ראשון לציון על ברכות ל

במאי דנוקי על עומק הסוגיא לאו הוכחה היא. ואיכא למידק בהא מלתא אמאי לא משני תלמודא אהך פירכא דלעיל דהביאו לפניו פת אורז ודוחן מברך עליו כו' כמעשה קדירה כו' ע"כ לישני הא מני ר"ג ולזה יש להשיב דאה"נ אלא דלפום משמעות הברייתא דקתני הביאו לפניו וכו' דמשמע דבתוך הסעודה קאי דאלת"ה לימא על פת אורז ודוחן מברך וגו' אלא ודאי דבתוך הסעודה קא' פי' אחר שגמר הסעודה וקודם שבירך בה"מ ובדין חיוב הברכה קא תני ולא בדין מין הברכה וכיון דכן בחר הש"ס לאוקומה למתני' כהלכתא ולא כר"ג אלא למאי דמשני תלמודא להך רומיא דרמי אמתני' דקתני ולבסוף ברכה מעין שלש מההיא דקתני לבסוף ולא כלום ומשני הא ר"ג הא רבנן לפום האי שינוייא אמאי אתותב רב ושמואל מהך מתני' ולימא הא מני ר"ג אבל לרבנן אין מברכין במ"מ אלא על חמשת המינים והגם דכפי האמת לא מתוקמא הא שנויא דהאי מתני' כר"ג עכ"ז מקמי דידע תלמודא הך דיוקא דמניה מוכח דהוי דלא כר"ג ומתני' כמות שהיא מקמי דמשבש לה לימא הא מני ר"ג. ותו אמאי לא אוקי דלרב ושמואל לא מצי תהוי תיובתיהו ממתני' דלימא ליה מתני' ר"ג וכי תימא השתא אורז וכו' אין פרוסות קימות מיבעיא כדפריך לקמן לימא ליה אלא מאי רבנן אימא סיפא לבסוף מעין שלש והתניא ולא כלום אלא סמי מכאן הך מתני' ולא יתותבו רב ושמואל מינה. אלא נראה לומר מכח זה דברכת מעין שלש דאמר ר"ג לאו על המחיה אלא כמו ברכת מעין שלש דשבעת המינים שהיא על העץ כו' ה"נ לימא על פת אורז ודוחן על האדמה ועל פירות האדמה כו' ולא יאמר על המחיה וא"ת ס"ס אמאי ידחה הש"ס דברי רב ושמואל מכח מתניתא משבשתא יש לומר לפום מאי דמסיקנא השתא דבמאי דמשבש למתני' לא הוי במלתא דשייכא מישך למלתא דרב ושמואל שפיר דבין אי מוקמינן בין כרבנן קשה לרב ושמואל דהא לא אפליגו ר"ג ורבנן בברכה א' כל עיקר. ומהשתא אזדא ראיה שהבאתי בספר חפץ ה' מהך דמשוה לון ר"ג והדרי בי ה' יטיב אחריתנו מראשיתנו לעבודתו וחדא מלתא פש גבן ליתובי בה אי דינא דארוזא כיון דקיימא דינא בתחלה במ"מ והוי בכלל דינא דה' המינין אמאי לא מברכינן נמי אתערובתייהו מ"מ כה' המינין וראיתי להריא"ף שכתב דלא אידחי דרב ושמואל אלא בדינא דכל שהוא אבל לא בדינא דכל שיש בו חמשת המינים ודבריו חיים וקיימים דלא דמי למעלת חמשת המיני' דאמרי רב ושמואל אלא נראה דעכ"פ דוקא בהיכא דתערובת מרובה ועקר הוא דאמרינן אורז לא שוה לחמשת מיני דגן דחדית בהו דינא רב ושמואל דמברכינן עליהו מ"מ אבל כל דאין תערובתו עקר ואצ"ל אם הוא עיקר דינא יהיב דמברכין עליו במ"מ. וראיתי להרמב"ם בפ"ג מה"ב דין י' שכתב וז"ל אורז שבשלו או שעשה ממנו פת בתחלה מברך עליו במ"מ ולבסוף בנ"ר ובלבד שלא יהא מעורב עם דבר אחר אלא אורז לבדו ע"כ משמע דדוקא אורז בלא שום תערובת הוא דמברך מ"מ אבל כל שנתערב בכל גוונא לא מברך אלא שהכל ונראה דדעת הרמב"ם ז"ל הוא כיון דרב ושמואל מעטינהו מברכת במ"מ אפי' באנפי נפשייהו ולא נדחו דבריהם אלא מכח הך ברייתא דפת אורז מנא לן לומר דחשיב מזון לברך עליו אפילו נתערב דילמא אם נתערב לא חשיב ומוקמינן דיניה כרב ושמואל ודברי הרי"ף יכולים ג"כ לסבול דרך זה:

שם גמ' טחנה אפאה בשלה בזמן שהפרוסות קיימות תחלה מברך עליהם המוציא ולבסוף שלש ברכות ע"כ פי' פרוסות קיימות ניכרות כי הם פרוסות הלחם והיינו דאיכא עלייהו תוריתא דנהמא גם קיימות שלא נימוחו ועדין הם חתיכות ואין חתיכה פחותה מכזית ועיין מ"ש בס"ד במימרת רב ששת בדין חביצא:

דף ל"ז גמ' הכוסס את האורז כו' הרמב"ם השמיט דין הכוס את האורז וטעמא משום דסמך על מאי דכתב בריש פ"ח על פירות הארץ והירקות מברכין בתחלה בפה"א ולבסוף בנ"ד ע"כ ואורז הוא פרי הארץ. ודוקא שקלאו ואכלו או ששלקו והגרעינין שלימות אבל חי אינו מברך אלא שהכל שאינו נאכל כמות שהוא חי וכן מאי דתני לעיל הכוסס את החטה מברך עליה בפ"ה דוקא מבושלת או קלי אבל חי מברך שהכל וכמו שמסר כללא דדינא הרמב"ם שם בהך פר' הלכה ג' וז"ל וירקות שדרכן לאכול שלוקין כו' חיין מברך עליהן בתחלה שהכל כו' כגון כרוב כו' בשלן או שלקן מברך בפ"ה ע"כ הרי חידותא דדינא אפילו כרוב כו' דמשכחת לה שיהיו נאכלים ע"י הדחק לרעב אעפ"כ כיון שדרכן ליאכל מבושלין ברכתן תחלה שהכל ודייק הרמב"ם לישניה במה שאמר שדרכן ליאכל מבושלין ולא אמר שאין דרכן ליאכל אלא מבושלין ודוק ומכאן אתה למד דק"ו הוא לאורז וחטים דאין דרכן ליאכל חי כל עיקר דלא מברכי' עליו חי אלא שהכל ושא עיניך וראה מה שכתבתי בזה בד"ה קמחא דחטי וראיתי להרא"ש והתוס' שסוברין דה"ה חטין חיים דמברכין עליהם בפ"ה ופסקה מרן בשלחנו הטהור ולא הביא בב"י סברת חולק בזה ולא ידענא טעמייהו. גם מדברי גאון משמע דדוקא בחטי קלי הוא דמברכינן בפ"ה כמו שהוכחנו למעלה ובענין ברכת האורז אם בשלו דמברכינן במ"מ שראיתי מסתפקין אם הגרעינין שלמים לברך בפ"ה אומר אני דכל שגרעיני האורז מופרדין אחת אחת והאוכלן לועסן מברך בפ"ה כדרך שמברך על החטים מבושלים דלא עדיף אורז מחטים ואם הגרעינין דבוקים אחת אל אחת ומבושלין הרבה עד שהבא לאוכלן אינו צריך ללועסן ובולען כמות שהן היינו מעשה קדירה שמברך בורא מ"מ הגם שהם שלמים:

שם גמ' אמר לו ר"ג עקיבא עד מתי אתה מכניס ראשך בין כו' קשה וכי אם היה מברך שלש ברכות לא היה מכניס ראשו בין המחלוקות והיה נראה לומר דטעמו הוא דאם בירך שלש יצא גם לרבנן דשלש פוטרת מעין שלש אבל מעין שלש אינה פוטרת שלש אלא למאי דכתיבנא בריש פרקין דשלש אינה פוטרת מעין שלש בשבעת המינים ואין צריך לומר לסברת רבותינו הצרפתים דמשמע דאין שלש פוטרת מעין שלש בשום גוונא ואפילו בחמשת המינים וצריך לומר דטעם הקפדתו דר"ג היא שלא שאל מה יברך ופסק הלכתא כדעתו ובהכי מתדייק שפיר מאי דקאמר קפץ ובירך קפיצה זו למה כיון דר"ג נתן לו רשות לא הוה צריך לקפוץ. אלא הכונה היא לומר שלא שאל דין מה יברך וקפץ מעצמו להכי אמר ליה עד מתי אתה מכניס ראשך כו' ותירץ לו שלא היה צריך לשאול על הדבר ולא פסק מעצמו אלא דכבר ידיעא מלתא יחיד ורבים כו' ואולי דהודיעו בזה דכולהו רבנן דלא כותיה וקבל תשובתו:

שם ע"ב גמ' אמר רבא האי ריהטא וכו' דמחוזא דלא מפשי כו' דובשא עיקר והדר ביה רבא כו' ע"כ. מהכא מוכח הגם דמפשי דובשא ודובשא עיקר לא מברכינן אלא אמזונות ורמב"ם בפ"ג מהל' ברכות כתב וז"ל קמח של חמשת המינים שבשלו בקדירה בין שערבו עם דברים אחרים כו' מברך במ"מ בד"א כשהיה המין הזה חשוב אצלו כו' אבל אם היה אחד מחמשת המינים שערב טפילה כו' אינו מברך אלא על העיקר כו' ע"כ. לכאורה דברי רמב"ם הפך הנשמע מסוגיין והגם דגמר אומר רמב"ם ז"ל וז"ל כיצד היא הטפילה המעורבת כגון לפת כו' שערב בו קמח של אחד מחמשת המינים כדי לדבקו אינו מברך כו' ע"כ. הרי גילה דעתו דלא חשיבי חמשת המינים טפילה אלא הדבקו וכדומה אבל לטעמה חמשת המינים עיקר הגם דתערובתם מרובה עכ"ז אמאי כת' בתחלת דבריו דברים דמשמע הפך דברי הש"ס אלא טעם רבינו לומר דמה דאמרינן כל שיש בו מחמשת המינים מברכין במ"מ אין הכונה לומר הגם דתערובתם עיקר כדמשמע מפשטא דסוגייא דקאמר רב ששת בדין ריהטא דמחוזא דובשא עיקר ואף על פי כן מברך במ"מ דאם דובשא עיקר לא מצינן לברוכי על הטפל דמשנה ערוכה היא כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ואפילו בחמש' המינים כדקתני מתני' מברך על המליח ופוטר את הפת אלא היינו טעמא דמברכינן בריהטא דמחוזא במ"מ