ראשון לציון על ברכות כ

למודים דהא מלתא דימתין לקדושה לר"ה נמי ימתין אלא ודאי דפליגי בהא וא"ת בהא דוקא כבר כתבנו דדייק הרמב"ם מדלא קאמר ריב"ל גם לקדושה ש"מ דוקא קאמר. תו דייק מדפליג ריב"ל אדברי ר"ה אי תימא דאיהו נמי מודה במודים דילמא ר"ה חדא ועוד קאמר דאפילו למודים ימתין ולא דמיעט בזה קדושה דכ"ש הוא דקדושה מדאוריתא אלא ודאי דריב"ל פליג אדר"ה לכל מאי דמשמע מדבריו בין אם סבור דיחיד אומר קדושה וה"ט דלא הזכיר קדושה בין אם סובר דאין יחיד אומר קדושה וחידוש קמ"ל ר"ה דאפילו למודים צריך להמתין לזה קאמר ריב"ל דדוקא לקדושה צריך להמתין ולא למודים. ותו סובר הרמב"ם דכיון דאין כאן אלא משום ששחה עם הצבור דיכול לשחות והוא עומד ומתפלל למה ימתין מלהתפלל תפילתו ולהכי כל דלא אתמר בהדיא בדברי ריב"ל חולק הוא והלכה כותיה:

דף כ"ב ע"ב גמ' ת"ר היה עומד כו' פי' דוקא עומד ומתפלל הוא דמתירין שחוזר לתפילתו הגם דעודם מ"ר טופחים על ברכיו ועל בגדיו אבל מקמי הכי כל דעודם טופחים אסור וכדמסיק רבא בדף כ"ה יעויין שם:

דף כ"ד גמ' והתניא היה ישן במטה כו' פי' רש"י ואשתו בכלל בני ביתו והק' התו' ד"ה והתניא דלא אשכחן אשתו דמקרייא בני ביתו ע"כ פי' דבריהם דלא אשכחן דמוכרח לפ' במא' בני ביתו דהוי אשתו בכלל ועיין מה שפי' בד"ה דף כ"ט ובזה מתו' מה שהק' הפר"ח בליקוטי א"ח:

שם ע"ב גמ' מתעטש אמתעטש נמי ל"ק כו' הרמב"ם כתב בפ"ב מה' תפלה מי שגיהק ופיהק ונתעטש בתפלתו אם לרצונו ה"ז מגונה ואם בדק גופו קודם שיתפלל ובא לאונסו אין בכך כלום ע"כ. משמע דמחלק בנתעטש בלאונסו ולרצונו ותלמודא קאמר להדיא בשלמא מגהק כו' והוצרך לשנויי מתעטש אמתעטש ל"ק כאן מלמעלה כאן מלמטה. וראיתי להרב הלח"ם שפי' דברי רמב"ם דמיירי בעיטוש דלמעלה דוקא והוכיח ממאי דקרי הרב בסמוך לשל מטה יצא ממנו הרוח כו' וכתב עוד דרמב"ם לא גריס כגירסתינו כו' יעש"ד ודבריו ז"ל קשים חדא מנלן לחדש גירסא אחרת מה שלא נמצא בשום פוסק שגורס כן והרי בה"ג והרי"ף גורסים כגירסתינו. ותו היכי מ"ל שיבדוק עצמו בעיטוש שלמעלה שכתב הרמב"ם שיבדוק עצמו קודם. ותו ק' דבגמרא אמרינן בעיטוש המתעטש למעלה סי' יפה לו והרמב"ם כתב אין בכך כלום ולא כן הו"ל למימר אלא ה"ז משובח. ע"כ נראה לי דפי' דברי הרמב"ם הכי הוא דתלמודא דקא פריך מתעטש אמתעטש ולא ניחא ליה לשנויי כדשני במגהק ומפהק הוא להיותו סובר דעיטוש דקאמר היינו מלמעלה וכפ"ז אין עיטוש לרצונו אלא לאונסו ואחר שחידש לו דההיא דמכוער בעיטוש דלמטה נחזי אנן במאי אוקימנא לכולה מתני' דקתני גיהוק ופיהוק מגונה בלרצונו א"כ עיטוש נמי ברצונו דכוותייהו אבל כל לאונסו לאו מגונה הוא וכפ"ז אה"נ דהוה מצי לאוקומי מתעטש דרבי בלאונסו ומלמטה אלא דלא בעא תלמודא לאוקומי ברבי מלתא דלא מיעלייא כיון דאשכח לאוקומי בעיטוש דלמעלה דמשובח ולעולם עיטוש דכתב רמב"ם היינו מלמטה דלמעלה אדרבה סי' יפה לו ומה שדקדק הלח"ם ממה שכתב רמב"ם סמוך לדין זה יצא לו ממנו רוח לאו דיוקא הוא דטעמיה הוא משום דאתא לאשמועינן דינא דבעי לשהות עד שיכלה להכי דקדק למימר בהאי לישנא. ועוד אולי דנקט מתעטש דמשמיע קול בהפחה אבל בלא קול אינו נקרא מתעטש. ומה שלא כתב הרמב"ם ז"ל דין מתעטש מלמעלה משום דאדרבא סי' יפה לו ותלמודא לא הוצרך להזכיר דין אלא לפי דאשכח דרבי נתעטש ומתניתין קתני סי' רע לו כיון דהזכיר בתרווייהו לשון עיטוש הק' עיטוש אעיטוש ואה"נ אי לא הוה משכח אלא חד מתניתא דמגנא בעיטוש מסתמא הוה מוקי לה במלמטה ודעת המק' כשהק' דסבר עיטוש מלמעלה היינו משום הך דרבי דנתעטש וס"ד דבמאי דמוקמי' לעיטוש דרבי מוקמינן לעיטוש דברייתא וחידש לו דמצי לפרושי חד במלמטה וחד במלמעלה וטעמא דרמב"ם דלא פיר' דבמתעטש מלמטה קא' סמך להבין ממה דמחלק בין לאונסו ללרצונו וזה לא שייך בעיטוש דמלמעלה ופשוט:

