ראשון לציון על ברכות כח

דההיא דכתב הראב"ד ז"ל ואע"ג דמברכין עליה בפה"א אפשר דלגבי תרומה מזיק הוא ע"כ. קשה לדבריו מאי קא פריך תלמודא הכא אדר"י דאמר שמן זית מברכין עליו בפה"ע דאזוקי מזיק מהך דתניא השותה שמן של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ע"כ מאי קו' דילמא הגם דלגבי תרומה מזיק הוא אעפ"כ מברך עלויה בפה"ע מידי דהוה אכוסס חטה דאינו משלם החומש ומברכין בפה"א כדברי הראב"ד. וליכא למימר דשאני שמן דנפיש הזיקא דידיה הא ליתא דא"כ אמאי הוצרך תלמודא למפרך אדר"י מכח הך מתני' דאינו משלם את החומש אלא ודאי דמינה הוא דמוכח דמזיק ולדברי הראב"ד ז"ל ליכא הוכחה אלא ודאי דדברי הראב"ד ליתא. וראיתי להרא"ש שכתב גבי ההיא דקתני על החומץ כו' מברך שהכל הק' מההיא דאמרו בפרק בתרא דיומא דאם שתה החומץ ביוה"כ פטור ובמסכתין אמרה גבי הך דכס פלפלא דרבא אמר אין מברכין עליו כלום ואזדא רבא לטעמיה דאמר כס פלפלי ביוה"כ פטור ע"כ הרי דגמרינן מאכילת יוה"כ ה"נ דכותיה ואמאי השותה חומץ ביוה"כ פטור והכא קתני דמברך עליה. ותי' דמיירי בששתה עם מים ע"כ. ורבינו יונה חלק באופן אחר והוא דהא משמע מהתם ביומא דטובא נהנה הוא וחייב ביוה"כ וכיון דכן מברך ברכה ראשונה דהנאה פורתא מיהא איכא. והרמב"ם כתב בפ"ב מהלכות שביתת עשור וז"ל או ששתה משקין שאינן ראוין לשתיה כגון ציר ומורייס וחומץ חי אפילו אכל ושתה מהן הרבה ה"ז פטור כו' משמע מדברי הרמב"ם ז"ל דהגם דשתה טובא לא מחייב ביוה"כ וא"כ לדעת הרמב"ם ליתא לראייתו. ורבינו גילה דעתו דאינו סובר כדעת הרא"ש ממה דבה' תרומות כשכת' דין חומץ ובה' שביתת עשור התנה בפי' דלא מיחייב אלא דוקא ע"י תערובת אבל חי פטור בין מחומש תרומה בין מחיוב עונש יוה"כ ובהלכות ברכות כתב חומץ סתם ולא התנה בו משמע אפילו חי ובזה גילה דעתו דאינו סובר כהרא"ש ותדע דחומץ סתם הוא חי מההיא דרב גדל דיומא יע"ש. ומעתה נבא לישב קושית הרא"ש לדעת הרמב"ם. ונראה דאי מפרשינן הך דקאמר תלמודא ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא כס פלפלין ביוה"כ פטור עז"ה לא קשה והוא דמאי דאמר רבא הכא אין מברכין הוא למאי דסבר גבי יוה"כ דפטור דאי הוה סביר ביוה"כ דחייב לא הוה אמר אין מברכין לדרך זה ליתא לקו' הרא"ש דלעולם דמ"ל דפטור ביוה"כ וחייב בברכה והיינו ההיא דחומץ אבל לא משכחת לה שיהיה חייב ביוה"כ ולא יהיה חייב בברכה אלא אי מפרשינן ואזדא רבא כה"ג והוא דטעמא דהוצרך לומר פטור הוא לפי שסובר דפטור ביום הכפורים וכיון דפטור ביום הכפורים לאו בר ברכה הוא כפ"ז דייק שפיר הרא"ש ז"ל בדין החומץ דפטור ביוה"כ אמאי מברכינן עלויה. וי"ל דלעולם שאני יוה"כ דאמר רחמנא אשר לא תעונה ודרשי' ביומא פרט למזיק וכל דמזיק הגם דנהנה קצת פטור אבל ברכת הנהנין דקי"ל דלית ליה שיעור ואפי' כ"ש מברכין כל מידי דאכיל איניש בעי ברוכי ואפשר דגם האוכל אכילה גסה מברך שהכל וחומץ הגם דמזיק בענין א' אית ביה זיונא קצת ודאי ומברכי' עליה. ותדע דהא רבי סובר דמחייב עליה ביוה"כ משום דזיין והגם דפליגי עליה רבנן לאו דחולקין במציאות דלית ביה זיונא אלא משום דהגם דזיין כיון דמזיק והתורה מיעטה מזיק לא מיחייב ומאי דקאמר תלמודא גבי הך דרבא דכס פלפלין ואזדא לטעמיה דאמר ביוה"כ כו' כמאי דדקדק הרמב"ם ואמר שם בפ"ח מה"ב וז"ל הפלפלין והזנגביל כו' יבישים אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם מפני שהן תבלין ואינן אוכל ע"כ. פי' דטעמא דאנו אומרים אין מברכין עלייהו לאו משום דאזוקי מזקי אלא מטעם דלאו אוכל נינהו אבל אזוקי לא מזקי. ומהשתא בהאי פרטא דדינא דאין אנו מברכין עליה משום דלאו אוכל הם שוים הם דין ברכות ודין יוה"ך דהא לא נשתנו אלא בדבר דמזיק דרחמנא פטריה