ראשון לציון על ברכות לב

כותח אלא שלא בשל בקדירה. ואומרו אם יש בפירורין וכו' פירוש חוזר לשני החלוקות בין לנתבשלה בין ללשה כל דאיכא כזית הזית הוא ההיכר דאיכא תוריתא דנהמא בין בלשה ואפילו בבשלה מן הסתם כזית הוא מכירה כי היא נהמא וכמו שכתב המרדכי בפירקין דין קי"ט וז"ל תוריתא דנהמא תואר לחם כלומר צריך שיהיה בו מראה לחם כלומר שלא יהיה נימוח לגמרי אלא ניכר כו' ע"כ. הרי דבשלא נימוחו לגמרי נקרא דאית ליה תוריתא דנהמא ומן הסתם הוי כזית דע"י שנשארו הפירורין כזית נקרא דאית ליה תוריתא ואומרו או שניכר שהן פת פירו' אפילו ליכא כזית שם הם ניכרים הפירורים כי הם לחם ואומרו ואם אין בהם כזית פירש שעל ידה הוא היכר הפת ואצ"ל שאין בו היכר צורת הפת להדיא. ואומרו או שעברה צורת הפת וכו' בזה גילה דעתו דמאי דאמר בתחלת דבריו אם יש בפירורין כזית לא הוי מלתא פסיקתא בהשואה בין בבשלה בין בלשה אלא דבבישול משכחת לה דאפילו אית ביה כזית שנאבדה לה צורת הפת לגמרי ואין לה דין פת והוא אומרו או שעברה צורת הפת בבישול פירוש דאפילו אית ביה כזית אם נאבדה צורתו ודבר זה יהיה דוקא בבשול משכחת לה שיהיה כזית וליכא תוריתא דנהמא וכיון שנתבשל כל כך דהגם דאיכא כזית נעשית בו צורה אחרת ממש שאינה צורת לחם. אבל בלשה במרק הוי דבר מוחלט דכל דאיכא כזית ודאי דהוי בו דין תואר לחם. ומאי דכייל הרמב"ם בתחלת דבריו כיילא חדא דכזי' מהני אפי' בבישול משו' דמן הסתם אפי' בבישול כל דאיכא כזי' איכא תוריתא דנהמא וכמו שכ' התו' בדיבור המתחיל רבא. והגם שאין דרכינו לדחוק בדברי הרמב"ם ז"ל כדרך שאנו דוחקי' בדברי הש"ס והמתני' עם כל זה הכא סמך רמב"ם עלינו שנפרש כן בדבריו מכח סיום דבריו דכתב דאפי' כזי' משכחת לה שיאבד צורתו בבישול. נמצינו אומרים כפי דקדוק דברי רמב"ם שכתב בסדר זה דכל דאיכא כזית מסתמא איכא תוריתא דנהמא אפילו בנתבשלו אבל אם עבר' להדיא צורת הלחם ואבדה בבישול מברך במ"מ ובלשה במרק כל דאיכא כזית עכ"פ מיקרי דאיכא תוריתא דנהמא בכל גוונא ובהיכא דליכא כזית בעינן דאיכא תוריתא דנהמא ניכר בין בבשלה בין בלשה וכפי זה כשאנו באים לעמוד על כלל הדין עיקרא דדינא הוי תוריתא דנהמא ואין שיעור כזית מועיל אלא דעל ידי כן הוא מכיר הפת וזהו צורתו אם לא שנתהפכה צורתו ע"י בישול כדכתיבנא לעיל וראיתי להרב בעל כסף משנה שכתב וישב דברי הרמב"ם והוא דחלוקת אם יש בפתיתין כזית או שניכר כו' מיירי בלשה וחלוקת השלילה דואם אין בהם כו' כזית מיירי בבשלה ודבריו דחוקים ע"ש. שם גמ' טרוקנין חייבין בחלה כו' מהכא משמע דהגם דחייב בחלה אין לדון מינה לברך המוציא כפת גמור דהא מפרש אביי טרוקנין כובא דארעא ובסמוך בעי אביי מרב יוסף כובא דארעא מאי מברך ואמר ליה מ"מ ולא גמר מדין חלה לברך המוציא ואפילו אם קבול עליה אפשר דאין למידין מדין חלה דהא אי לאו הך דמר זוטרא הוה אמינא דאפילו קבע לא מברך המוציא אי נמי בתר דחדית מר זוטרא דינא דקבע אמרינן כל דחייב בחלה אין לך דבר שאין מברך עליה המוציא בקבע מיהא. והא נמי דאדם יוצא ידי חובת מצה בפסח לא גמרינן מינה לברך המוציא ותדע מדקא' בסמוך מר בר רב אשי עלה דכובא דארעא וז"ל ואדם יוצא ידי חובתו בהן בפסח מאי טעמא לחם עוני קרינן ביה הרי דנפיק ביה ידי חובת מצה ומברכינן עליה בורא מיני מזונות אם לא קבע עילויה מיהא. וקשה מהשתא מה פריך אביי בסוגיא דחביצא מבריתא דמנחות דר' ישמעאל דאמר פורכן עד שמחזירן לסולתן ותניא אדם יוצא בה י"ח בפסח מאי קושיא לעולם דלא מברכין המוציא אלא לפרורי כזית אבל פחות מברכין במ"מ ואעפ"כ יוצא ידי חובת מצה בהן מידי דהוה כובא דארעא ומידי דהוה פת שנילושה בשמן ובדבש