ראשון לציון על ברכות לז

דין זה יצא לרבי' מההיא דר' ירמיה דמייתי בסמוך. גם מהא דרב חסדא ורב המנונא דמייתי בתר הכי וסובר הרמב"ם דאימוראי לאו משום דסברי כרבי יהודה אלא כרבנן ס"ל דהוו רבים ואעפ"כ כיון שלא היה להם רצון להקדים א' מהם מהדרי לאקדומי כל הקודם בפסוק ודברי רב יוסף דכל הקודם כרבנן אתיא ולהכי נמי הוא דאמר ר"ח לרב המנונא לא ס"ל למר הא דאמר רב יוסף וכו' משום דהא דרב יוסף אליבא דרבנן נמי אמר למילתיה דאי לר"י דוקא מאי קאמר ליה לא ס"ל למר פשיטא דמסתמא כרבנן עבדינן אלא ודאי דמלתיה דרב יוסף אליבא דרבנן נמי היא. וראיתי מאן דדייק איפכא ממה דלא יהיב טעמא ר"ח לקדימת תמרי משום דחביב ש"מ דהלכה כר"י ואין זה הכרח דדלמ' דספוקי הוא דמספקא ליה בדר"ה אי משום חביבותא עביד ולהכי שאול שאל האיש ותדע דהא לא קאמר ר"י אלא מין שבעה לגבי שאר פירות אבל מין שבעה זה לפני זה לא אמרה אלא רב ומאן לימא לן דאפי' חביב קאמר ר"י יקדים המוקדם ואם כן מאי קאמר ר"ח לר"ה לא ס"ל למר וכו' דלמא הוא ס"ל אלא ודאי כדכתי':

וראיתי להרב בעל כסף משנה דמפרש דברי הרמב"ם שאמר איזה מהן שירצה להקדים היינו החביב ותמיהא לי טובא חדא על מי סמך עלי' הרמב"ם ז"ל לפרושי דחביב קאמר כיון דפשטא דמלתא דירצה לא משתמע הכי ומה גם למאי דדייקנו מתיבת להקדים שכתב הרמב"ם והוא דיוק אמיתי אדרבא שלל שלא לפרש כן בדבריו הגם שהוא פשטא דרוצה חביב. ותו לכשתידוק הגם דאפשר לפרש במתני' חביב אי הוה תני במתני' כלישנא דהרמב"ם לא הוינא מפרשי הכי דבשלמא במתני' הא קתני לשון חיוב יברך על איזה וכו' ולזה מצינן לפרושא דחביב קאמ' ודוקא קתני משא"כ בדברי הרמב"ם שכתב ואיזה מהן שירצה להקדים מקדים לא משמע לישנא דחיובא אלא רשות ואי בחביב איירי הוי דלא כמתני' דמתני' קתני חביב עדיף ודוקא עליו הוא מברך. ומה שראיתי שכתב הרב עוד דמן הסתם אדם רוצה להקדים מאכל היותר חביב וערב עליו משכחת לה להיפך לפי מה שאנו רואים ויודעים דאדם אוכל בסוף מאכל היותר חביב וערב עליו ולענין הלכה יברך על החביב אצלו כיון דאין מפסיד כלום בזה ולחומרא כיון דכולהו רבוואתא בתראי סברי הכין וגם בדברי הרמב"ם גופיה מפרשי חביב הגם דאין דברי הרמב"ם סובלים פירושם כדכתיב' שם גמ' כל הקודם בפסוק כו' הרמב"ם בפ"ח כתב וז"ל תמרים קודמין לענבים שהתמרים ב' לארץ והענבים ג' לארץ ע"כ איכא למידק אמאי לא אשמעינן דינא דמינים הקודמין לענבים ותמרים שהם שעורים וזיתים והול"ל יקדים זתים שהם א' לארץ לשעורים שהם ב' לארץ. ואיכא למימר דנתכוון הרב ז"ל לומר מלתא אגב אורחיה דדוק' לענבי' קודמין ולא ליין וכסברא שהביאו האחרונים ז"ל לפי שהיין חשיב טפי. עוד נראה דכיון דהאי דקודמין חטה ושעורה לגפן איירי או בפת או במעשה קדרה אבל הכוסס חטה ואצ"ל שעורה לא קדמי וכמ"ש בה"ג להדיא ומן הסתם הכין דעת רבי' ז"ל ולא חש לפרש וכיון שכן בכל גוונא קדמי שעורים אפילו לזתים הגם דסמיך לארץ בתר' וטעמא לאו משום קדימה לבד אלא משום דזייני טפי ובגדר אחד קיימי עם החטים לגבי שאר פירות אלא דלגבי חטים גריעי דחטה קודם לשעורי' בין בפת בין במ"ק והתו' שכתבו שהזית קודם לשעורים נראה דמיירי בכסייאני:

