ראשון לציון על ברכות מ

הברכות א' מברך לכולן בלא הסבה ופשטה משמע דלא תליא בפלוגתא דרב ור"י מדמייתי לה תלמודא מוסכמת בש"ס והיא דעת רבי' גם מההיא דאמרינן לקמן בפרק אלו דברים ת"ר היו יושבין בבה"מ והביאו אור לפניהם בש"א כל א' וא' מברך לעצמו ובה"א א' מברך לכולן משום שנאמר ברוב עם הדרת מלך. הרי דאחד מברך לכולן הגם דליכא הסבה אלא היו יושבין מקודם גם לא שייך בענין הסיבה ואעפ"כ הקלו בברכה ואמרו אחד מברך לכולן ומ"ש הרא"ש שם לחלק בין האור לפת וז"ל ולא דמי לפת דאמרינן לעיל בישבו דכל אחד מברך לעצמו דשאני התם כיון דצריך הסיבה ולא הסבו לא קביעי לצאת כל א' בברכת חבירו אבל הכא הו"ל כמו יין אליבא דרב דלא בעי הסבה ואפילו לר"י דאמר היין בעי הסבה ה"מ חשיב ורגילין להסב עליו אבל שאר ברכות כמו שהסבו דמו ע"כ וק' לי תינח להך לישנא קמא אלא ללישנא בתרא דלרב אפילו יין לא מהני ביה הסבה ולר"י יין נמי מהני ביה הסבה קשה בין לרב בין לר"י מב"ה דקאמר להדיא א' מברך לכולן גם באור בלא הסיבה. אבל לדעת הרמב"ם ניחא דלכ"ע א' מברך לכולן בכל הברכות אלא דבפת ויין הצריכום לברך כל א' וא' בפ"ע אם לא בתנאי ומאי דיהבו ב"ה טעמא דאחד מברך לכולן משום ברוב עם כו' למגמר מינה דטפי הויא מעליותא שכל אחד מברך לעצמו בשאר ברכות הנהנין דהא לכ"ע מודים דמאי דקתני אחד מברך לכולן בהסבו דאם רצו קתני ואם לא רצו ולא בעו למיפק בברכתא דחד מצי ברוכי כל חד וחד ודוקא בברכת האור הוא דאמור ב"ה משום דהוי ברכת חובת שבח והודאה תקנו חז"ל דאי הוי ברבים טפי מעליא ותדע דלא חשש לה אלא בברכת חובה דהא תנן עשרים נחלקים ומשמע אפילו סמוך לברכה ואמאי לא נימא בהו לא יהיו נחלקים משום ברב עם אלא ודאי דלא אמרינן הכי אלא בברכת החובה או ההודאה אבל בברכת הנהנין שכל אחד מברך על מה שהוא נהנה לא. ואפשר דבאור עצמו שאמרו אחד מברך לכולן דוקא בבה"מ דהוו ריבוי עם אבל באנשים מועטים הרגילי' להוועד באכילה או בשתיה ליכא להא מלתא דברוב עם ובהא נמי דברכת האור אפשר לומר דלא אמור ב"ה דמהני בה טעמא דברוב עם כו' אלא לפי שאנו אומרים בה שאחד מברך לחבירו בכל גוונא אפילו בלא הסבה כיון דאיכא רוב עם אמרי' לוקמה כדינה אבל אי הוינא אמרי' בה דדוקא בהסבה לא הוו אמרי ב"ה אחד מברך לכולן ותדע עוד דהרי איכא כמה דברים דאנו אומרים בהם דצריך שיוציא בשפתיו ולא יועיל אחר לברך להוציאו כגון תפלה וק"ש דאין ש"צ מוציא בתפילות אלא למי שאינו יודע ולא אמרי' בהו טעמא דברוב עם ומזה אתה למד דמעלה היא שיברך הוא ולא אחרים יברכו והוא יוצא והם דברי רבי' ופשוט:

