ראשון לציון על ברכות כה

האמור א"ד דס"ס כיון דאמור רבנן חוזר לתחילת ברכה שטעה בה ושלש ראשונות ברכה א' נינהו צריך לחזור לתחילתם וראשון עיקר. אלא לפום הך ישובא דישב הרי"ף להך סוגיא דריש פרק ג' שאכלו דף מ"ו דקאמר תלמודא עד היכן ברכ' הזימון ופליגי אמוראי למר עד נברך ולמר עד הזן ומייתי הש"ס מתניתין דאיפליגו תנאי בהכי דתניא ברכת המזון שנים שלש ומפ' הרי"ף דה"ק אם היו ב' וכל אחד יודע א' חלק מברכת המזון דהיינו א' יודע ב' וא' יודע א' או ג' בני אדם וכל א' יודע א' כו' יעש"ד. מוכח דלא מפלגינן ברכתא חדא לשנים דאי לא תימא הכי אמאי שנים ושלש דוקא ואפילו ששה נמי אם היו יודעים כל א' חצי ברכה כל א' יאמר מה שיודע ואפילו חצי ברכה ונמצאת כל ברכת המזון נשמעת לכולן מביניהם. אלא ודאי דאין א' מוציא י"ח חצי ברכה ומינה למאן דקמן כיון דג' ראשונות א' הן אינם יוצאים י"ח אם שמעו חלק ממנה מאדם א' וצריך להתישב בדבר פרק כיצד מברכין דף ל"ה גמ' אלא סברא הוא כו' איכא פנים למימר דכל ברכות חוץ מברכת מזון סברא הוא דהוו ואפילו ברכת ז' המינים ואפי' דכרם וההוא דקדש הלולים אסמכתא בעלמא וכמ"ש התוס'. ואיכא פנים למימר דדוקא דבר שאי' נזרע כגון בשר כו' הוא דמייתי' ליה מסברא אבל כל גידולי קרקע ולפחות ז' המינים מיהא דאוריתא. והרמב"ם ז"ל כתב בפ"א מה"ב וז"ל מ"ע מן התורה לברך אחר ב"מ שנאמר ואכלת ושבעת כו' ובפ"ח מה"ב אחר שכתב דין ברכות פירות שנשתבחה בהם א"י ושאר ברכות הפירות כתב לבסוף וז"ל כל הברכות האלו אם נסתפק לו אם בירך אם לא בירך אינו חוזר ומברך לא בתחי' ולא בסוף מפני שהן מד"ס ע"כ. הרב ז"ל גילה דעתו דגם הך דכרם דכתיב ביה קדש הלולים לא הוי אלא מד"ס וקרא אסמכתא בעלמא. אלא דנ"ל בדעת הרמב"ם דגם אם אכל דבר שברכתו בתחילה מזונות ולבסוף על המחיה ברכתו לבסוף היא מדאוריתא מדלא דייק לומר בפ"א מ"ע לברך על הפת או על הלחם ואמר אכילת מזון משמע כל אכילה שבאה מה' המינים בכלל דהא מזון נקראת וכדאי' במס' עירובין וז"ל המשנה הנודר מן המזון מותר במים ובמלח ופריך הש"ס מים ומלח הוא דלא איקרי מזון לימא תהוי תיובתא דרב ושמואל דאמרי תרווייהו אין מברכין במ"מ אלא על ה' המינין בלבד כו' אמר רב הונא באומר כל הזן עלי ע"כ. ופי' רבינו בפירוש המשנה וז"ל אבל מי שנשבע שלא יאכל מזון אינו אסור עליו אלא מה' המינים ע"כ מעתה נתברר דמ"ש רבינו בהל' ברכות אחר אכילת מזון היינו דבר הבא מה' המינים אלא דקשה לי ממאי דאמרינן לקמן בפרקין דף מ"ד משנה אכל תאנים וענבים וכו' מברך אחריהם ג' ברכות דברי ר"ג וחכ"א ברכה א' מעין ג' ואמרינן עלה בש"ס מ"ט דר"ג דכתי' ארץ חטה כו' וכתיב ואכלת ושבעת וברכת. ורבנן ארץ הפסיק הענין ע"כ ממאי דקא משני תלמודא לסב' רבנן ארץ הפסיק הענין ולהאי טעמא הוא דאמור דמברכינן מעין ג'. דוק מינה דברכת מעין ג' אינה וברכת דאמר קרא ומינה דגם ברכת ג' דמברכין על ה' מיני דגן לבד מפת לאו דאור' ולא הוי דאור' אלא פת והוא הלחם שאמר הפ' תאכל בה לחם ולמיקם עלה דמלתא יש לשאול אמאי תקון מעין ג' בה' המינים כיון דלא אמרה תורה ג' ברכות אלא בלחם ואולי דתקון כעין ברכת התורה לשבח פירות שנשתבחה בהן א"י וליכא לאוכוחי ממאי דאמרי' בסוגיין אלא דגמר מז' המינין דמשמע דהלכה כר"ג דהא כולה סוגיא לא קיימא ואה"נ דהוה מהדר הש"ס למפרך הניחא לר"ג אי הוה קיימא סוגייא וה"נ כתבו מהאחרונים דלא דייקינן מידי מהאי סוגיא ומהשתא לא נתבררו דברי הרמב"ם אמאי כתב ברכת המזון ולא כתב ברכת הפת כיון דבתיבת מזון נכלל בה אפי' דייסא דהוי מה' המיני' והגם דאיכא לשנויי דהרמב"ם . נקט לישנא דמתני' דדוחק הוא דלא בא הרמב"ם לסתום כמתני':

