ראשון לציון על ברכות לד

לן תבשילא דסלקא כו' בפה"א ואידך דרב פפא דאמר מיא דסלקא כסלקא מעתה לא חש דנשמע מדאמר כ"ע שהכל דהכין סביר אלא דהכי קאמר דאפילו אי בעינא למי' דכ"ע שהכל מצינא למי' לאוקמי פלוגתייהו בכה"ג ומכ"ש דמצינן לאוקמי דכ"ע בפ"ה והמברך אפרגיות סבר כיון דחביב אצלו פרגיות הגם דשלקות בפה"א יברך על הפרגיות ומשנה שלמה היא וחכמים אומרים יברך על איזה מהן שירצה ועיין בסמוך ובפירוש המשנה:

דף ל"ט גמ' מ"ס שלקות בפ"ה כו' הלכך פירא עדיף וכו' מכולה סוגייא משמע דהיכא דברכתו בפ"ה אית לה עדיפות להקדימה לברכת שהנ"ב והא מיהא בהיכא דשוים לגבי דידיה ואין דבר שברכתו שהכל חביב טפי שברכת בפ"ה קודם וא"כ אמאי לא פסקה הרמב"ם בפ"ח מה' ברכות שכתב וז"ל אם ברכותיהם שוות מברך על א' ופוטר השאר ואם אין ברכותיהן שוות מברך וכו' ואיזה מהן שירצה יקדים ואם אינו רוצה בזה יותר מזה אם יש ביניהם אחד מז' המינים עליו הוא מברך תחילה ע"כ אמאי לא כתב שאם הוא דבר שברכתו בפה"א ודבר שברכתו שהכל יקדים ברכת בפ"ה וג"כ אם היה דבר שברכתו בפ"ה ודבר שברכתו בפה"ע יקדים ברכת בפה"ע כיון דאינו חפץ בזה יותר מזה דזיל בתר טעמא שוב ראיתי להגאון בה"ג שכתב הני תרי חילוקי דכתיבנא וז"ל ובמקום דאיכא בפה"א ובפה"ע בפ"ע קודם בפה"א ושהכל בפה"א קודם עכ"ל. ונראה דהרמב"ם ז"ל סובר כהך סוגייא דמייתי תלמודא בהנהו תרי תלמידי כדפרישית בסמוך. ומה גם דקיימא הלכתא דעל השלקות בפה"א מוקמינן לתרויהו מברך כמלגלג דסברי הכין והמברך בירך אפרגיות משום שרצה לאוכלן קודם והמלגלג סבר שצריך להקדים בפה"א וכמברך קי"ל דבר קפר' סבר כוותיה ומתני' דהיו לפניו וכו' מסייעא ליה וסובר הרמב"ם דהמברך בירך אפרגיות הגם דלא הווא חביבי ליה טפי אלא דרצה ובירך עליהן והגם דבר קפרא יהיב טעמא משום חביבות בשר לדידיה דמלגלג קאמר וה"ק אפילו תימא דבעי לאקדומי בפה"א כסברתך עכ"ז ה"מ אם לא היה אחד חביב אלא שניהם שקולים אבל אם חברו חביב אצלו פרגיות כו' מה לו ללגלג ולעולם דיודה בר קפרא לסברת המברך דאפילו אינו חביב יברך על מה שירצה ויש קצת ראיה ג"כ ממה שלא שאל מהמברך אם הבשר חביב אצלו שבירך עליו תחילה ועיין מ"ש במתני' דהיו לפניו בס"ד:

שם גמ' אמר רבי זירא כי הוינא כו' כי היכי דנמתיק טעמיה ע"כ. הגם דקי"ל דקמחא דחיטי שהכל ההוא אשתני לגריעותא משא"כ הני גרגלידי ומשמע דבשאר ירקות אי פרמינהו פרימא זוטא ואכלינהו חיין דמברך עלייהו שהכל דדוק' הני משום דנמתיק טעמייהו והני מילי דאכלינהו חיין אבל אי בשלינהו בכל גוונא מברך ברכתייהו מידי דהוה מיא דסלקא דקאמר בסמוך ואי טחין ארוזא ואכליה שהכל ואי בשיל ליה בתר דטחין ליה שהכל ואי נמי בשיל ליה שלם מיא דידיה שהכל ולא דמי למיא דסלקא דדוקא ברכת בפה"א הוא דאמרינן הכי אבל במ"מ לא חשיב לברוכי אלא אארוזא גופיה דאיהו גופיה חידותא דדינא הוי ולברוכי עליה בפה"א הא אשתני וכי היכי דלא מברך אשתיתא רכה דקמחא דחיטי אלא שהכל ה"נ לא עדיף שם ע"ב גמ' אתמר הביאו לפניהם פתיתין וכו' כתב הרמב"ם בפ"ז מה"ב וז"ל מצוה מן המובחר לבצוע ככר שלימה אם היתה שם שלימה של שעורים ופרוסה של חטים מניח פרוסה תוך השלימה ובוצע משתיהן כדי שיבצע מחטים ומשלימה ע"כ שיטת רבינו דמאי דקאמר אבל פרוסה חטים ושלימה שעורים דברי הכל וכו' הם דברי הש"ס דסביר הכין ומאי דקא' וירא שמים וכו' קאי אפרוסה של חטים ושלימה של שעורים וסובר הרמב"ם דהעיקר הוי כדברי ר' ירמיה בר אבא דאמר דהך מלתא דפרוסה של חטים ושלימה שעורים קיימא כתנאי ולא כדיחויא דקדחי תלמודא בדאיכא כהן כ"ע לא פליגי כו' וכמו שגילה דעתו ז"ל בפי' המשנה שפיר' כר' ירמיה וכן בפ"ה מה' תרומות וטעמו הוא משום דדברי רבי ירמיה לאו במסתפק קא' להו אלא אוקמתא קאמר ולהכי לא קא' לימא כתנאי וכוותיה אזדא פשטא דמתניתין דאי תימא דפלוגתייהו דתנאי בדליכא כהן הא איפליגו חדא זמנא במשנה דמקמי הך דבצל קטן ובהכרח לפרש מתני' דפרושי קא מפרש היכי דמי יפה ומתקיים כגון קטן ושלם כו' וזה רחוק מפשטא דמתני' וכדברי ר' ירמיה עיקר וכיון דהוו כתנאי הגם דאמוראי פסקי מפרוסה של חטים הא איכא פלוגתא דתנאי ומה גם לס' הרמב"ם דפסק כת"ק דתורמין בצל קטן שלם ולא חצי גדול שכתב בפ"ה דתרומ' וז"ל תורמין בצל שלם אע"פ שהוא קטן לא חצי בצל אף על פי שהוא גדול בכל מקום עכ"ל הרי דפסק רבינו טעם דת"ק כדברי ר' ירמיה דטעמא דשלם הוי משום חשיבות ולא משום מתקיים מדכתב בכל מקום פי' בין איכא כהן או ליכא וכן פי' הכ"מ ז"ל אלא דקשה אמאי פסק כת"ק כיון דאמוראי ר"ה ור"י כרבי יהודה כדמש' מדברי ר' ירמיה דכוותיה פסק הרמב"ם מדכתב תורמין בצל קטן כו' בכל מקום והגם דקאמ' הגמ' וירא שמים יוצא ידי שניהם לא מוכחא מלתא דפסק הש"ס דלא כוותייהו אלא בהיות טוב כיון דמצי למעבד מלתא דהוי ככ"ע אפילו כמאן דלית הלכתא כוותייהו מה טוב ומה נעים ונראה דהרמב"ם סובר פירושא דסוגיא הכין פתיתין ושלמין רב הונא אמר בוצע מן הפתיתין פי' אם רצה לבצוע תחילה מן הפתיתין יכול לבצוע ולא איכפת לן מן השלמה כיון שהוא חפץ לאכול תחילה ממנה בין פתיתין גדולים או קטנים לא שנא ור"י אומר שלמין מצוה מן המובחר וסתמא דתלמודא קאמר דפרוסה חטים וכו' ד"ה וטעמו ממתני' דתרומות דקתני כל מקום שיש כהן מן היפה כו' לא פליגי אלא באין כהן מ"ס תורם מן המתקיים והיינו בצל וקטן שלם דקתני בסיפא וכדדחי תלמודא לדר' ירמיה. הרי דשלם אי לא חשיב לכ"ע גרע מפרוס וחשיב ולהכי אמר הש"ס אבל פרוסה של חטים ושלמה של שעורים ד"ה מן הפרוסה ופליג ר' ירמי' ואמר דלאו מלתא דפשי' היא ובפלוגתא דתנאי קיימא מ"ס חשיב עדיף ומר סבר שלם עדיף ומעתה כיון דר' ירמיה סובר דפלוגתא דתנאי היא אפילו איכא כהן ופשטא דמתני' כוותיה קיימא ומאי דקאמר הש"ס אבל פרוסה של חטים כו' לא אתמר בדברי רב הונא ור"י אלא דבני הישיבה ס"ד למימר הכי לסברתם כפי משמעותא דהוו שמעי ממתני' דתרו' לזה פסקי' כר' ירמיה דהכי הוי פשטא דמתניתין והגם דהדר תלמודא ושני לדברי ר' ירמיה ההוא כי היכי דלא תיסק מלתא בקשיא כי כן דרך הש"ס לשנויי פירכי אפילו למאן דלא קיימינן כוותיה. וא"ת למאי דמפרשינן דברי רבי ירמיה דפליג אמאי דקאמר תלמודא אבל פרוסה מן החטים וכו' א"כ הו"לל רבי ירמיה אמר דהוה משמע דפליג לא היא דכגון הני דיוקי לא סתרי דינא ולא בנו דינא ומעתה סליק פסקיה דהרמב"ם על נכון דפסק כתנא קמא דבצל קטן בכללין דהלכה כתנא קמא בדין תרומת בצל קטן דרב הונא ור"י לא אדכר הא במלתייהו אלא סתמא דש"ס ופליג ר' ירמיה וכבר כתבנו טעמו דהרמב"ם דפסק כר' ירמיה. ואימוראי דפליגי לענין ברכת המוציא לא תניא פלוגתייהו כל עיקר בפלוגתא דתנאי דיודה רב הונא דתורמין בצל קטן ושלם אבל לענין ברכה יברך על הפתיתין אם רצונו לאכול מהן קודם הגם דחשיב השלם להיותו שלם. ור"י סבר דמברכין על השלם לצד חשיבות. ופסק הרמב"ם כר"י בה' ברכות וכדדייק באומרו בתחילת דבריו בפ"ז מה' ברכות וז"ל מצוה מן המובחר לבצוע על ככר שלימה ע"כ והיינו דברי ר"י ובתר הכי כתב דאי איכא פת שלימה שעורים ופרוסה חטים מניח כו' מטעם מהיות טוב ואי הוי מציאות דלא מצי לבצוע אלא מחד בוצע מהשלימ' כדכתב בתחילת דבריו מלתא פסיקתא לבצוע מהשלימה:

דף מ' גמ' אמר ר' זירא כו' אין הלכה כר"י ואמר ר' זירא כו' מ"ט דר"י וכו' למאי דקימא לן דאי אמורא מפרש מלתיה דתנא קאי כותיה חש ר' זירא דלשתמע ממה דמפרש מלתיה