ראשון לציון על ברכות יט

דאוריתא וחוזר וקורא אותה בברכותיה וכי היכי ד ובר ר"י באמת ויציב להיותה דאורי' חוזר ומברך עליה ה"נ סובר ר"ח בק"ש דחוזר ומברך ותו דאי לא תימא הכי אדמהדר ר"א לפלוגי ולמימר ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל ליפלוג בק"ש עצמה ולימא הכי ספק קרא ק"ש וכו' חוזר וקורא ק"ש בלא ברכות וליכא למימר דתפלה אצטריכא ליה לאפוקי מדר"י דא"כ הו"ל לפלוגי בעיקרא דדינא אי מצי יחיד להתפלל תפלת נדבה או לא ולא בפרט זה דספק התפלל. ואולי דחידוש קמ"ל דהגם דאיכא ספק אם לא התפלל לא מורי' ליה להתפלל בלא חידוש ואם התפלל תהיה נדבה ועכ"פ הו"ל לר"א לסייומי מאי דקמיה דמשתעי ביה דהיינו ברכות ק"ש מאי הוי דינא בהו ולימא נמי הך דתפלה דהא לא מצי' למילף ספיקא דברכות ק"ש מספק דתפלה דהא תפלה כל ספיקא דהוי בה לא הוי אלא מדרבנן דמדאוריתא לא בעי אלא פעם א' ביום מה שאין כן ק"ש הגם דברכות עצמן מדרבנן ק"ש דעלה נתקנו בין דלילה בין דיום הוי דאוריתא אלא ודאי דמאי דקאמר חוזר וקורא ק"ש בברכותיה קאמר. נמצאת אומר דבין לר"א ובין לר"י אם היה סובר דק"ש דאוריתא אם נסתפק בק"ש חוזר וקורא בברכותיה ולא חלק ר"י אלא משום דסובר דק"ש לאו דאוריתא ולהכי פסק רמב"ם דחוזר וקורא אותה בברכותיה דהא אשכחן בש"ס דתקינו לה ברכה ודוקא אם נסתפק בק"ש דהוי דאוריתא אבל ודאי קרא ק"ש ונסתפק בברכות אינו חוזר דלא אשכחן דתקון רבנן לברך ברכות אלו מספק להכי פי' רמב"ם שאם נסתפק בברכות לבד דאינו חוזר ומברך מטעם דכיון דקרא קריאה שהוא חייב בה מדאוריתא אין לברכות סרך דאוריתא ואין לברך ואפשר למיהב טעמא להאי מלתא דחוזר ומברך ברכות עם ק"ש דכיון דתקון רבנן הני ברכות ואסמכום לק"ש הגם דבנפשייהו קאי דהא לא הוו כשאר ברכות דתקינו רבנן לשאר מצות כגון ברכת ציצית ברכת לולב שאנו מברכין אקב"ו על דבר זה אלא שאנו מברכין על המאורות ועל אהבת ישראל ופשוט הוא דמצי איניש לברוכינהו בלא ק"ש וא"כ אמאי אסמכינהו רבנן אק"ש ואמור בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה כו' אלא ודאי דאיכוון בהכי לאחמורי בהו כדין ק"ש דהוי של תורה לענין אם נסתפק בק"ש וברכותיה דחוזר וקורא ק"ש קורא נמי ברכות אבל אם ודאי קרא ק"ש וספק קרא ברכות הדרן לכללין דכיון דהברכות דרבנן לא מברכינן ולפום האי טעמא אם נסתפק בפדיון בנו אם פדאו חוזר ופודהו ואינו מברך. א"נ אם נסתפק אם אכל מצה בליל פסח או אם אכל מרור חוזר ואוכל ואינו מברך דהא לא אשכחן דאמור בפי' דמברכין בהאי ספיקא. גם לא דמיא לברכות דק"ש ואם נסתפק אם קרא ההגדה או לא קרא אינו חוזר וקורא אותה בברכתה גאל ישראל הגם דדמייא לברכות ק"ש כיון דלא אדכר בש"ס ולדברי הפר"ח חוזר ומברך לכולהו וה"ה אם נסתפק אם שמע תקיעות שופר כראוי חוזר ומברך ואין הדברים מתקבלים מצד עצמן וכדכתיבנא עיקר ומאי דכתב רמב"ם באותה תשובה דחכמי לוניל וז"ל וכל מצוה שעיקרה מן התורה ונסתפק לנו אם אנו חייבים בה לא תקנו לה חכמים ברכה אעפ"י שנראית מן התורה כמו שית' כו' ע"כ. לאו דוקא שנסתפק לנו בה אם אנו חייבים אעיקרא דדינא אלא ה"ה אם אנו חייבים ודאי ונסתפקנו אם יצאנו ידי חובתה וכמו שסיים וה"ה לכל ספק מצוה פי' בין שחייב בה ונסתפק אם עשאה אם לא עשאה בין שהמצוה דאוריתא בין דרבנן ומאי דאמר לא תקנו לה ברכה פי' ברכת המצות שהיא אקב"ו לא תקנו חז"ל ברכה זו על הספק כל עיקר אלא בי"ט מטעם דלא אתי לזלזולי אבל ק"ש ברכת ק"ש ודכוותה בהא לא משתעי הכא רמב"ם דהא אשכחן דתקינו רבנן דמברכין על ספיקא בהדי דאוריתא. ובדין ברכת שחיטה על בן פקוע דכתב הרשב"א דמברכין כיון דתקינו רבנן עליה ברכה כבר כתבתי בספר פרי תואר דכיון דלא הוי אלא משום מראית העין לא מברכינן וכדעת הר"ן מסתבר ומה גם בברכות דרבנן וחששתם חשש איסור לא תשא ואם לא בירך אינו מעכב:

