ראשון לציון על ברכות לה

דר"י דפסק כוותיה להכי אצטריך למימר להדיא אין הלכה הגם דמלתא דפשיטא דהלכה כת"ק דהוי רבים לגבי יחיד שם גמ' מאן תנא דעיקר אילן ארעא היא דתנן וכו' משמע דהלכה כר"י דהא סתם לן הכא רבי כוותיה. והרמב"ם פסק פ"ח מה' ברכות וז"ל בירך על פירות האילן בפ"ה יצא ע"כ הרי דפסק דעיקר אילן ארעא כר"י דאמר מביא וקורא ופ"ד מה' ביכורים כתב וז"ל הפריש ביכוריו ויבש המעיין ונקצץ האילן מביא ואינו קורא לפי שזה כמי שאין לו קרקע שהרי אבדה ע"כ הרי דפסק דלא כר"י וקשה דידיה אדידיה. וראיתי בירושלמי דמייתי פלוגתא בהא מלתא וז"ל ר' חזקיה כו' ר' יהודה היא כו' ור' יוסי דברי הכל פירות האילן בכלל פירות האדמה ע"כ והיה נראה דפסק כהך סברא אלא דקשה דאין דרכו לפסוק כירושלמי כל שהבבלי בהפך ונראה לומר דהרמב"ם ז"ל סובר דרבינו הקדוש פסק כר"י דיעבד דאם בירך יצא אבל לכתחילה להביא ולקרות לא והכי נמי פסק הרמב"ם לענין דיעבד אם בירך סמכינן אדר"י דאמר עיקר אילן ארעא ולענין קריאה בביכורים לא אמרינן ליה לקרות כת"ק ובהיכא דנסתפק בפירא אם עץ או אדמה מסתברא לי למימר דלא יברך בפה"א כיון דלאו הלכה כר"י בלכתחילה ויברך שהכל והגם דשהכל נמי לא קתני מתני' דינא אלא דיעבד כברכת בפ"ה על פה"ע עכ"ז בפה"א דלת"ק דר"י אפילו דיעבד לא יצא משא"כ שהכל דלית פלוגתא דיעבד. והתוס' כתבו דאם נסתפק יברך בפה"א וטעמייהו משום דפסקי כר' יהודה דעיקר אילנא ארעא משא"כ הרמב"ם ובהיכא דטעה ובירך על הירקות בורא מיני דשאים נראה דיצא דיעבד מידי דהוה בריך רחמנא מאריה דהאי פיתא דאמרינן לקמן דיצא ודוקא בשוגג אבל לכתחילה לא:

שם מתני' ועל פירות הארץ וכו' פשיטא לא נצרכא אלא לר"י כו' והגם דהא תני ברישא שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ הוה אמינא פת דוקא אבל חטה בעינה יברך בפה"ע אי נמי דוקא לכתחילה אבל דיעבד אימא נסמוך אדר"י קמ"ל דאפילו דיעבד אם בירך בפה"ע לא יצא שם גמ' היכא מברכינן בפה"ע היכא דכי שקלת לפרי איתיה לגוזא ע"כ והאי כללא הוי לבד פרי דאטדין ודיערות דלא חשיבי הגם דכי שקלת לפרי איתיה לגוזא ומתקיים שנים רבות עכ"ז לא חשיב לברוכי עליה ברכה פרטיות כזו ומברכינן עליה בפ"ה כדאיתא בירושלמי ומייתי לה התוס' בד"ה איתיה ומסתברא דכל פרי העולה לפני אנשים חשובים ורגילים לאכלו מברך עליו בפה"ע ודברים הרגילים להיות בהם מרים אסור לאכול עד שיטעום כי היכי דלא ליתי לידי ברכה לבטלה וכי טעים לא בעי לברוכי כדקימא לן מטעמת אינה צריכה ברכה:

