ראשון לציון על ברכות לג

דפליג בפי' המשנה שם על הרמב"ם שכתב וז"ל עיסת הכלבים מפרש בירושלמי כל שערב בה מורסן ופעמים מתערב כל כך עד דלא חזיא לרועים ע"כ. משמע דמפרש בזמן שהרועים אוכלים ממנה פירוש שראויה לאכול ממנה הרועים אבל דברי הרמב"ם מוכיחים דאפילו עשאה גלוסקין שהרי כתב בפ"ז מה' ביכורים הלכה ח' וז"ל העושה עיסה להאכיל הפת שלה לבהמה או לחיה פטורה ומאי דמפליג בעיסת הכלבים הוא לומר הגם דנעשית עיקרה לכלבים בזמן שהרועים אוכלים קצת ממנה נעשית אכיל' הרועים עיקר ואכילת הכלבים טפילה דאין אדם טפל לכלב אפילו באכילה מועטת. ודברי רבינו בנויים על ברית' דספרי דמיעט כל שאינה למאכל אדם ולהכי כלל הרמב"ם בסוף הלכה י"ב וז"ל שאין חייבת אלא עיסה שסופה להאפות לחם למאכל אדם ע"כ והוא מטעם עצמו בלחם העשוי לכותח דלאו לאכילה קאי אלא לכותח ואין בו כזית בכדי אכילת פרס וכל זה בעשאו כלימודי' אבל אם עשאו כעבי' מעשיה מוכיחות דאם יצטרך יאכל ממנו ונכלל בכלל לחם האמור בכתו' באכלכם מלחם הארץ. ולענין מצה בפסח אם אכל ממנה אדם יוצא בה ידי חובתו הגם דעשאה לכותח אם היא משומרת לשם מצה דהא הרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות חמץ ומצה דטעמא דאין אדם יוצא ידי חובתו בעיסת הכלבים שאין זו משומרת לשם מצה. ולענין ברכה בין לחם העשוי לכותח ואפילו כלימודים בין עיסת הכלבים בין בזמן שהרועי' אוכלין בין בזמן שאין הרועי' אוכלין מברך על כזית מהם המוציא לחם מן הארץ. ולחם העשוי בחמה אפילו אכל שיעור שקובעים עליו אינו מברך אלא במ"מ אלא דלדעת רש"י ז"ל דפירוש העשוי לכותח הוא העשוי בחמה איכא לספוקי בעשאה בחמה לענין ברכה אם קבע אי גמרינן מדין חיוב חלה ולענין הלכה דברי רמב"ם עיקר דרש"י ז"ל לאו להלכתא נתכוון בפירושו:

דף ל"ח גמ' אמר מר בר רב אשי האי דובשא דתמרי מברכין עלויה שהכל נהיה בדברו מאי טעמא זיעא בעלמא הוא כמאן כהאי תנא כו' והא דלא קאמר מר בר רב אשי הלכה כר' יהושע משום דטעמו דרבי יהושע דפטר דבש תמרים הוא מטעם דון מינה ואוקי באתרה כדאמרינן בהעור והרוטב דף ק"ב דר"י קסבר דון מינה ואוקי באתריה דמשקה דתרומ' ילפינן מביכורים דאם קרא שם עלייהו ודרכן והוציא מהן משקין אסורים וסבר אוקי באתרה דדוקא הנך משקין דכתיבי בהו תרומה שהם תירוש ויצהר אבל שאר משקין דלא כתיבא בהו תרומה אפי' כתיבא בפירות עצמן לא. ולהכי משקה תמרים של תרומה אין בו דין תרומה ולאו מטעם זיעא ולענין ברכה אימא דמברך בורא פרי העץ להכי אתא מר בר רב אשי ואמר דינא דברכה דמברך עליו שהכל וקאמר תלמודא דלא מתוקמא מלתא דמר בר רב אשי אלא כר' יהושע דלר"א חשיבי כפרי עצמו ובעי ברוכי בורא פרי העץ אבל לר"י דסבר דוקא תירוש ויצהר אי הוה חשיב למשקין של שאר פירות כפרי עצמו לו יהי דדון מינה ואוקי באתר' מה נשתנו שאר משקין מתירוש ויצהר וגמרי' מינייהו כל שאר משקין אלא ודאי דאין שאר משקין של שאר פירות חשיבי כפרי עצמו והיינו דאשמועינן מר בר רב אשי:

שם גמ' שתיתא רב אמר שהכל ושמואל אמר במ"מ ולא פליגי הא ברכ' הא בעבה עבה לאכיל' עבדי לה רכה לרפוא' קא עבדי לה ע"כ. למאי דמסיק דרכה נמי לאכילה מדקא מתיר ליה בשבת ש"מ דחזיא לשתיה ובהיכא דשתי לה שלא לרפוא' נמי כתב הרמב"ם דמברך שהכל וז"ל פ"ג מה"ב קמח של אחד מחמשת המינים ששלקוהו וערבוהו במים או בשאר משקין אם היה עבה כדי שיהא ראוי לאכילה וללועסו מברך כו' במ"מ ולבסוף על המחיה כו' ואם היה רך כדי שיהיה ראוי לשתיה מברך תחלה שהכל כו' ע"כ. וא"ת מ"ש מההיא דאמרינן בדף ל"ט וז"ל מייא דסילקא כסילקא מייא דלפתא כלפתא מייא דכלהו שלקי ככולהו שלקי אמאי גרע האי שתיתא דלא מברך על מיא דידיה בפ"ה שגופו של פרי האדמה מעורב ביה. וי"ל דהא כיון דקמח גופיה לא מברך עליה בפ"ה הגם דשלק ליה במיא במלתיה קאי דלא נשתנה בדרך בישול זה לקבוע עליו ברכת מ"מ זולת אי בשיל ליה עב דחשיב כמעשה קדירה ואי בשיל חטי בעינייהו לא חשיב מייא דידהו לברך עליה בפ"ה משום דקשייתא לא נפק טעמייהו כירקות. ואי עביד מהבצק כמין גרעינין קטנים עגולים או ארוכים קצת ובשיל להו בשולי במים בקדירה הגם דמעשיהן רך ואין אדם לועסן אומר אני דמברך עליהם במ"מ חדא דראוי ללועסן אלא אגב קוטנייהו הגרון מקבלן בלא לעיסה ולא דמי לקמח עם מים ותו דדוקא קמח כיון דהוא אשתני לגריעותא בגריעותיה קאי הגם דעביד ליה שתיתא. ואם לשו במים ועשאו דפוסים דקים כבר עלה מברכתו וקאי הכי ואי בשיל הך בצק ואכלו מברך עליו במ"מ ולא גרע אי בשיל ליה במים רבים ומברך עליו במ"מ:

