מקצתה דא"כ הול"ל אע"פ שלא שמע כל הברכה והבן. ואו' אע"פ שאינו חייב באותה ברכה פי' לא מיבעיא אם היא ברכה שחייב בה אם שמעה וקאי ארישא ואינו חוזר לאע"פ שלא שמע או יתפרש עז"ה ל"מ אם הוא חייב בה שצריך לענות אמן ויתכוין שלא לצאת כי לא אסרינן לענות אמן אלא אם יכוין בה לצאת כשאר העונים אותה ולזה ג"כ דקדק הרמב"ם ואמר לא יענה אותה בכלל העונים ע"כ דלא הוה צריך למכתב בכלל העונים אלא רמז לנו דלא אסיר אלא אם עונה בכלל העונים שהוא לצאת אבל אם הוא מופרש בענייתו מהם שהוא מתכוין שלא לצאת כמותם אדרבא מצוה לענות עמהם כמ"ש למעלה. וליכא לפרש אומ' בכלל העונים היינו לומר שלא שמע אלא העונים שהיו עונים וענה עמהם בלא שמיעה דא"כ היל"ל עם העונים מהו בכלל העונים נמצינו אומרים לדעת רבינו דכל