שם ע"ב גמ' ור"י אמר כל ברכה שאין בה מלכות וכו' ע"כ מדקאמר תלמודא אליבא דר"י בישובא דהך מתני' דלא עברתי כו' תני מלהזכיר שמך ומלכותך מוכח דתרתי קאמר ר"י והכי פסק הרמב"ם בפ"א מהל' ברכות וז"ל כל ברכה שאין בה הזכרת ה' ומלכות אינה ברכה ע"כ והכרח הש"ס גופיה כבר כתבתי בחיבורי חפץ ה' טעמו יע"ש שם גמ' בנימין רעיא וכו' כתב הרמב"ם ואם שינה את המטבע הואיל והזכיר הזכרה ומלכות וענין הברכה וכו' יצא ע"כ כתב עליו הרמ"ך תימא דבה' ק"ש כתב לא יצא ע"כ. והילך דברי רבינו בפ"א מהלכות ק"ש וז"ל מקום שנהגו שלא לחתום אינו רשאי כו' מקום שנהגו לחתום אינו רשאי שלא לחתום כו' כללו של דבר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמי' ה"ז טועה וחוזר ומברך ע"כ הרמ"ך סבר דכלל זה כולל כל שינוי ואפי' אמר הזכרה ומלכות וענין הברכ' ולא היא דכלל זה אינו אלא לחסרון הפתיחה או החתימה שטבעו או להפך כמו שגילה דעתו אלא כגון דא צריך לאודועי דההיא דבנימין רעיא חתם נמי ואמר בריך רחמנא כו' בריך הוא דברא פת זה וכדומה וכן מצאתי להרשב"א שכתב כן וטעמא דתלמודא לא הקשה זה אבנימין כדרך שהקשה והא לא אמר ג' ברכות והא לא הזכיר שם ומלכות משום דהני מילי מצי למימר דלא בעינן ג' ברכות מדאוריתא ומאי יצא דרבנן. גם מאי דבעי והא לא אמר הזכרת ה' כיון דלא חדית האי דינא אלא רב משא"כ האי דחתימה משנה ערוכה היא לחתום אינו רשאי ולא חש תלמודא דנימא שלא חתם. שם גמ' והאמר רב כל ברכה שאין בה כו' דאמר בריך רחמנא מאריה כו'. ראיתי להתוס' והרא"ש שפירשו דרחמנא היינו הזכרת ה' יעויין דבריהם הכא ובפרק הרואה דף נ"ד דאמר להו פטרתון יתי מלאודויי. ולע"ד אין נראה דא"כ מנ"ל לתלמודא דר' יוחנן תרתי קאמר דלמא דפלוגתא דרב ור"י היא עז"ה דלרב אם הזכיר רחמנא או שאר הכינויים יצא ולר"י בעינן דוקא שיזכיר מלכות ואמאי אצטריך לשנויי אמתני' דמייתי אביי לסייועי מלתיה דרב תני מלהזכיר שמך ומלכותך לימא תני מלהזכיר שם מלכותך ותו קשה היכי מצינן לפרושי מאי דקאמר רב הזכרת ה' ר"ל רחמנא דהוי כנוי דהא כינוי לחוד והזכרת ה' לחוד ומאי דניחא לי למימ' הוא דמאי דקאמר הש"ס דאמר בריך רחמנא לאו דאמר רחמנא אלא דהזכיר שמו ית' המיוחד אלא דהש"ס מכנה שם המיוחד בשם רחמנא וכן ההיא דפרק הרואה דאמר פטרתון וכו' מיירי דאמרו בריך שם הוי"ה אלא דמכנו ליה בשם רחמנא. ומעתה מתדייקא מלתיה דרב דאמר הזכרת ה' והוכרח ג"כ הש"ס לשנויי מתניתין אליבא דר"י תני מלהזכיר שמך ומלכותך דהזכרת ה' דקתני מתני' שם ממש ולא מצי לשנויי אלא אי אמר דר"י תרתי קאמר ותנא תנא ושייר:

שוב ראיתי להרב ר' יונה שכתב בפרק הרואה דהך דרב יהודה דאמר לרבנן פטרתון דמיירי שהזכיר שם ומלכות דאמר רחמנא אלהנא מלכא כו' ע"כ הרי דהזכיר שם ומלכות באומרו אלהנא כי אלהינו הוא אחד מז' שמות שאינם נמחקים אלא דקשה לי למה הוצרך להזכרת רחמנא ואולי דאגב שיטפיה לא דק ועיקר הוא אלהנא מלכא. והרמב"ם בפ"א מהל' ברכות כתב כל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה ע"כ ובסמוך אמר עוד ואם שינה את המטבע הואיל והזכיר הזכרה ומלכות כו' יצא ע"כ ופשטא דמלתיה הוא הזכרת שמו יתברך ממש א' מז' שמות כי לא תקרא אזכרה על הכינוי ומה גם שלא פי' הרמב"ם דרחמנא תהיה במקום הזכרה ש"מ דהזכרה ממש קא' דרחמנא ושאר כינויים לאו שם איקרו אלא כינויים כמו שגילה הרמב"ם בפ"ו מהל' יסודי התורה. וראיתי בירו' פ' הרואה דקאמר וז"ל ר' זעירא ורב יהודה בשם רב כל ברכה שאין עמה מלכות אינה ברכה הרי דרב גופיה מצריך מלכות וכי היכי דלא ליהוי פליג ירו' במאי דאתמר משמיה דר"י אפשר לומר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי רב ור"י:

שם ועל החומץ כו' עיין מ"ש למעלה בדף ל"ה:

שם ועל הנובלות וכו' פרש"י בושלי כומרא שרופי חמה וכו' תמרי דזיקא שהרוח משירן ע"כ ולדבריו ז"ל צריך לומר דאותן דזיקא נתבשלו וראויים לאכילה מבושלי כומרא מדקאמר הש"ס בשלמא למ"ד בושלי כומרא וכו' אלא למ"ד תמרי דזיקא בפה"ע מבעי ליה. וקשה לישני ליה מאי תמרי זיקא דנשב רוחא והפילן פגים וי"ל דאי פגים קאמר דלא חזו לאכילה סובר הש"ס דהיינו בושלי כומרא. והרב רבינו עובדיה כתב בפירוש דמתני' וז"ל נובלות שנפלו מן האילן קודם שנתבשלו כל צורכן קשה דהא אסיקנא בגמ' דנובלות דמתני' דמברך עליהן שהכל אליבא דכ"ע הם בושלי כומרא ולא פליגי אלא בנובלות דקלין שבדמאי ואם כן היכי מפרש במתני' שנפלו מן האילן דהיינו תמרי זיקא דהנהו בעי ברוכי בפה"ע כדקאמר הש"ס בפשיטות ופי' משנת הקלין שבדמאי ראיתי שכתב וז"ל נובלות תמרה תמרים שאינן מתבשלים באילן ותולשין אותן ונותנין אותן זה ע"ג זה עד שיתבשלו ויש אומרים תמרים שהפילתן הרוח קודם בישול ע"כ הנה לפום האי פירושא