ראשון לציון על ברכות מא

באוכל פירות גנוסר ע"כ. כתב הרמב"ם בפ"ג מה"ב וז"ל כיצד היא הטפילה שאינה מעורבת הרי שצריך לאכול דג מליח ואכל הפת עמו וכו' ה"ז מברך על המליח ע"כ. דקדק לומר שצריך לאכול מליח לומר דוקא היכא דצריך כו' והוא שאמרו באוכל פירו' גנוסר שהם הצריכוהו לאכול מליח אבל בלאו הכי ליכא מידי דמליח עיקר:

פרק שלשה שאכלו דף מ"ה גמ' מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו כו' בספ' חפץ ה' שחיברתי בימי חרפי פי' דתרוייהו קא' דלא יגביה זה על זה קולו ונקט במלתיה במתורגמן כי הוא עליו לילך לקולו של הקורא שקדם אליו ולא יגביה ובזה שוו הקולות יחד ובזה שפיר מייתי ראיה לדבריו מדכתיב יעננו בקול דהגם דאין מביא ראיה אלא על הקורא סובר דשוים הם דכלום טעמא מאי אין המתרגם כו' כדי שלא יהא נראה כמתנאה בקולו וק"ו הן הדברים. והרמב"ם כתב בפ"ד מה' ת"ת וז"ל אם היה הרב מלמד כו' ולא יגביה המתרגם כו' יע"ש. מוכח מדבריו דלא בעי מתרגם להשוות קולו לקול הרב אלא בשעה שמדבר עם הרב אבל בשעה שמדבר עם התלמידים ירים קולו הגם כי גבה יותר מקול הרב דאיכא טעמא רבה כי הרב א"צ להשמיע קולו אלא למתרגם אבל המתרגם צריך להשמיע קולו לתלמידים הקרובים והרחוקים והרב גם כן יכול להגביה כשמשיב למתרגם יותר מקול המתרגם כששואל אבל לא יותר מקול המתרגם כשהוא מתרגם. נמצאת אומר כי המתרגם בשעה שמדבר עם הרב צריך שלא יגביה קולו יותר מקול הרב ובשעה שמתרגם רשאי להגביה והרב לא יגביה קולו יותר מקול המתרגם כשמתרגם אבל רשאי להגביה קולו מקול המתרגם כששואלו עד שיגיע לקולו כשהוא מתרגם לא יותר מזה ומעתה מאי דמוכח הש"ס מדכתי' וה' יעננו בקול לקולו של משה פי' בקולו של משה כשהיה מדבר לעם לא כשהיה שואל משה מה' והסברא גם כן נותנת כי לא ידבר משה לפני ה' בקול מפני אימתו ית' כי נורא הוא ולא היה ה' מדבר עמו קול גדול מקולו ליש' ובפ' י"ב מה"ת כתב הרמב"ם ז"ל וז"ל והקורא קורא פ"א כו' והמתרגם לא יגביה כו' מאי דקמן כ"כ בעי למשמע העם מפי הקורא כמפי המתרגם להכי צריך קול אחד להם בהשואה והגם דלא אמרינן מקרא דוה' יעננו כו' אלא קול הקורא לא יגביה מהמתרגם ומינה לקול המתרגם שלא יגביה מקול הקורא בזמן שהשומעים שומעים משניהם בשוה זה פ' וזה תרגומו והתו' בד"ה בקולו כתבו ופי' רב אלפס וכו' עד שהיה קורא יע"ש. ודבריו ז"ל הם היפך דברי הרמב"ם דלהרמב"ם רשאי המתרגם כשיתרגם לעם להגביה קולו יותר מן הרב כשאין הרב צריך להשמיע קולו אלא למתרגם זולת בעת קריאת ס"ת שגם הקורא צריך להשמיע קולו לכל העם:

שם ע"ב גמ' תנינא שמע ולא ענה יצא כו' מאי דלא משני אדר"י דקמ"לן בהיכא דא' מהן בור דאין נחלקין וא' מברך וא' יוצא דא"כ לאו הכי הול"ל אלא אחד מברך ואחד יוצא דאז שומעין דאתא למימר דאינן נחלקים כדי שא' מהן שהוא בור יוצא ומדאמר א' מהם יוצא כו' בברכות כו' משמע דאתא למימר דלא תימא דאינו יוצא קמ"ל דיצא ולזה פריך תלמודא תנינא וכו' ומשני דלא אתא אלא לומר דאין ברכת זימון ביניהם והגם דהוה מצי למימר הא מלתא להדיא אלא דמלתא אגב אורחיה אמר דשומע כעונה וכההיא דאמרינן בריש פ"ק תנא מלתא אגב אורחיה קמ"ל כהנים אימת כו' וכמו כן דרך האמוראי' לכלול דין הידוע באמצעי' דבריהם. והרמב"ם בפ"א מה"ב כתב וז"ל כל השומע כו' יצא אע"פ שלא ענה אמן. ובהלכה שאחריה כתב רבים שנתוועדו וכו' ובירך אחד מהם וענו כולן אמן הרי אלו מותרים ע"כ. וקשה למה הצריך שיענו אמן ממ"נ אם נתכוונו לצאת בברכה אפי' לא ענו אמן ואם לא נתכוונו לצאת מה מועיל עניית אמן. ונראה דה"ה אם לא אמרו אמן דיצאו דטעמא דכתב וענו אמן לאשמועינן דאם לא נתוועדו לא מהני אפי' באמירת אמן אלא כל א' יברך לעצמו והוצרך רבינו להסיר טעות זה לפי שקדם ואמר בהלכה שלפניה אע"פ שלא ענה אמן חש לטעות דבגדר זה הוא דמחלק לנתוועדו ולא נתוועדו קמל"ן או אפשר לומר דקמ"לן דעניית אמן היא תגיד שכוונו לצאת בברכה זו ואה"נ אם לא ענו אמן אלא כיון דמן הסתם יענו מדין שומע ברכת ה' להכי נקט ענו אמן ולא חש עלן לטעות דבעי עניה דהרי כתב בהדיא קודם לדין זה דאין עניית אמן מעכבת כל שנתכוון לצאת:

דף מ"ו גמ' לא סבר לה מר להא דר"ה דאמר בוצע מברך ע"כ כתב הרמב"ם בפ"ז מה"ב וז"ל בעה"ב וכו' הגדול שבהם בוצע וכו' רבינו מוקי להא דר"ה בתרוייהו בעה"ב ובהכי לא פליגא אההיא דר"י דמייתי הש"ס בסמוך משם רשב"י דאמר דבעה"ב בוצע ואורח מברך והגם דממה דלא משני ליה לר"ז מידי משמע דבירך הוא כדעת ר"ה היינו משום דלא הוה שמיעא להו ההיא דר"י משום רשב"י גם ממה דקתני מתני' והוא אומר על המוגמר וכו' דכיון דאתחיל בחדא לעביד לאידך ומאי דקאמר כו' תלמודא ואיהו כמאן ס"ל כהא דאמר ר"י פירושה הכי הוא כמאן ס"ל פי' הגם דלא הוה ידע לההיא דר"ה דאמר בוצע מברך עכ"ז סבר הוא הכי. ומשני דס"ל כהא דר"י פי' הוה ס"ל לר"א סברא דנפשיה דאורח מברך כי הא דר"י וכו' והאי דקאמ' כהא דר"י הוא דברי הש"ס אבל ר"א לעולם לא ידע להא דר"י כל עיקר ותדע חדא דהא אמר לר' זירא לישרי לן מר ואי הוה ידע להא דר"י היכי אמר ליה לאורח לישרי ותו דאי ידע לא הו"ל להשיב לר"ז דמוכיח מהא דר"ה דבוצע מברך והאמר ר"י משום רשב"י ולו יהיה דפליגי ר"ה ור"י הגם דהך דר"י היא משם רשב"י ולא מצי לפלוגי בה ר"ה עכ"ז ס"ס לימא ליה מאי חזית דתסמוך אדר"ה ולא אהך דר"י אלא ודאי דמאי דקא' הש"ס ס"ל כהא דר"י פי' דעת עצמו ולהכי כשהביא לו ר"ז ההיא דר"ה לא הוה כח בידיה לפלוגי מסברת נפשי' כיון דדברי ר"ה משמע סתם בכל גוונא ותו בין ר' זירא בין ר"א מלתא דפשיטא היא דאי הוה שמיעא להו ההיא דר"י הוו משנו להך ב' מימרי דרב הונא ודר"י דחדא מיירי בדיתבי אורח ובעה"ב וחד' דתרוייהו בעלי הבית אלא ודאי דלא הוו ידעי ר"ז ור"א לההיא דר"י משם רשב"י הוו ידעי לה לא הוה מברך אלא ר"ז דאורח מברך:

שם ע"ב גמ' והטוב והמטיב פותח בברוך ואין חותם בברוך פירש רש"י וז"ל שאינה סמוכה לחבירתה היא שאינה מברכת המזון אלא על קבורת הרוגי ביתר תקנוה ע"כ והגם דברכת הארץ אח"כ תקנה יאושע וגם ברכת בונה ירושלם דוד ושלמה תקנוה עכ"ז כלהו בדבר ה' נעשו על המזון כי ה' אמר למשה דלעביד הכי אבל ברכת הטוב היא ברכה שאין לה רמז מן התו' שתאמר ועיקרה מד"ס הם תקנוה ותקנו שתאמר בבה"מ ואין לה שום שייכות עם המזון. והרמב"ם ז"ל כשכתב בפ' י"א מה"ב דין דכל הברכות כולן פותחות בברוך וכו' לא רשם חילוק ברכה זו דהטוב דהוי מטעם שהיא ברכה בפ"ע פותחת בברוך הגם שהיא סמוכה וטעמו משום דסמך על מה שכתב בפ"א דין י"ו שכתב שם דאין לה שייכות עם בה"מ וכאילו בפ"ע עומדת ואינה נקראת סמוכה לחבירתה:

שם גמ' מים אחרונים בזמן שהם ה' כו' ובזמן שהם מאה כו' כתב הרמב"ם בפ"ז דין י"ב וז"ל הביאו להם מים לנטילה כל שמברך בה"מ הוא נוטל ידיו תחילה כדי שלא ישב הגדול וידיו מזוהמות עד שיטול אחר כו'. טעם שלא תלה במברך המוציא למאי דכתב בתחילת הפרק שהגדול בוצע לפי שלפעמים הגדול נותן לקטן לברך בה"מ כדאמרינן לעיל דף ע"ג אמר רב הנוטל ידיו תחילה באחרונה הוא מזומן לברכה רב ור"ח הוו יתבי קמיה דר'