שם ע"ב גמ' הלכתא דברים הבאים וכו' פרש"י בתוך הסעודה מחמת הסעודה ללפת בהן הפת בתוך הסעודה אין טעונים כו' דהו"ל טפילה הלכך כל מידי בין מזון בין פירות שהביאו ללפתן אין בו ברכה לא לפניו ולא כו' שלא מחמת הסעודה שאינן ללפת כגון דייסא וכרוב טעונים ברכה לפניהם דלאו טפילה נינהו ואינן בכלל דנפטר בברכת המוציא אבל אחריהם אין צריך דמיני מזון נינהו ובהמ"ז פוטרתן. אחר הסעודה דברים הרגילין לבא אחר הסעודה כגון פירות אפי' הביאן בתוך הסעו' שלא מחמת ליפתן טעוני' ברכה לפניהם דלאו טפיל' ולאחריהן דאין ברהמ"ז פוט' דלאו מזון נינהו ע"כ וכך הם דברי הגאון בה"ג ומה שהקשו התוס' לשיטה זו כבר ישבתי הכל בס' חפץ ה'. ועוד נראה לישב קושיתם העקרית שהקשו ממתניתין דבירך על הפת פטר את הפרפרת וקאמר הש"ס וכ"ש מעשה קדרה הרי דקאמר הש"ס להדיא דפת פוט' מ"ק כגון דייסא כו' הנה ממה דמסיים הש"ס או דלמא אסיפא ברך על הפרפרת לא פטר את הפת פת הוא דלא הא מ"ק פטר ע"כ. ואי תימא דברכת הפת פוטרת מ"ק אמאי בעינן לפוטר' בברכת פרפרת תיפוק ליה מברכת הפת אלא ודאי דברכת הפת אינה פוטרת מ"ק והגם דאיכא לשנויי דבדליכא פת קמיירי הא ליתא דאין פרפרת ומ"ק באים מן הסתם אלא עם הפת. ומעתה הש"ס לא קאמר וכל שכן מ"ק אלא משום דמהדר לישב מלתייהו דב"ש דאמרי אף לא מ"ק מאי קאמרי לזה מצדד לפרושי מלתייהו דב"ש. ולפום האי פירושא אה"נ דאמרי' דמעשה קדרה ברכת פת פוטר' אלא דלא קיימא הכי וכדמש' נמי מפשטא דמלתיה דרב פפא לפי' רש"י גם מה שהקשו התוס' מדאמרו לבן זומא אמאי מברכין על יין נראה דלרש"י כל מידי דהוי צורך הפת כגון לשרות הלחם אחרי אוכלו או ללפת הכל מחמת הסעודה הוי ויין שבתוך הסעודה לשרות הוי ולעולם לא הוי מחמת הסעודה אלא דברי' שהם צורכי הפת וחזי מאן גברי רבוואתא חתמי עליה דהאי פירושא בה"ג ורש"י ורי"ז והרי"ף ז"ל לא גילה דעתו בזה. והרמב"ם ז"ל עיין מ"ש בריש פרקין באורך ובסמוך בסוגיא דאבעיא להו ב"ש ארישא כו' ושם העליתי דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל כדעת התוס' אלא כדעת גאון ורש"י בדייסא:

דף מ"ב גמ' רב הונא אכיל תליסר ריפתי וכו' ולא בריך כו' הרמב"ם בפ"ג מה' ברכות כתב וז"ל עיסה שנאפת בקרקע כו' הואיל ואין עליה צורת פת מברך עליה בתחילה במ"מ ואם קבע מזונו עליה מברך המוצי' וכן עיס' וכו' והיא הנקרא' פת הבאה בכסנין אעפ"י שהיא פת מבר' במ"מ ואם קבע סעודתו עליה מברך המוציא עכ"ל. משמע מדבריו דלא תליא מלתא אלא בקביעו' דידי' וכעובדא דרב הונא ולא כדברי רב נחמן וטעמא דמעש' עדיף ותו דהלכ' כרב הונא לגבי דרב נחמן דבקביעות' דידי' תליא מלתא וכן מוכח מדברי הרי"ף שכ' וז"ל רב הונא אכל מפת הבאה בכסנין תריסר רפתי כו' ולא בריך אמר רב נחמן עדיין מר כפין הוא אלא אמר רב נחמן כל שאחרי' קובעי' מחמ' סעודה וכו' ומסקנא היכא דאכיל ליה בתורת כסנין בתחילה מזונות וכו' והיכא דאכיל ליה בתורת קביעותא מברך עליו המוציא כו' עכ"ל הרי דלא תלה מלתא בקביעו' אחרי' כדקא' רב נחמן אלא בקביעות' דידי' וכדעתי' דרב הונא והיינו פסקיה דהרמב"ם והכי מוכחא דעת בה"ג שכתב וז"ל וה"מ דלא קבע סעודתי' עלה אבל קבע סעודתי' עלי' וליכא ריפת' אחריתי מברך עלי' המוצי' כו' ע"כ משמע דאם לא קבע הגם שאכל שיעור שאחרים קובעים מברך מזונות ומהשתא קיימו בה"ג ורי"ף והרמב"ם בשיטה א'. ומה שדקדק בה"ג לומר וליכא ריפתא אחריתי השמיענו דין דבהיכא דקבע עליה ועל נהמא ובהיכא דאכל דבר מועט שאין דרך בני אדם לקבוע. כתב הרא"ש וז"ל וכתב ר"מ דאם אחרים אינם קובעים אפילו כשהוא קובע אינו מברך דבתר רוב אזלינן כו' והראב"ד כתב ואם הוא קובע עליו אפי' משהו מברך תחילה המוציא כו' ונראים דברי רבינו משה עכ"ל. ואולי דגם הרמב"ם לא אמר אלא אם קבע וכו' ולא הזכיר תנאי אפשר דמן הסתם איירי בקביעות הרגיל ולא מיירי בקבע על שיעור שאין דרך לקבוע ובהא מלתא ליכא פלוגתא בין האמוראים והגם דלא אשכחן מאן דאמר דבעינן שיעור שבני אדם קובעים סתמא כפי' אבל קביעות דידיה בעינן ואם לא קבע אפי' אכל טובא לית לן בה וכעובדא דר"ה. ובהאי פרטא דדינא לא אשכחן ברבוותא קדמאי דפליגי והגם דהרשב"א בהלכות כתב וחזר ר"ה והודה לדברי ר"נ