ראשון לציון על ברכות לא

משום דסמידא נמי עיקר ומאי דאמר דובשא עיקר פי' נמי עיקר אבל כל דאיתיה בתערובת אחד מחמשת המינים לעולם עיקר נמי הוא והיינו חידותא דדינא דקמ"ל רב ושמואל והיינו מה שכתב רמב"ם ז"ל בסוף דבריו וז"ל אבל אם ערב כדי ליתן טעם בתערובת הרי הוא עיקר ע"כ פי' דאפילו בשיעור נתינת טעם אם לכך נתכוון בתערובתו הוא מחשיב עיקר אבל בהיכא דמפרידי חמשת המינים וקא חמינא להו דלא אכלי להו אלא טפל כההיא דמליח ופת עמו דמנכרא מלתא להדיא דודאי טפל מברך על המליח ופטור:

שם גמ' אמר רב יוסף האי חביצא דאית בה פירורין כזית בתחי' מברך הלמ"ה כו' דלית ביה פירורין כו' מנא אמינא לה דתניא כו' ע"כ. הגם דההיא דמנחות אין המצות מבושלות לא מייתי ראיה אלא דלא ירדי מברכתייהו פירורי כזית להיותם פירורין וכן פי' רש"י וז"ל מנא אמינא לה דאפירורין כזית מברכין המוציא ע"כ. הרי דלא מייתי ראיה למבושלים והגם דאיהו בחביצא קאמר סובר דהגם שנתבשלו במלתייהו קיימי. ומה שכתבו התוספות בהך דמנחות כיון דנטגנין בשמן כנתבשלו דמי כו' ע"כ לא ירדתי לסוף דעתם דהא שמן דיהבי במנחות מקמי לישה הוא ומאי דיהבי בהו בתר דהוו מצות לא מנחי להו תו על האש. גם מאי דהעלו בפירושא דחביצא הוא פירורין הנדבקין יחד ע"י מרק סוף סוף לא דמי למנחות ואפשר לישב ומאי דאתחוור קמן הוא פ' רש"י וא"ת תינח דכזית מברכין הלמ"ה מדקתני פותתן בכזית אלא מאי דקאמר רב יוסף פחות מכזית אין מברכין המוציא מנא ליה והוה נראה לומר דמסברא קאמר ליה דהא כזית גופא אי לאו דתני לה במתניתין דמנחות לא הוה אמר דמברכין המוציא שוב ראיתי דמדיוקא דמתני' קאמר לה והוא מדאצטריך למיתני במנחות נטלן לאוכלן מברך המוציא לחם ואיכא למידק פשיטא מאי קמ"ל אלא ודאי דמלתא אגב אורחין קמ"ל תנא הכא דפירור כזית איתיה בברכת הלמ"ה. ומינה אתה למד דוקא כזית ולא פחות מכאן. ואית לן למיקם עלה דמלתא אי דוקא דאיכא תוריתא דנהמא הוא דמברכין או לא שנא כל דאיכא כזית מברכין המוציא כו'. הן אמת כיון דעיקר הוכחתו דרב יוסף דמברכין על פירורי כזית היא ממנחות ומנחות איכא תוריתא דנהמא דהא לא מבשלי להו אלא מפתתי להו א"כ מנא לן דאפי' ליכא תוריתא דנהמא ואי מדקא' חביצא דאפילו מבושל עכ"ז לא מלתא פסיקתא דחביצא ליכא תוריתא ואדרבה ממה דקאמר רב ששת בסמוך חביצא אפילו פחות מכזית מברך המוציא ומפרש לה רבא בדאיכא תוריתא משמע דאדרבה סתם חביצא איכא תוריתא דהא רבא לא פליג אדרב ששת אלא מפרש למילתיה והיינו דלא קאמר רבא אמר וא"כ מכרעא מלתא למימר דבאיכא תוריתא קאמר. ותו מוכחינן הכי מדקתני במתניתא לעיל בזמן שהפרוסות קיימות כו' במאי מוקי לה רב יוסף אי קיימות בכזית אין קיימות פחות מכזית פשיטא דאם אין קיימות אין מברך עליהם המוציא דהא אפילו בלא בישול הא אמר רב יוסף דאפילו בלא בישול נמי פחות מכזית אינו מברך המוציא וכי תימא בהאי דינא גופיה קמ"ל תנא א"כ העיקר חסר הו"ל למיתני בזמן דאיכא כזית ובזמן דליכא כזית אלא ודאי דמפרש הברייתא הכי בזמן שהפרוסות קיימות פירוש איכא תוריתא דנהמא ואי' הפרוסות קיימות היינו אין קיומן ניכר היותן לחם וכמו שפי' באחד מן השני דרכים למעלה במקומו וכן הביא הרשב"א שני הדרכים ומהשתא כיון דתנא הצריך תוריתא דנהמא ומהך דמנחות דייק רב יוסף דאפילו בלחם בלא בישול לא מברכינן המוציא אלא בפירור כזית ש"מ דתרתי בעינן. והגם דלא קיימא מילתיה דרב יוסף אלא כרב ששת דאפילו פחות מכזית מברך המוציא עכ"ז בהא מלתא אי בעינן תוריתא דנהמא אי לא בעינן לא אשכחן דפליגי עליה דרב יוסף ומדרב יוסף נשמע לרב ששת בהא. וחמיתיה לגאון בה"ג דכתב וז"ל אם רמו פת בקדירה הו"ל כלי ראשון כיון דמבשלא אע"ג דאיתיה בעיניה נפקא ליה