ראשון לציון על ברכות כט

כמ"ש התו' דפלוגתייהו דר"י ור"נ בקמחא דחזי קצת לאכילה כגון קמח שעושים משבולת שועל דאי בשאר קמח פשיטא דלא פליג ר"י להצריך בפה"א עכ"ל. ומאי דכתב הרמב"ם קמח מברך עליו שהכל פי' בין קמח העשוי משבולין שמיבשין בתנור בין בקמח דעלמא בין דחטי בין דשערי וכדאמרינן בסוגיין קמחא דשערי מברכין עליה שהכל. גם מאי דכתב ברישא דגן שלוק כמות שהוא כו' משמע דאכל ה' המינים קא' כדכתב ברישא וה' המינים אלו כו' נקראים דגן ואם כן ה"ה אם שלק שערי ובעי לאכלן בעי ברוכי בפ"ה ואיכא לאוכוחי הכי ממה דאמר שמואל אקרא וקמחא דשערי שהכל משמע דוקא קמחא אבל שערי עצמן בפה"א פי' היכא דשלקינהו ואה"נ אי יבשינהו עד דחזו לכוס יברך בפה"א אלא דקשה לסברת הרמב"ם א"כ אמאי לא מחייב חומש זר האוכל שעורים של תרומה. על כן נראה דמאי דנקט קמחא דשערי לומר אפי' קמח דקשה לאוקוקייאני ואצ"ל שערי עצמן אם בשלן או יבשן בתנור וכסס הגם דלא קשו לקוקויאני דמברך שהכל מפני שאין דרך בני אדם לאכול שעורין. והרמב"ם שכתב סתם לא חש למטעי בשערי כמות שהם ואה"נ אי קליף להו ומבשל להו או קלי להו ואכלן דמחייב עלייהו חומש א"נ אפשר דהרמב"ם ז"ל כייל נמי שערי כמות שהם אבל דוקא ששלקן דבזה מתרככין וחזו לאכילה אבל אם יבשן בתנור לא ואי אכיל זר שערי דתרומה בכה"ג מחייב חומש דנקוט האי כללא בידך כל דלא מיחייב עליו זר בתרומה חומש אין מברכין עליו ברכה הראויה לו דהרי אין דרך אכילתו בכך ואי אכיל זר קמחא דשערי דתרומה לא מחייב חומש דהא ק' לקוקייאני וקרינן ביה פרט למזיק ואפילו ר"י דסבר דמברכין אקמחא דחטי בפה"א מודה דאקמחא דשערי מברכין שהכל כדמשמע מתלמודא דמחלק בינייהו. ולמ"ד קמחא דחטי שהנ"ב אם כן קמחא דשערי דמזיק דקאי בברכתו היינו לפי דלית ברכה אחרינא דלקבע עילויה דהא ברכת שהכל היא ברכה הכללית שבכל הברכות ולא ליבריך עליה כלל הא בעי ברוכי אמאי דמתהני כדכתי' לדעת הרמב"ם לעיל בד"ה גופא אלא דפש גבן ליתובי דעתא לפום מאי דכתיב' דחטי דמברכין עלייהו בפ"א דוקא בשלקן או קלאן אבל חיים לא וקשה מהך דפ' בפ"י מה' תרומות גבי זר שאכל את התרומה וז"ל או שכסס את החטים כו' ה"ז משלם קרן וחומש ע"כ. והיה נראה לומר דמיירי דוקא בקלאן או שלקן אבל חיים לא אלא דלא מייתבא דעתא בהכי דסתם קאמר הרמב"ם ואפ"ה חיין במשמע עכ"נ דלעולם תרומה אפי' חיין משלם חומש אבל לגבי ברכות דוקא שלוק או קלוי. והגם דתלמודא משוה דין תרומה לדין ברכות כדמשמע מההיא דפריך לר"י דאמר שמן זית מברך בפה"ע מההיא דשותה שמן של תרומה דאין משלם חומש היינו לומר דכל דאין משלם חומש בתרומה אין דרך אכילתו בכך ואינו מברך עליו ברכה הראויה כדפריך לעיל אבל לא לומר שכל שחייב עליו חומש יברך עליו ברכה הראויה לו דאיכא מאי דמחייב עליו חומש ואינו מברך עליו ברכה הראוי' לו כגון האוכל פרי שאין דרכו לאכול אלא מבושל ואכלו חי בתרומה ישלם חומש ובברכה לא יברך עליו אלא שהכל וזה ברור ומצאתי לבה"ג שכתב בדף ח' וז"ל כל מיני קטניות כגון חמצי טלופחי וכקילי כו' כד רטיבי מברך עלייהו בפה"א יבשן ואכלן בחייותייהו שהכל בשלינון וקלינון בפה"א ע"כ. הרי שאפי' קטניות דלפעמים אכלי להו אינשי חיין קאמר דלא מברך עלייהו בחיותייהו אלא שהכל ומכ"ש חטי ושערי דליכא מאן דאכיל להו בחיותייהו כל עיקר:

שם גמ' קורא רי"א בפה"א אוכלא הוא ושמואל אמר שהנ"ב הואיל וסופו להקשות א"ל שמואל לרב יהודה כותך מסתברא דהא צנון סופו להקשות ומברכינן בפ"ה ולא היא צנון נטעי ליה אנשי כו' ע"כ:

הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות ברכות פסק בקורא שהכל ולא הביא בהלכותיו הא דצנון נראה דפשיטא ליה דמברכינן בפה"א ופירושא דסוגיא הכי הוא דשמואל לא ס"ד לחלק אלא בעתיד להתקשות ולא שנא נטעי אינשי אדעתא דידיה ל"ש לא נטעי אינשי כו' ולהכי סתר הוא טעמיה מההיא דפוגלא דהגם דעתיד להתקשות ואעפ"כ מברכינן עליה בפ"ה ודחי תלמודא שאני פוגלא דנטעי אינשי אדעתא דפוגלא יש בזה שני דרכים אחד על זה הדרך וכיון דנטעי אדעתא דפוגלא הגם דסופו להתקשות מברכינן בפ"ה ואחד עז"ה כיון דנטעי אינשי אדעתא דידיה ל"ש עתיד להתקשות ל"ש כו' וראשון נראה עיקר דתלמודא משמע דלא פליג אמאי דמחלק שמואל בסופו להתקשות. אלא דמאי דמדמי פוגלא לקורא ודחה דפוגלא נטעי אינשי אדעתא דצנון וסבר סתמא דתלמודא דכונת אומרו נטעי אינשי אדעתא דפוגלא פי' דוקא אדעתא דידיה. אבל קורא הגם דנטעי נמי אינשי אדעתא דידיה כיון דלא הוי כפוגלא דלא נטעי אינשי אלא אדעתא דידיה לאו מידי הוא ולהכי פריך מקפריסי צלף וכו' דהגם דלאו עיקר הפרי ולא נטעי אינשי אדעתא דידיה ואעפ"כ מברכינן בפה"א ומשני דל"ש עיקר הפרי ל"ש שאר דברים כל מידי דדמי לאכילה אמרינן דנטעי אינשי אדעתא למיכל כל מאי דנפיק מיניה דחזי למיכל אבל קורא לא נטעי כל עיקר וניחא להו דלא למיכל אלא להקשות ולהוסיף באילן מה דרבא אילנא ותקיף ואי אכיל להו אכחיש אילנא וכמ"ש רש"י ז"ל ואה"נ דהוה מצי תלמודא לשנויי שאני קורא מצלף דקורא סופו להקשות וכיון דסופו להקשות לאו עיקר הפרי דעליה נטעי אילנא לא מברכינן עליה בפ"ה מש"כ שאר מיני צלף הגם דלאו עיקר פירא נינהו כיון דלאו סופייהו להקשות מברכינן עליה אלא דעדיפא מינה אמר דעקרא דדי' לא דמו לשותא דצלף אפילו מקמי דליקשו ואה"נ אי דמו לשותא דצלף מפלגינן בסופו להקשות נמצינו אומרים דעיקר הפרי הגם דסופו להתקשות מברכינן כברכתו והיינו פוגלא דבר דלאו עיקר הפרי כהך דעלין ותמרות כו' בצלף כיון דאדעתא דהכי נמי נטעי להו אינשי למכלינהו בפ"ה ודוקא דלא מקשו בסופא אבל אי מקשו בסופא גריעי ולא מברכינן אלא שהכל ואי לא נטעי אינשי אדעתא למכלינהו כהך דקורא דלאו לאכילה קיימי שהכל הגם דלא הוו מקשו בסופא דאי מקשו אפי' דנטעי אינשי אדעתא דידהו נמי לא מברכינן אלא שהכל וכגון לולבי הגפנים שעתידין להקשות ואינשי נטעי אדעתא דידהו כשותא דצלף דלא מימעט האילן ולפום האי פירושא קיימא מלתיה דשמואל דמפליג בין סופו להקשות לאין סופו להקשות ולהכי לא דחי תלמודא להך מלתא דמחלק שמואל בין סופו להקשות אלא למאי דדחה מצנון גם לא אותביה דמצריך בקורא טעמא דסופו להקשות ולסברת הש"ס הגם דאין סופו להקשות לא מבר' אלא שהכל מטעם דלא נטעי כו' משום דאיכא למימר דשמואל חדא ועוד קאמר:

דף ל"ו גמ' והתניא הביאו לפניו פת אורז כו'. בתוך הסעודה מיירי וקמ"ל דלא מפטרי בברכת המוציא ולא בברכת המזון כמעשה קדירה ודחויא דקאמר ואלו הכא בתחלה מברך שהכל כו' לא מיתוקמא הא מלתא במסקנא הכי אלא דעל האורז מברך תחלה במ"מ מכח הך מתני' דמייתי בסמוך ודוחן קאי כדעת רב ושמואל בתחלה שהכל. ולפום האי פירושא דמתניתין דקתני הביאו לפניו פת אורז ודוחן וכו' מברך כו' פי' לא תימא דלא מברך עלייהו בתוך הסעודה אלא מברך תחלה וסוף ולא מיפטר בבה"מ וכל חד בברכה הראויה לו אורז מזונות דוחן שהכל והכי פסק הרמב"ם. ועיין מ"ש בס"ד בדף מ"א ע"ב ומה שמצאתי בחיבורי חפץ ה' שהטתי להשוות דוחן לאורז מההיא דר"ג דקתני פת אורז ודוחן ר"ג אומר ברכה אחת מעין שלש ע"כ. ומדמברך מעין שלש וכו' שמע מינה דבתחלה מברך מ"מ דהא לבסוף מברך המחיה וכו' ולא אשכחן תנא דמפליג להו וקא משוה דוחן לאורז הוכחה שמה הוכחה ואיכא מהגאונים דסברי הכין ועיין בדברי רבינו יונה אלא דכדעת הרמב"ם ז"ל חזי לי והך הוכחה דמדברי ר"ג