דף כ"ה גמ' איתמר ריח רע שיש לו עיקר כו' משמע לכאורה מדברי ר"ה דכל שהרחיק ד' אמות מעיקר הריח הגם דעדין איכא ריח הוה ליה כריח שאין לו עיקר משם והלאה אלא דהרמב"ם ז"ל כתב ריח רע שיש לו עיקר מרחיק ד"א וקורא אם פסק הריח ואם לא פסק מרחיק עד מקום שיפסוק הריח ע"כ. ונראה דסובר רמב"ם דהכא לא איפליגו ר"ח ור"ה במיחוש ריח רע עצמו דלכולי עלמא כל דמריח אסור דהא אפילו ריח שאין לו עיקר קאמר בסמוך דלא דבעו מיניה מר"ש ריח שאין לו עיקר וכו' מעתה מאי דקאמר רב הונא הכא מרחיק ד' אמות פי' הגם דלא מוכח מידי כיון דאיכא ריח רע בעיקר בעי לתרחיק ד' אמות הגם דאיכא מחיצה בינו ובין עיקר הריח. תו א"ל אמאי פסק הרמב"ם כרב הונא והרי אמרינן בגמרא תניא כוותיה דר"ח לא יקרא אדם כו' והגם דקאמר עלה לית הלכתא כהאי מתניתא כו' אלא כי הא דתניא כו' ליכא למישמע מינה דאכולה מתניתא קא' רבא לית הלכתא אלא דוקא אהנך דאשכח מתניתא דפליגא עלה דלאו כל כמיניה למימר לית הלכתא כמתניתא כל דלא אשכח מתניתא אחריתי. ונראה דמדלא פריך תלמודא אדרב הונא מהך בריתא ש"מ דמצי רב הונא למסבר כסברתו גם בתר דידע להך מתניתא דלא קא מחמיר האי תנא להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח אלא למאי דסבור דמרחיק מצואת הכלבים וחזירים הגם דלא עבד עורות תוכן אבל לדידן דלא אסרי' בכה"ג מצי למימר נמי דלא אסרינן תוך ד"א סמוך לפסיקת הריח וכיון דליכא להכריע מהך ברייתא דלא כרב הונא אזלי' בהאי דינא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב:

שם ע"ב גמ' אפילו תימא ר"י דילמא כותיקין משמע דוקא במי שרגיל כותיקין א"נ בתיקן עצמו כותיקין אבל בלא"ה הגם דהשתא בעי למיעבד כותיקין לא שרי' ליה להתכסות במים ויקרא אלא יעלה ויתכסה ויקרא כל דאיכא שהות לקרות כר"י אלא דהרמב"ם בפ"ב הלכה ז' לא מפליג ומשמע מדבריו דלכ"ע קאמר דיתכסה במים ויקרא כותיקין מלעלות ולהתכסות ולקרות אחר עלות השחר ועיין מה שאכתוב בס"ד בריש פ' תפילת השחר:

שם ע"ב גמ' יתכסה במים והרי לבו כו' פי' דמדקתני יתכסה במים משמע דחייש ללבו רואה את הערוה ולהכי מק' בכח והלא אין המים מונעים לבו מראות הערוה ומ"ש והרי לבו ר"ל והרי עדין לבו רואה את הערוה ומשני במים עכורים והיינו כיסוי במים דקאמר תנא ומדקא מסיים בה דדמו לארעא סמיכתא משמע דאי לאו האי טעמא לא מהני עבידותייהו. וקשה אמאי לא מהני כל שאין לבו רואה את הערוה וכהא דקתני בתר הכי בבריתא וי"א עוכרן ברגלו דמש' כל שמסכסך במים עד שהמים הולכים הנה והנה ומונעים הראיה ש"ד. הרי דגם דסובר לבו רואה את הערוה אסיר אע"פ כן בעוכרן ברגלו מתיר. וי"ל דעוכרן דקאמר היינו שיעלה מקרקעית המקוה או המעיין עפרורית עד שיהיו המים נעכרים והיינו עכורין דקאמר ר"א בר רב ולענין הלכה בדין לבו רואה את הערוה נראה לפי מאי דדייקי' במאי דקתני מתני' יתכסה דלחששת לבו רואה וכו' הוא דקתני לה א"כ הרי סתם לן תנא דאסיר אבל ממה דפריך הש"ס והרי לבו רואה כו' בפשיטות ליכא למישמע מינה דהכי פריך נמי והרי עקיבו רואה את הערוה:

שם גמ' אמר ר"ג וכו' רב יוסף אמר וכו' נראה דהלכה כעובדא דרב יוסף וכן משמע פסק הרי"ף והרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות ק"ש וז"ל נתן רביעית מים לתוך מי רגלים של פעם א'