שם גמ' ע"ב בר מן דין כו' א"ר חייא בר אבא אמר ר"י שלקות בפ"ה דההוא תורמוסא כו' ושאלו לר"י ואמר מברכין בפה"א ועוד אר"ח בר אבא אני ראיתי את ר"י שאכל כזית מליח ובירך עליה תחלה וסוף כו' ע"כ. אמר הני תרתי עובדי חד דתורמוסא וחד דזיתא דתורמוסא הוא לומר דכל דבר שאין דרכו לאכול חי ואכלו מבושל מברך עליו בבשול כברכתו. ודזיתא לומר הגם דדרכו ליאכל בלא מליחה דהוי בישולו כיון שדרכו לאכול נמי בבישול מברך עליו מלוח ג"כ. אבל דבר שדרכו לאכול חי ואין דרכו לאכול מבושל מודה דמברך שהכל. והרמב"ם כתב בפ"ח מה"ב וז"ל דברים שדרכן להאכל חיין ומבושלין אכלן בין חיין בין מבושלין מברך עליהן תחלה ברכה הראויה להן ע"כ וכ"כ התוספות הכא בסוגיין בד"ה משכחת לה כו' וק"ל מנא להו למימר הכי הגם דהס' מסכמת לומר כן מ"מ מדברי רב חסדא דכותיה קי"ל משמע דאין לך פרי דברכתו שוה חי כמבושל אלא דוקא אם נאמר ברכתו חי בפה"א מבושל מברך שהכל ואם ברכתו מבושל בפה"א חי שהכל ממה שאמר ואני אומר כל שתחלתו בפה"א שלקו שהכל וכל שתחלתו שהכל שלקו בפה"א ע"כ הרי דכייל כיילא חדא דאין לך דבר שברכתו שוה בחי כמו בשלוק וטעמא משום דעכ"פ בחד הוי משובח מאידך ומאן דבעי לומר דמשכחת לה תחלה בפ"ה ושלקו בפ"ה פליג אדרב חסדא ולדברי התוספות והרמב"ם ז"ל לא ידענא היך מיישבי דברי רב חסדא. והרשב"א בהלכותיו כתב וז"ל דדברי רב חסדא לאו דוקא והוכיח ממאמר רב הונא במ' פסחים דמברכין אמרור חי בפה"א ובסוף דבריו כתב דהראב"ד כתב דלרב חסדא אפויל לא פגים להו כיון דאשתני מפרי האדמה מברך עליה שהכל ע"כ ודברינו הם דברי הראב"ד והצצתי בטעמו דהרשב"א שכתב מההיא דפסחים דמרור חי קשה נמי יאמר דמברכין עליו שלוק בפה"א ולא שהנ"ב ע"כ נראה דלרב חסדא ודאי דכל שלקות דמברכין עלייהו בפה"א מברכין עליהן חיין שהכל וכן להפך אלא ודאי דלית הלכתא כהאי דרב חסדא בהאי כללא דכייל ואמר וכו' ומאי דפסקו הרמב"ם בדין שלקות בפה"א הוא כרבי חייא בר אבא דאמר שלקו' בפ"ה ומהך דאכל רבי יוחנן זית מליח דמשמע דלא אשתני מברכתו ראשונה ואפילו אתמחו ונפסדת צורתן וכדאמר בדף ל"ט מייא דסלקא כסלקא כו' ופסקו הרמב"ם בפ"ח מהל"ב ותו מהך דרבי זירא דאמר בסמוך וז"ל א"ר זירא כי הוינא בי רב הונא אמר לן הני גרגלידי דלפתא פרמינהו פרימא רבא בפ"ה כו' אידי ואידי בפה"א ע"כ ובתר הכי מייתי תלמודא מימרא דרב פפא דאמר מיא דלפתא כלפתא ע"כ הרי דמברכין אלפתא חייא ואמייא דילה מבושלת ומכ"ש ליפתא עצמה ודלא כרב פפא והיינו פסקא דהרמב"ם ז"ל. ומאי דקאמר תלמודא לקמן בהך בריתא דתרי תלמידא דהוו יתבי קמיה דבר קפרא וכו' וז"ל דכ"ע שלקות ופרגיות שהנ"ב ע"כ הרי דסתמא דתלמודא קסבר דלכ"ע שלקות שהכל לאו מילתא היא דכיון דמייתו בתר הא מלתא כמה אמוראי בתראי דסברי דאפילו לא מנכרי בבישול בפה"א. חדא דרב אשי אמר כי הוינא בי רב כהנא אמר