מתורת לחם ומברכינן עליה במ"מ דקתני גבי מצה יוצאין ברקיקי' כו' ובמבושל שלא נימוח דר"מ ר' יוסי אומר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל ואע"פ שלא נימוח והלכה כר' יוסי ע"כ משמע דאפילו איכא כזית והגם דלא אבדה תוריתא דנהמא כל שנתבשל בישול גמור בקדירה מברך במ"מ וזה מסכים לדברינו אלא בהא מלתא דלא נשתנית צורת הפת הגם דדייקנו ממתני' דקתני פרוסות קיימות דאי איכא תורית' דנהמא מברך המוציא. מתני' דקתני הכי אתיא כר' מאיר והגאון פסק כר' יוסי דהגם דקיימות אין מברך המוציא אי נמי לעולם יודה בה"ג דאם לא נטלה צורתו הגם דנתבשל יברך עליו המוציא ומאי דקאמר אע"ג דאיתיה בעיניה היינו שלא נימוח לגמרי גם מאי דקאמר במלתיה דר' יוסי ואע"ג דלא נימוח פי' אבל נפסדה תוריתא דנהמא אלא דלא נימוח לגמרי אבל אם ניכר תוריתא דנהמא הגם דנתבשל אפשר דיודה ר' יוסי ודרך זה קצת דחוק. אלא דקשה לי לדברי גאון דהא בסוגיין דף ל"ח ע"ב קאמר תלמודא וז"ל ע"כ לא קאמר ר' יוסי התם אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא אבל הכא אפי' רבי יוסי מודה ע"כ. הרי דלענין ברכה לא אישתני בהכי ואולי דהך דחייא לא קיימא ממה דמייתי תלמודא בתר הכי פלוגת' בשלקות שמע מינה דבדרך דחוי קאמר והגם דטעמיה דר' יוסי משום דבעינן טעם מצה כדדחי הש"ס בדף ל"ח ומינה נמי לענין ברכה דאין מברכין המוציא דהא אינו לחם אלא דהש"ס דחי דילמא דלענין ברכה לא ירד מכבודו ולא קיימא הך דיחויא כדמשמע התם והגם דקי"ל לענין שלקות דבברכתייהו קיימי שאני פת דאין מברכין עליה המוציא אלא על פת גמור אבל כל דאישתני קצת ואין תוארו תואר לחם מברכין עליה במ"מ כפת הבאה בכיסנין כו' אבל שלקות ברכתם ברכה כללית היא ולא תשתנה ברכתן הגם שנשלקו ואפשר לומר דגם לס' הדוחה הכין הוא בפת דאשתני לברכה אלא דעדיפא מינה קאמר. תו נראה לדייק כן ממה דדייק הש"ס בלישניה כד דחי להך דר"י ואמר וז"ל ע"כ לא קאמר ר' יוסי התם אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא אבל הכא אפילו ר' יוסי מודה ע"כ פי' הכא בשלקות הנה ממה דלא מחלק ברקיק' עצמו דביה משתעי ר' יוסי בלענין ברכה במילתיה והדבר מובן דנפלה סברתו דרבן גמליאל דס' דשלקות במחלוקת שנוייה ואזיל ליה לשלקות שמע מינה דאינו סובר ברקיק דלא אישתני לברכתו ולא קשה לדברי גאון מהש"ס וכבר קדם לנו שכל דברי גאונים דברי קבלה והא דקאמרי אמוראי רב יוסף ורב ששת ורבא חביצא מברכין עליה המוציא מפרש הגאון כפי' התוס' אלא דראיתי לרבן דרבוותא הוא הרמב"ם שכתב בפ"ג מהלכות ברכות וז"ל הפת שפתת אותה פתים ובשלה בקדירה או לשה במרק אם יש בפתיתין כזית או שניכר שהם פת ולא נשתנה צורתה מברך עליה בתחלה המוציא ואם אין בהם כזית או שעברה צורת הפת בבישול מברך כו' במ"מ ע"כ. מסיום דברי הרמב"ם ז"ל דכתב ואם אין בהם כזית או שעברה צורת פת מוכח כדברינו דעכ"פ בעינן צורת פת גם בכזית דמלתא דרבא דקאמר והוא דאיכא תוריתא דנהמא אכולא מלתא קאי וכפשטא דסוגיא כדכתיבנא אלא דמתחילת דבריו אם יש בפתיתין כו' או שניכר כו' מוכח להפך וכבר העירו על לשון זה הראשונים ונראה לישב דברי הרמב"ם וקודם נדקדק דברי רמב"ם מה שכתב הפת שפתתה ובשלה אמר פתתה להעירך כי אין שום פיתות מורידה מדין ברכת המוציא אלא אם בשלה אבל בלא בישול לא וכדמשמע בהך בריתא דמנחות דמייתי אביי דפורכן עד דמחזירן לסולתן ואעפ"כ סובר דמברך עליהן המוציא. ומה שאמר תיבת בקדירה לומר דלא מיקרי בישול אלא דוקא בקדירה אבל אם עירה עליהן הגם דהוי ככלי ראשון להא מלתא לא חשבינן ליה נתבשל וכמו שדייקנו בדברי בה"ג ופירוש אומרו או לשה במרק פירוש שעשאה כעיסה אחת הפך הפירורין שמעכה במרק ואפי' היה המרק