שוב ראיתי להתו' בפר' לולב הגזול בד"ה שמע ולא ענה שכתבו וז"ל הגם דשומע כעונה מ"מ עונה עדיף ומצוה מן המובחר ע"כ וחילוק זה הוכרחו לו מכח קו' שהוקש' להם התם והוא מוכרח ותו איכא לאוכוחי ממה דגרסינן בפ' ג' שאכלו דף מ"ה ע"ב רב יהודה בר מרימר וכו' כרכו ריפתא בהדי הדדי כו' עד ידי זימון לא יצאתם כו'. הרי ברור דחילוק ברכות טפי עדיף וגם לא חלק ע"ז אלא על ביטול הזימון מינייהו אבל זולת זה ברב עם וכו' ומעתה דברי רבינו משה אמרם. אלא קושטא הוא דבעינן ליתובי תלמודא דידן לדעת רבינו בסוגייא דל"פ תרי לישני דתלמודא קא' להדיא ללישנא קמא ק' רישא וללישנא בתרא קשיא סיפא דמתניתא ולדברי רבינו לא פליגי לישני. גם מאי דמשני לישובא דסיפא מגו דמהניא הסבה לפת מהניא נמי ליין ע"כ. ק' כיון דלסברת רב אפילו ללישנא בתרא אפילו בלא הסבה נמי אחד מברך לכולן מאי מגו דאהני כו' דקא'. ונראה לפרש הסוגיא עז"ה להאיך לישנא דאמר רב ל"ש אלא פת דבעי הסיבה אבל יין לא בעי הסיבה ק' רישא דקתני כל א' מברך לעצמו ואמאי ומשני שאני אורחים דדעתייהו למעקר פי' אינם יושבים ובטוחים שישתו ודעתייהו אי קרו להו קיימי ואזדי להו ולהכי כל אחד מברך לעצמו כד מטי ליה למשתי ודלא כפי' רש"י דפי' דרב בעי ישיבה מיהא דהא הרמב"ם לא התנה באכילת הפירות דאחד מברך לכולן דבעיא ישיבה או אפילו דסובר כרש"י ז"ל בפי' שאני אורחים דקאמר הש"ס והוא מאי דדייק באו' לא בעי היסיבה פי' היסבה הוא דלא בעי אבל ישיבה בעי. ולהאיך לישנא דאמר רב דהיין לא מהניא ליה היסבה פי' דבלאו היסבה נמי אחד מברך לכולן כמ"ש הרמב"ם קשה סיפא דקתני הסבו כו' ובא להם יין אחד מברך לכולן פי' ממה דקתני לה בהדי הסבו משמע דהסיבה הוא דמהניא ליה דא' מברך לכולם אבל בלא היסיבה כל א' מברך לעצמו ומתרץ שאני התם מגו דמהניא כו' פי' לעולם דאפילו בלא היסבה נמי אחד מברך לכולן ומתניתא דקתני הסבו מתוך דתני לה לגבי פת דבלא היסבה לא מברך אחד לכולן אגב תני דמהניא ליין ולעולם גם בלא היסבה והגם דלא אדכר במלתיה דרב אלא יין חידוש קמ"ל יין דחשוב ומכ"ש שאר פירות דלא חשיבי דא' מברך לכולן ור"י דפליג ביין לבד הוא דפליג דחשיב כפת אבל בשאר פירות ברכה א' דמברך א' מהמצויין שם תפטור לכולן. והוכרח רבינו לפרש הסוגיא בדרך זה משום דהוקשה לו היכי תהוי סברא לומר דבפירות כל אחד מברך לעצמו אפילו בהיסבה והפת והיין המעולי' גריעי משאר פירות לברך עלייהו ברכה א' כמ"ש לחכמי לוניל. שוב ראיתי בס' מעדני מלך שכתב ישוב להך דב"ה דאחד מברך לכולן לאיכא דאמרי בתרא דלא מהניא היסבה אלא ליין דביין טעמא דנר כיון דכשמביאים הנר נהנין כולן כאחד מהני היסבה טפי מיין הגם דהסבו כיון דאינם יכולין ליהנות ביחד לא מהני היסבה ע"כ ואין דבריו מחוורים מי לא עסקינן ביין שכל אחד כוסו בידו מלא ושותין כאחד ואעפ"י כן לא מהני לומר אחד מברך לכולן ובנר מי לא עסקינן דיוצאין בברכת הנר אפילו אותם שהם מרוחקים קצת ואחר ששומעים הברכה מתקרבים לנר או מקרבים להם הנר ליאות לאורו הגם דיש לישב דבנר כיון דהנאתם באה מעצמה ביחד לכולן הוי טפי ישיבתם מהסבת הפת ושערי תשובה לא ננעלו אלא דלדעת הרמב"ם מיהו לא קשה מידי. ודע דכל מאי דאנו אומרי' דבעי היסבה בפת אינו אלא לדין לכתחילה לברך א' לכולן אבל דיעבד אם בירך א' ונתכוון השומע לצאת ומשמיע להוציא יצא ודאי דהא שומע כעונה כדאמרינן בפ"ג שאכלו ובפ"ג דסוכה וז"ל בפ"א מהלכות ברכות דין י"א כל השומע ברכה כו' ונתכוון לצאת בה י"ח יצא ע"כ ובאותו פרק דין י"ב כתב וז"ל רבים שנתוועדו לאכול פת כו' אבל אם לא נתכונו לאכול כא' אלא זה בא מעצמו כו' כל אחד מברך לעצמו ע"כ ממה שסיים כל אחד מברך לעצמו ולא אמר אם בירך אחד לא יצאו מגיד דדיעבד יצאו אלא לכתחילה הוא דאמר כל אחד מברך לעצמו שם גמ' כל המוגמרות מברכין עליהן בע"ב חוץ ממושק. נראה לי דאי הוו ע"ב בריחייהו ובושמייהו בקיומייהו ואי שריף להו לא יהבי ריחא מעליא כדהוו מקמי הכי לא מברכינן עלייהו אלא מ"ב דהא ירדו ממעלתן שבראם הבורא ית"ש:

שם ע"ב גמ' יפיל אדם עצמו כו' מקשים החבירים יצ"ו ומי יאמר שאם לא היה מודה יאודה שלא היתה מכלימתו ואומרת לו ממך אני הרה ולא היתה מפלת עצמה לאש ונ"ל דדייק קרא שאמר שלחה אל חמיה לאמר כו' שהיל"ל והיא שלחה לאמר אל חמיה דאז תהיה הכונה ששלחה לו האמירה עם הסימנים ביד שלוחה אבל לא שלחה הסימנים אליו ומאו' שלחה אל חמיה לאמר ה"ז מגיד ששלחה לו הסימנים וא"ל בשליחות זה לאיש כו' ומעתה לא חששה ליאודה' שיכפור בסימנים ולומר שקר בימינה ואין בידה להוכיח כדבריה ומזה אתה למד שהסכימה על הדבר שלא תכלימנו הגם שתשרף שהרי הסימנים יצאו מידה והם אצל יאודה ופשוט:

דף מ"ד מתני' הביאו לפניו מליח כו' ובגמ' ומי איכא אי וכו'