ביוה"ך ורבנן הצריכו ברכה א' אפילו מזיק כמ"ש בכוסס שעורים וכדומה לזה אבל דבר שאינו מזיק אם יהיה פטור ביוה"ך תתחייב לפטרו נמי מברכה והיינו דאמר הש"ס ואזדא לטעמיה ופסק הרמב"ם עקר. שוב באה לידי תוספתא דקתני דבש תמרים ויין תפוחים מברכין עליהם כדרך שמברכין על המורייס ע"כ והא מורייס ביום הכפורים קתני מתני' דפטור ואעפ"כ מברכין עליו. ומאי דמשמע מהך דרב גדל דטובא מחייב עליה ביוה"כ דמינה מוכח רבינו יונה הסוגיא התם ביומא דף פ"א משנה שתה מציר ומורייס פטור ובגמ' אמרינן ציר ומורייס הוא דפטור הא חומץ חייב מתני' ר' דתניא כו' יע"ש בסוגיא. הנה רבינו יונה מפרש מאי דאמר רב גדל אימור דאמרי אנא פורתא כו' קאי אדיעבד פי' לא אמר דאינו חייב אלא פורת' פי' רביעית אבל טובא חייב ולהכי כתב כיון דטובא מתהני איניש א"כ לא יצא מכלל הנאה ובריך עלויה ונראה דהרמב"ם הוקשה ליה לשיטה זו של רבינו יונה חדא דכל דבר דאנו אומרים רביעית לא זיין מידי ומזיק אין סברא לו' דטפי זיין ולא מזיק וזה יכול הדוחה לדחות. אלא דתו ק' דפורתא לא משתמע אלא פחות מרביעית ולכת"ל דמשמע נמי רביעית אינך יכול לומר רביעית דוקא ומעתה לא נתן גבול רב גדל שיעור פורתא דקא' כמה הוי דלידע מינה שיעור טובא דלחייב עילויה. תו הוקשה לו להרמב"ם בדברי רב גדל אמאי לא כלל למלתיה יחד תנאי דינא דאמר ולימא כה"ג אימור דאמרי אנא דיעבד ופורתא וחי דלשתמע דאם חסר חד מהתנאים לא ואז לשתמע שפיר כר"י דאם שתה הרבה חייב אלא ודאי דמאי דאמר רב גדל אימור דאמרי אנא פורתא הוא דאפי' לכתחילה שרי טובא פי' רוב רביעית לא כיון דדכותיה בשאר משקין חייב עליה משא"כ פחות מרוב רביעית דדכותיה בשאר משקים דראוים לשתיה לא מחייב עלה לא אסרינן לכתחי' וכפ"ז ה"ט דאמר ר"ג האי חלוקא דפורתא בפ"ע דלאו בדיעבד קאמר לה ולאו בתנאי דיעבד ולא דמיא ג"כ לחלוק חי ומזוג דהך בדיעבד קא מפליג ולהכי פי' הרמב"ם באיסור דלכתחילה דמכין מכת מרדות משמע מדבריו דדוקא הרבה דהיינו שיעור שמתחייב עליו בשאר משקין הוא דמכין עליו מכת מרדות שכתב וז"ל ציר או מורייס או חומץ חי אפי' אכל ושתה מהן הרבה ה"ז פטור מן הכרת אבל מכין אותו מכת מרדות עכ"ל. משמע דוקא ששתה הרבה דאלת"ה הול"ל הכי בין שתה ממנו מעט או הרבה כי היכי דתהוי קאי על המועט גם כן מכין אותו מכת מרדות. ואי לא דייקינן דברי הרמב"ם ז"ל הכי ואמרינן דמכין אותו מ"מ גם על פחות משיעור אמרינן דר"ג דאמר דלכתחילה מעט שרי היינו לס' הטועים בדבריו ואי הוו טועים דלכתחילה קאמר עכ"ז לא הוו טועים דיתיר טובא דדכוותיה חייבי' עליו בשאר משקין. ומהשתא דברי ר"ג מדוייקים יפה ולעולם לסב' ר"ג אפילו שתה ביוה"ך מהחומץ חי ד' לוגין לא מחייב כרת אלא מרדות מדרבנן אסיקנא דאינו מתחייב בשתיית חומץ חי אפילו שתה הרבה כדעת הרמב"ם ועיקר ולא כר"י:

דף ל"ו גמרא קמחא דחיטי רי"א בפה"א ר"נ אמר שנ"ב הרמב"ם בפ"ג מה"ב כת' וז"ל אכל דגן שלוק כמות שהוא מברך עליו בפה"א כו' אבל קמח מברך לפניו שהנ"ב ע"כ ממ"ש דגן שלוק משמע אבל חי אינו מברך עליו אלא שהנ"ב וממאי דסיים אבל קמח כו' משמע הגם דלאו חי הוא אלא כגון שטחן חטים קלויות דאי חי קאמר מאי איריא קמח אפילו חטה שלימה אלא ודאי דפסק כר"נ אפילו בקמחא דקלו חטי וטחנום וכמו כן פי' בה"ג וז"ל ור"נ אמר שהכל כיון דאישתני אישתני ולגריעותא אישתני דחטי מתעבדן כסייאני ומתאכלן וקמחא בעיניה לא אכלי אינשי והלכתא כר"נ ע"כ. פי' מתעבדן כסייאני שקולין אותן ע"י האש וכדומה בתנור ובזה מתעבדן כסייאני אבל קמח הגם דאיתעביד מחטי כסייאני לא אכלי אינשי וכדדייקינן בדברי הרמב"ם וממה דדייק בה"ג במלתיה ואמר הלכת' כר"נ ש"מ דבהכי פליגי וה"נ משמע בדברי הרי"ף ושלא כרבינו יונה יעש"ד. וסוגין נמי הכי מוכחא