והיינו פת הבאה בכיסנין לרמב"ם דמברכין עלה מ"מ ולא אמרינן דלא נפק בה ידי מצה אלא מטעמא דלחם עוני אמר רחמנא והאי לחם עושר אבל בלאו הכי נפק בה שפיר ידי חובת מצה בפסח ויש לומר דשאני כזית מצה בליל פסח דחשיבא והגם דליכא אלא כזית הוה ליה כקבע דאמרינן אם קבע מברך עליו המוציא ושלש ברכות והגם דאמרינן כל שדרך בני אדם לקבוע וכו' הכא דרכן של ישראל לקבוע אכזית דמצה דאחשבה להו קרא ושפיר פריך לאביי מדקאמר דנפק בה ידי חובת מצה אלמא מברך עלה המוציא ולרב יוסף אפילו אכל מהפירורים עשרה זיתים משמע דאין מברך אלא מ"מ ומהכא משמע לי דיוצאין בכזית מצה עשויה בביסקוג"ו שהוא אחד מן הפירושים שהובאו בפירוש פת הבאה בכיסנין דהא מצה עשירה לא הויא ומברך עלה המוציא הגם דלא בעי למיכל אלא זית זו של מצה דמצותה קובעת לה סעודה ובהיכא דהויא מין לחם דאין דינו לברך עליו המוציא אפי' בקביעות מוכח מכח פירכת אביי דאין יוצאין בו ידי חובת מצה בפסח ולענין חלה כל דאין מברכין המוציא בקביעות אין חייבת עיסתו בחלה וכגון הדובשנין כו'. והרמב"ם כתב בפ"ג דברכות וז"ל עיסה שנאפית בקרקע כמו שהערביים שוכני מדברות אופים הואיל ואין עליה צורת פת מברך כו' במ"מ וכו' ע"כ ובפ"ו מהל' חמץ ומצה כתב דיוצאין בה ידי חובת מצה בדבר שברכתו מ"מ אם לא קבע אלא דאיכא לספוקי בדברי רמב"ם בהך דקאמר דעושים הערביים אם היינו כובא דארעא דקא' תלמודא אלא דאינו מפרש בה כפירוש רש"י ז"ל שפירש עושה מקום חלל בכירה אלא מפרש שמניחים העיסה על הקרקע. או אפשר דמאי דכתב הרמב"ם הוא מאי דקאמר תלמודא גביל מרתח דגרסינן בסמוך וז"ל אמר אביי טריתא פטורה מן החלה מאי טריתא א"ד גביל מרתח א"ד נהמא דהנדקא ואיכא דאמרי לחם העשוי לכותח ע"כ. ופירש רש"י גביל מרתח נותנין מים וקמח בכלי ובוחשין בכף ושופכים על הכירה כשהיא נסקת ע"כ. והוא מ"ש רמב"ם כדרך שעושים הערביים. אלא דקשה למה לא כתב רמב"ם ז"ל דין טרוקנין דהא טרוקנין חשיב טפי מגביל מרתח דאלו טרוקנין חייב בחלה ואלו גביל מרתח פטור מן החלה ומדלא כתב אלא גביל מרתח משמע דטרוקנין מברך המוציא אפילו לא קבעי. תו קשה לי בדברי רמב"ם לפי מאי דאמינא דגביל מרתח קאמר אם כן פסק כהך לישנא קמא דפרושא דטוריתא ואשכחן ליה נמי דפסק בפ"ו דביכורים כהך לישנא בתרא דלחם שעושים לכותח חייב בחלה ואמאי השמיט דין זה לענין ברכה וכמו כן לחמא דהנדקא דקא' איכא דאמרי בתרא. ואולי דהרמב"ם כלל כל זה במה שכתב הואיל ואין עליה צורת הפת גם לא ביאר דמיירי בגביל מרתח ודבריו סובלין בין גביל מרתח בין כובא דארעא ונתן טעם דאין עליהם צורת פת וכמו כן לחמא דהנדקא:

שם גמ' א"ד לחם העשוי לכותח. פרש"י וז"ל לחם העשוי לכותח אין אופין אותו בתנור אלא בחמה ע"כ ורמב"ם כתב בפ"ו מהלכות ביכורים הלכה י"ב וז"ל אבל העושה עיסה ליבשה בחמה כו' פטורה מן החלה שאין מעשה החמה לחם ע"כ. ובהלכה י"ד כתב לחם העשוי לכותח מעשיה מוכיחים עליה עשאה כעכין כו' ע"כ. לדברי רמב"ם אין פי' לחם העשוי לכותח שמייבשין אותו בחמה כמו שכתב רש"י שאותה של חמה לית בה תנאה בין עשאה כעכין וכו' והוא מה שהחליט הרמב"ם לומר אין מעשה החמה לחם ולמד רבינו דין זה ממה שאמרו בפ' כל שעה בפי' דבריתא דקתני וחלת המשרת פטורה מן החלה דמפרש לה ר' יוחנן שעשאו בחמה וממה דלא מפליג התם ש"מ דכל שעשאו בחמה אינו חייב בחלה. ומעתה צריך לפרש מהו לחם העשוי לכותח דאין חייב בחלה אם עשאו כלימודים. ונראה דלחם זה לחם גמור אלא כיון דלא עשאו לאכילה אלא לשוחקו ולערבו בכותח אינו לחם דאמר קרא באכלכם מלחם הארץ וכמו שדייק רמב"ם בטעם משנת עיסת הכלבים שאינה חייבת בחלה יעש"ד ומדברי רבינו שמשון נראה