ראשון לציון על ברכות לח

ע"כ. לא ידענא מאין לו והרי ספרי דוקאני בה"ג והרי"ף והרמב"ם מוכח מדבריהם דלא הדר ביה והגם דקי"ל בכולהו דוכתי דאמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם הכא לא שייך הא מלתא דחכמים לא אמרו שיברך אלא בקביעות דידיה ובשיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו וכן הלכתא ומה גם דהוי מלתא דספק ברכה לבטלה ודלא כפסק מרן ז"ל:

שם גמ' ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כהא דאמר ר"ח בר אשי ג' תכיפות כו' פי' רש"י אין סיום סעודה תלוי לא בגמר ולא בסילוק ולא בשמן אלא במים אחרונים ע"כ. וכן מסכימים דברי הרי"ף שכתב וז"ל כל זמן שלא נטל ידיו לברכה מצי אכיל ע"כ. וכן הם דברי הגאון בה"ג בפ"ג שאכלו ד' י' וז"ל והיכא דאכלו וגמרו סעודתייהו וסליקו תכא ומשו מים אחרונים אסיר ליה למיכל מידי וכו' דאמר רב חייא בר אשי ג' תכיפות כו' ע"כ והרמב"ם בפ"ג מה"ב כתב וז"ל גמר בלבו מלאכול או מלשתות ואח"כ נמלך לאכול או לשתות אעפ"י שלא שינה מקומו חוזר ומברך וכו' ע"כ דבריו ז"ל היפך מסקנת הש"ס. ונראה לומר דלאו קושי' היא דסוגיא דידן איירי דאסור למיכל ולמשתי אפילו בברכה דלא אסיר אלא אם נטל ידיו ודין זה פסקו הרמב"ם בפ"ו מהל' ברכות שכתב וז"ל ותכף לנטילת ידים ברכת המזון לא יפסיק כו' אפילו לשתות מים אחר שנטל כו' אסור ע"כ. והיינו מסקנא דגמ' דידן דקא' ולית הלכתא כו' אלא כהא דג' תכיפות וכו' ומשמעות תכיפות הוא דאסור לאכול ולא לשתות אפי' בברכה ומוכחא מלתא דתלמודא סביר דהנך אמוראי דמ"ס גמר ומ"ס עקר אפי' בברכה אסרי דאלת"ה אמאי קא' ולית הלכתא אי אינהו לאו באיסור קיימי ואפי' בברכה וה"נ משתמע מלתייהו חדא מדר"ז דלא אכיל ואמאי וליבריך וליכול ותו מדאמר האי לישנא סילק אסור מלאכול משמע דאפי' בברכה קאמר ומאי דכתב בפ"ד לא כתב דאסור אלא יברך על מה שרוצה לאכול או לשתות מחדש. והיה נראה דגמר לה מההיא דע"פ דא"ל רב ייבא סבא לתלמידי דרב הכי אמר רב כיון דאמריתו הב לן ונבריך אתסר לכו למשתי ופי' לה הרי"ף בהלכות וז"ל כיון דאמריתו הב לן ונבריך אתסר לכו למשתי צריכי לברוכי ע"כ והוא עצמו מ"ש הרמב"ם גמר בלבו כו' חוזר ומברך כו' ע"כ. וכד אמר הב לן ונבריך אין לך גילוי דגמר כהאי אלא דחדית לן הרמב"ם דה"ה באכילה דבעי לברוכי אמאי דאכיל בתר הכי דהא הסיח דעתי' ומאי שנא ודלא כי"מ שהביא הר"ן דמאי דאמר כיון דאמריתו הב לן ונבריך אתסר לכו למשתי הוי משום קביעות בה"מ דאסור לשתות אפי' בברכה עכ"ד. דסברא זו היא סברת האמוראי' דמייתי תלמודא דידן דמ"ס גמר ומ"ס עקר ומ"ס שמן והא אידחו דקא' הש"ס עלייהו ולית הלכתא ככל הני כו' וא"ת הא בפסחים נמי אמ' לשון איסור דמשמע אפילו בברכה ואמאי מפרשי' לה בלא ברכה אבל בברכה ש"ד שאני התם דלא אמר אתסר לכו לבד אלא דגמר אומר מ"ט דאסחיתו דעתייכו ה"ז מגיד דעל ברכה קאמר דבעי ברוכי אמאי דשתו בתר הכי דהוי מלתא דגרים הסח הדעת. וה"נ טעמא דאצטריך רב ייבא למימר משום וכו' כי היכי דלא לסבור דאפילו בברכה קא' ומשום קביעות בה"מ כמ"ש המפרשים. אלא ממ"ש הרמב"ם שם בפ"ד דין ח' וז"ל היו שותין ואמרו בואו ונברך בה"מ או בואו ונקדש קידוש היום נאסר עליהם לשתות עד שיברכו כו' ואם רצו לחזור ולשתות קודם שיברכו או יקדשו אע"פ שאינן רשאין צריכין לחזור ולברך תחלה בפה"ג כו' ע"כ. מוכח מדבריו דמפ' הך דרב ייבא סבא דאמר לתלמידי רב משום רב דאסור אפי' בברכה לא מצו למיכל ודלא כפי' הרי"ף דכתיב בסמוך ומרווחי שמעתתי דכל דאמר אסור אפי' בברכה בין סוגיא דידן בין סוגיא דפסחים. ומהשתא צריכין אנו לומר דסובר הרמב"ם דמאי דקא' הכא הש"ס ולית הלכתא וכו' אלא כהא דר"ח בר אשי דתכף לנטיל' ברכה ה"ה נמי אם אמר הב לן דל"ש ולא דחה מהלכה אלא גמר וסילק ושמן אבל אמר הבו ונבריך כנט"י דמי. ואפשר דעדיפא ולהכי בתר דאשמעינן הרמב"ם ז"ל הא דאמר הבו וניבריך בפ' זה הדר וחדית לן דינא בפ"ו דאסור לשתות אחר שנטל ידיו ומהשתא צריך לידע דינו דהרמב"ם מנין לו דאי סילק בדעתו דבעי למהדר ולברך דכתב בדין ז':

