ראשון לציון על ברכות לט

ולא פטר דלשרות את לשתות אבל לשתות פשיטא דפוטרת לשרות וכ"כ התוס' ג"כ. ומאי דקא' הש"ס דלא פטר שלפני את שלאחר אלא בשבתות כו' תנאי זה לא בעינן אלא לפטור שלאחר המזון אבל שבתוך המזון בכ"ג פוטר וכמ"ש התוס' וה"נ מתדייקא מתני' דקתני בא להם יין בתוך המזון כל אחד מברך וכו' ממה דקתני בא להם ולא קתני ועל היין שבתוך המזון יורה דדוקא שבא להם תוך המזון ולא היה להם קודם לברך עליו א"נ היה להם ובירכו עליו ולא היה דעתם לשתות בתוך הסעודה אלא שבא להם מחדש לשתות בתוך הסעודה אבל אם היה להם ובירכו עליו קודם והיה דעתם לשתות ג"כ בתוך הסעודה לא בעי ברוכי ל"ש בשבתות וי"ט ל"ש בשאר ימות השנה וז"ל הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות ברכות בא להם יין בתוך המזון כל א' מברך כו' ואינו פוטר את היין שלאחר המזון ע"כ. פסק כתלמידי רב ורב ששת דאין לשרות פוטרת לשתות וכן פסקו התוס':

שם גמ' איבעיא להו ב"ש ארישא כו' תיקו. כתב רמב"ם בפ"ד מה' ברכות דין ו' וז"ל בירך על מ"ק פטר את התבשיל בירך על התבשיל לא פטר מ"ק ע"כ טעמו של רבינו משום דהגם דבש"ס דידן סלקא בתיקו בירושל' פשיט לה דב"ש ארישא קאי דגרסי' התם וז"ל בירך על הפת פטר את הפרפרת ואת מ"ק כדברי ב"ה בש"א לא פטר מ"ק אבל אם בירך על הפרפרת תחלה כל עמ' מודו דלא פטר ולא מ"ק ע"כ הרי דמאי דאיבעיא ליה לתלמודא דידן פשיטא ליה לירוש' דארישא קאי ומפרשי' מאי דקאמר בירך על הפרפרת לא פטר את הפת ה"ה מיני קטניות דלא פטר ואיידי דאיירי בפת נקט פת והיינו פסק הרמב"ם. ומהשתא לדעת הירושלמי דב"ש ארישא א"כ מוכח דלב"ה ה"ה מ"ק פת פוטרתה דעלה קאי ב"ש אף לא מ"ק ודלא כרש"י ובה"ג ורי"ז שכתבתי למעלה. עוד נראה לומר דלעולם גם הרמב"ם יודה דמ"ק לא מפטר בברכת המוצי' כדעת בה"ג ורש"י ומאי דקתני בירך על הפת פטר את הפרפרת ואמרינן ומכ"ש מ"ק תתיישב בין לדעת הרמב"ם בין לדעת רש"י ובה"ג דמיירי בברכה אחרונה וכמ"ש רש"י בפי' דהלכתא דר"פ דהגם דברכה ראשונה של פת אינה פוטרת מ"ק ברכה אחרונה דהיינו בה"מ פוטרת ודברי הרמב"ם הכי מוכיחים דכתב בירך על הפת פטר את הפרפרת שאוכלין בהן הפת ע"כ והוא כפרש"י דדוקא לפתן ומאי דסיים בירך על מ"ק פטר את התבשיל מיירי בתבשיל דמישך שייך למ"ק וכדרך שאוכלין הישמעאלי' מ"ק עם תבשיל ומעתה חידוש קמ"ל במה שסיי' בירך על התבשיל לא פטר מ"ק פי' הגם דמישך שייך בהדי דידיה ומכ"ש דאם ברך על הפת דלא פטר מ"ק דלית לה שייכות בהדי דידיה ובזה עולים דברי הרמב"ם כדעת בה"ג ורש"י גם ממ"ש בפ' הנז' וז"ל דברים הבאים בתוך הסעודה כו' שהכל טפלה ע"כ ממה שכתב טעמא דטפלה משמע דמיירי בטפל לעיקר שהוא הפת ומ"ק אינו טפל לפת אלא בדנפשיה קאי ואינו טפל לפת אלא לפתן ומכשירי לפתן כגון צנון וחרדל וכל דברים הבאים מחמת אכילת הפת בין לפתן בין דברים הנטפלים ללפתן הכל ברכת המוציא ובה"מ פוטרתן. גם ממה שדקדק הרמב"ם לשנות לשונו ממ"ש בש"ס דבש"ס כתוב בהאי לישנא דברי' הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה ואיהו כתב דברים הבאים בתוך הסעודה והן מחמת הסעודה הורה בזה דפי' הסוגיא לדעתו דלא כהתוס' דלפי' התוס' בדברים הבאים מחמת הסעודה מתני אם באו בתוך הסעודה לא מברכי עלייהו ואם באו הם עצמן אחר הסעודה הדברים עצמן צריכין ברכה ובזה כיילי' אפילו מ"ק דבעי לברך עלייהו תחלה וסוף ואין בה"מ פוטרתן מש"כ להאי לישנא דכתב הרמב"ם שהקדים לומר הבאים בתוך הסעודה והתנה בהן דבעינן שיהיו מחמת הסעודה אבל לא התנה בדברים דמחמת הסעודה דאם אכלן אחר הסעודה דלא מפטר. ומאי דכתב בסוף דבריו דברים הבאים לאחר הסעודה בין מחמת הסעודה כו' אין כונתו לומר בין שהם דברים הבאים מחמת הסעודה אלא פשט דבריו הוא בין אותן הדברים הרגילים לבא אחר הסעודה אם באו מחמת הסעודה ליתובי סעודתא ולמתק הפה והיינו מחמת האכיל' בין שבאו שלא מחמת זה צריכין ברכה כו' אפילו אותם שבאו לשייכות הסעודה כיון שהן באין אחר גמר הסעודה דאלת"ה לא היל"ל ודברים הבאים דמוכח מלשון זה דלא מיירי בדברים עצמן דהוה עסיק בהו עד השתא. גם לא היה אומר בין מחמת הסעודה דמשמע דקאי על הדברים שדרכן לבא אחר הסעודה אלא הכי הול"ל בין שהם מדברים הבאים מחמת הסעודה אלא ודאי כדכתי'. ותמצא דהתוס' מחקו מהגירסא דברים הבאים ואם היתה יכולה להתיישב באיזה אופן אחר לא היו מוחקים אותה ואם כדברי התוספות לאו הכי הו"ל לכתוב דהרי התוס' מוחקים אותה מגי' הש"ס ומה שדחה הכ"מ בזה מחיל' מכבודו והדברים ברורים דהרמב"ם כרש"י. ומדברי הרי"ף אין הכרע אם כרש"י אם כתוס' והגם דכתב בבבא אחרונה כגירסת התו' עכ"ז הרי כתב ג"כ בבבא אמצעית כהאי לישנא נמי והך בהכרח דלא איירי בדברים עצמן דאיירי בהו ברישא ואפילו לסברת התוס' אלא בדברים אחרים ואם כן ע"כ לסיפא נמי אין להכריח דסובר כדעת התוס'. אבל מדברי הרמב"ם פשיטא לי דכרש"י ס"ל ועיין מ"ש בתחילת הפרק בענין זה באורך. כללא דמלתא דאין לאכול מ"ק בתוך הסעודה על סמך ברכת הפת אלא אם ירצה לצאת ידי כ"ע יברך תחילה ויאכל מהם מעט ואוכל השאר בתוך הסעודה בברכה שבירך עליה קודם ועמ"ש הב"י בסי' קע"ז בשם הגאון מהר"י אבוהב שיש לחוש לדברי רש"י ולכשיביאו לפניו דייסא יאכל עמה פת תחילה וכו' וממה שלא ייחסו הסברא אלא לרש"י ניכר דלא בא לידם הדין בכה"ג וכבר כתבתי למעלה בריש פרקין והעלתי דסברת גאון עיקר בדין זה:

דף מ"ג גמ' אמר רב ל"ש אלא פת דבעי היסיבה וכו' ע"ס הסוגיא. והרמב"ם ז"ל כתב בפ"א מה"ב וז"ל רבים שנתוועדו לאכול פת או לשתות יין ובירך אחד מהן וענו אמן הרי אלו מותרים כו'. פשט דברי רבינו מובן דפ' כלישנא קמא והגם דק"ל הלכתא כלישנא בתרא הכא משום ס' ברכות דרבנן לקולא דהא כל הברכות חוץ מן הלחם ברכותיהן מדרבנן אלא דמתשו' רבי' לחכמי לוניל גילה שדעת אחרת עמו דלתרי לישני כתב פסקיה דאפילו ללישנא בתרא נמי שאר פירות לא בעו הסיבה ובזה נתגלה לנו טעם רבי' דנקט בין בוועד הפת ויין בין שאר פירות כשכתב דין א' מברך לכולן בסדר זה ובירך א' הרי אלו מותרים הרי אלו אוכלין וכו' דמשמע דהגם דלאו מלתא מעליא היא יצאו י"ח ברכה והטעם כמו שגילה דעתו דמלתא בעלמא היא כשיברך כל אחד לעצמו אלא דבהסיב' מקילין עליהם בברכה א' מאחד מהם ולהכי תמה רבינו על חכמי לוניל דהיאך רוצים לומר דבשאר פירות אפילו הסבו כל א' יברך לעצמו דזו מעלה היא לפירות טפי ממעלת הפת ומה שראיתי שהשיגו עליו דאדרבה לפי הדבר שמברכין עליו ברכתו חשובה להוציא בה את הרבי' י"ח לא ידענא מאי קאמרי מי זה אמר שיש בזה מעלה ולא ירידה שכוללין כל האוכלין בברכה א'. וראיתי להוכיח כדברי רבינו ממאי דגרסי' בפ' כ"מ אמ' אביי נקיטי' שנים שאכלו מצוה ליחלק ופירש רש"י בין בברהמ"ז בין בברכת המוציא ע"כ. ואי תימא דחשיב טפי לברך ברכה א' אמאי נחלקין וראיתי להרא"ש שכתב על דברי רש"י וז"ל והעולם לא נהגו כן וכן ההיא עובדא דבר קפרא ותלמידיו שנתן רשות לא' מהם לברך להוציא את כולם ומה שיש חילוק בין ברכה ראשונה לאחרונה כו' היינו משום דתחילת סעודה כו' וה"ר יוסף פי' בשם רשב"ם משום דבה"מ דאורייתא אבל ברכה א' דרבנן לא אחמור כולי האי ויוצא האחד בברכת חבירו ע"כ. מהכא אתה למד דמאי דאנו אומרים א' מברך לכולן לאו מלתא מעלייתא ולהכי הוא דאמרו למעבד הכי בברכות דרבנן ולא בברכות דאוריתא. וגם ההיא דבר קפרא שנתן רשות לאחד מהתלמידים היא ראיה ראויה לסמוך עליה דבשאר