ונראה דלעולם ברכת המחיה דאוריתא הוי ומאי דעבוד רבנן בה מעין ג' ולא ג' הוא משום דאין דרך אכילתם של ה' המינים הכי ודרך אכילתם המעולה הוא פת ולהכי עבוד בהו רבנן ברכה מעין ג'. ומאי דקא יהיב תלמודא טעמא למעין ג' דז' המיני' משום דאיפסיק ארץ לפי דז' המינים הגם דאכלי להו דרך אכילתם לא מברכי עלייהו אלא מעין ג' ואי לאו דאיפסיק ארץ הוינא מברכין עלייהו ג' והשתא הושוו ז' המינים דרך אכילתם לה' המינים שלא כדרך אכילתן ואיכא בינייהו הא מדרבנן הא מדאוריתא. ואפשר דמהאי טעמא כתב הרי"ף בע"פ דדברים הטעונים ברכה במקומן כגון פת ומיני דגן ודברים שאינם טעונים ברכה במקומן כגון יין ושאר מיני פירות ע"כ הרי דמשוה מיני דגן לפת והם במדריגה יותר מז' המינים ואפשר שהוא מטעם שכתבנו ואין אנו צריכין למ"ש הר"ן דהוי מטעם דדרך לעשות קביעות באכילתן ולדבריו מי לא עסקינן שאכל פת הבאה בכסנין ודברים שאינן מ"ק שדרך לאוכלן עראי ואעפ"כ כתב הרי"ף טעונין ברכה במקומן ולדרכינו איכא טעמא אלא לדברי הרמב"ם אשכחן ליה בפ"ד מה"ב דמשוה כל ז' המינים בדין זה דבעי ברכה במקומן ומיושב וליכא לאקשויי כיון דאין כן דרך אכילת ה' המינים אם כן מאי דאמרה תורה לחם לא הוי אלא ה' המינים דרך אכילתן הא לא קשיא. לעולם לחם דאמר רחמנא אפי' דייסא ומ"ק לחם מיקרי אלא כיון דמקרא לא משתמע להדיא דבעי ברוכי ג' ברכות דוברכת אמר רחמנא אכולא מלתא קאי אלא דהתורה מסרה הדבר לחכמים במקום שנר' להם לתקן א' מעין ג' יתקנו ובמקום שנראה להם לתקן ג' יתקנו להכי תקנו כסדר הזה ותדע דהא לחם דכתב רחמנא לאו פת ממש קאמר מדפריך הש"ס לקמן בפיסקת חוץ מן היין א"ה נבריך עלויה ג' ברכות פי' על היין ומשני לא קבעי אינשי סעודתייהו עילויה. הרי דלחם דאמר רחמנא לאו פת לבד הוא אלא מידי דזיין וסעיד ולהכי פריך אמאי לא מברכינן ג' על היין ומשני דלא קבעי ודייסא ומיני מזונות דלאו פת נינהו הגם דקבעי אינשי סעודתייהו עלייהו וסעדי לב כיון שאין דרך המשובח בה' המינים אלא פת תקינו בהו רבנן מעין ג' ומהשתא ברכת מעין ג' דה' המינים לפום דאסיקנא לדעת הרמב"ם דהוי מדאוריתא דלחם מיקרי אפי' מ"ק וכדומה אם בירך ג' ברכות במקום מעין ג' מסתבר לומר דיצא. אבל אם בירך על הפת מעין ג' לא יצא ודאי דג' חייב לא מעין ג' אבל מעין ג' ישנה בשלש. אבל אם בירך על ז' מינים ג' ברכות נראה דלא יצא דהא לאו עיקרייהו מוברכת דכתיב בתורה דלאו לחם מיקרו ודוקא יין דקא' תלמודא דדמי לפת דמסעד סעיד כדאמר בשלהי סוגיין לזה אם בירך עליו ג' יצא דבכלל לחם דאמרה תורה הוא. וה"ה תמרי נמי דקא' תלמודא בהך בעיא דספ"ק דברכות דאם אכל תמרי וקסבר נהמא ופתח בנהמא וסיים בתמרי יצא דא"נ סיים בדנהמא יצא משו' דתמרי נמי מיזן זייני ע"כ. הרי דאם בירך אתמרי ברכת מזון דיצא אבל ענבים ותאינים ורמונים וכדומה אם בירך עליהם ג' ברכות לא יצא דלא הוו בכלל לחם שאמרה תורה. אלא דקשה לי בדברי הרמב"ם אמאי השמיט דין אם בירך אתמרי דנהמא יצא כדקאמר תלמודא וכן אם בירך על היין בה"מ יצא ומדלא כתבה משמע דהוי בכלל מ"ש רבינו בפ"א מהל' ק"ש דכל המשנה ממטבע כו' וחוזר ומברך. ונראה לומר דסובר דמאי דקאמר תלמודא דא"נ סיים בדנהמא יצא פי' הוא כך בדין הוא דיצא דהא מיזן זיין אלא דרבנן קבעו לו ברכה בפ"ע ואהני לן הא מלתא להיכא דאתחיל אדעתא דנהמא וסיים בדתמרי יצא. ועיין מ"ש בספ"ק בהך בעיא בפי' שאלת חכמי לוניל להרמב"ם ותשובתו להם ואתה תחזה דמהני האי מלתא דמישך שייך לענין טעות התחלת הברכה הגם דלא מהני אי הוה מברך בדרך שהתחיל ולעולם כל מינא ומינא בברכתו הוא דבעי לברוכי ודוקא ברכת שהכל אם אמרה על הכל הוא דיצא כדקתני במתניתין והא פסקה הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה"ב וטעמו