ונראה דגמר לה מדאמרינן התם בפסחים דאמימר בירך אכל כסא וכסא וכו' ואמר נמלך אנא ואמרינן נמי בפרקין רב יצחק בר יוסף איקלע לבי אביי בי"ט חזייה דבריך אכל כסא וכסא וכו' וא"ל נמלך אנא הרי דאם הסיח דעתו מלשתות בעי ברוכי. תו גרסי' בחולין ד' ק"ז וז"ל א"ר זירא אמר רב לא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של שמש כו' והשמש מברך על כל כוס וכוס ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה ע"כ. והתם טעמא מאי משום דקא מסח דעתיה ממיכל מעתה בעה"ב גופיה דמסח דעתיה מלאכול נמי בעי ברוכי ואדרבא בעה"ב עדיף משמש דלא מסח דעתיה אלא משום ספיקא אבל בעה"ב אי מסח מסח כל עיקר והיינו פסקיה דהרמב"ם ודוקא ברכה א' אבל אחרונה על מה שכבר אכל לא וכמו שהוכיחו התוס' בע"פ אסיקנא לדעתו דהרמב"ם דאם אמר הבו וניבריך או נטל ידיו אסור לאכול ולא לשתות ואפי' בברכה כדמשמע בסוגיין ומסוגיא דפסחים ואי אכיל או שתי הגם דאינו רשאי מברך בין אם אמר הב לן וניבריך בין אם נטל ידיו ואם הסיח דעתו מלאכול או מלשתות ונמלך לאכול או לשתות יכול לחזור לאכול או לשתות אלא דבעי ברוכי אמאי דאכל ושתי ולא למאי דאכיל גם לא בעי ליטול ידיו אם נמלך לאכול פת דהא אפי' בה"מ לא בעי אמאי דאכל כבר וראיתי להראב"ד שכתב וז"ל לא אמרו לענין אכילה אלא לענין שתיה בלבד אבל לענין אכילה לא הויא הפסקה אלא במים אחרונים כו' ע"כ. נראה דהרב ז"ל לא עמד בסודו של הרמב"ם כפי מה כפי שפי' בו ומרן כתב דלא גריס בסוגיין ולית הלכתא כו' ואין אנו צריכין לזה וכדכתיבנא:

שם מתני' בירך על הפרפרת שלפני המזון וכו' לפי מה שפירש רש"י פרפרת שלפני המזון היינו דגים ופרגיות ושלאחר המזון היינו כיסני יש לדקדק דמאי שייכות יש לפרפרת זו אצל זו לא דמיא לא בברכה ולא במין ואשכחן בש"ס דבעי אפי' ביין שבתוך המזון ושלאחר המזון הגם דדמי במין ובברכה כיון דזה לשרות וזה לשתות לא מפטר דלשתות בברכה דלשרות ומכ"ש בשני דברים שאין ברכותיהן שוות דאפי' דאוכל אותן יחד זה אחר זה צריך כל אחד ברכה לעצמו כיון שאין א' טפל לחברו ונראה בהכרח דדברי רש"י לאו במיני פרפרת דקתני דמפטרי אהדדי מיירי אלא הודיענו סדר מעשיהם שהיו אוכלין פרפרת קודם כו' אבל לעולם פרפרת דקתני מתני' דפוטרת שלאחר המזון היינו כשהי' שוה במין כגון אם אכל מין פרפרת א' בתחילה ובסוף או פרפראות ששוות בברכותיהן הגם דאינו שוה במין מסתמא הוי דעתיה עליו ופוטרו וזה פשוט:

שם גמ' בירך על הפרפרת לא פטר את הפת. פי' שאוכל הפת עם הפרפרת יחד סד"א דגם הלפתן לצד עריבותו חשיב כעיקר ואם בירך עליו תחילה יטפול לו הפת בלא ברכה קמ"ל וזה לשיטת רש"י ולדעת התוס' שפי' פת צנומא בקערה דלית בה תורית' דנהמא אינו מחוור דמאי שיאטיה דפת הצנומה בהדי פת דנפטריה וברכת מ"מ אינו פוטרת המוציא וי"ל בדוחק:

שם ע"ב גמ' איבעיא להו בא להם יין בתוך המזון מהו שיפטור את היין שלאחר המזון וכו'. איכא למידק אמאי לא בעי ביין הבא תוך המזון אי מפטר ביין שלפני המזון מהטעם עצמו דמצדד הבעיין כיון דזה לשתות וזה לשרות ותנא לא קתני אלא ברכת שלפני המזון פוטרת שלאחר המזון דתרוייהו לשתות וליכא למימר דאה"נ דה"ה דהבעיא צודקת דהא מדמהדר הבעיין למציאות אחריתי דלא אדכר במתני' דהיינו בהיכא דלא בירך על יין שלפני המזון מהו לפטור את היין שיאחר המזון מה דינו אלא ודאי נראה דפשי' ליה דפטר דדוקא לשרות הוא דגריעא מלשתות