שם גמ' אמר ר"ז אמר שמואל היה עומד בתפלה וכו' רבו הדעות בפי' דהאי מימרא והרי"ף והרמב"ם והרא"ש סוברים כל שהתחיל אדעתא דחובה לא מצי להשלים אפי' בנדבה וצריך להפסיק ואינו מועיל מה שמחדש בה אלא דק' ממאי דקאמר הש"ס בסמוך ואי אשמועי' הכא משום דלא אתחיל כו' משמע דלא חידש בהך דהיה עומד ומתפלל אלא הגם דהתחיל פוסק. ולדבריהם דבהתחיל אין לגמור הגם שיחדש בה מה מקום לעשות צריכיות כיון דמפלגי בדינייהו דהך דהיה עומד לא מהני חידוש והך דהתפלל ונכנס ומצא ציבור מתפללים אם מחדש בה. יעמוד ויתפלל אם ירצה. אלא מוכרח לומר דע"י חידוש ש"ד. וי"ל דניחא ליה להש"ס למיעבד צריכותא על זה האופן ולומר דאי לא אשמועינן הך דהיה עומד הייתי אומר דאם התחיל לא יפסוק עכ"פ אפי' אין לו דבר לחדש כדמשמע ממה שהקשה עלה בסמוך מההיא דהני בי רב ולהכי אמר הכא דאי לא אשמועינן דהיה עומד ה"א דאם התחיל אינו מפסיק דהיכי מצי למימר דה"א דע"י חדוש יגמור דהא לא כן הוא דאפילו בלא חידוש ס"ד דיגמור אבל בתר דשמעי' דמפסיק ולא חיישינן להתחיל שמעינן דאפילו ע"י חידוש לא יגמור דכלום מנ"ל דע"י חידוש יתפלל מהך דנכנס ומצא ציבור מתפללין איכא לפלוגי דדוקא התם כיון דמתחיל בנדבה משא"כ הכא דהתחיל בחובה אין לו לגמור דהו"ל חצי חובה וחצי נדבה ואינו יכול להתפלל חצי תפלה נדבה ודו"ק היטב:

וראיתי להר' פר"ח שהק' קושי' זו ואחר המחילה לא דק אלא דא"ל בהאי דקאמ' דאי אשמועי' קמייתא ה"מ יחיד וכו' משמע דאי לא הוה שני לן א"נ הוה נקט לדינא דקמייתא ביחיד וצבור עז"ה התפלל ביחיד ונמצא צבור מתפללי' ושכח והתפלל ונזכר פוסק כו' תו לא הוה בעי למימר הא דהתפלל ונכנס לב"ה כו' וקשה מנא ידעי' דבעי' שיחדש בה דבר וא"כ אצטריך לאשמועי' בהא דדוקא אם יכול לחדש בה דבר כו' ואית מאן דבעי למימר דמאי דהוצרך הש"ס לעשות צריכיות הוא דוקא לסיומא דמלתא דשמואל דאמר ואם לאו אל יתפלל אבל רישא דמלתיה בלא"ה איצטריכא ליה ואין דבריו נראים דא"כ מאי משני ה"מ יחיד ויחיד אבל יחיד וצבור כמאן דלא צלי כו' הלא גם ביחיד לגבי ציבור קאמר שמואל בתחילת דבריו אם יכול לחדש בה דבר דמשמע דדוקא ע"י כן והיכי טעי' למימר כמאן דלא צלי דמי ולא בעי חידושא אלא ודאי דאכולה מימרא דשמואל קא עביד צריכותא והדרא קושי' לדוכתה מנא ידעינן דבעי חידושא אלא ודאי דסובר הש"ס דאין תפלת נדבה בלא חידוש מלתא פשיטא היא וכדברי רבינו האיי גאון כדדייק מהך דקאמר זמנין תלתא וכמו שהביא דבריו הרא"ש:

שם ע"ב גמ' במאי קמיפלגי מ"ס יחיד אומר קדושה כו' משמע דלכ"ע ימתין למודים ול"פ אלא בקדושה והרמב"ם לא כתב דין זה דימתין בשביל מודים. ולדבריו קשה אמאי קאמר תלמודא מ"ש יחיד כו' דילמא לעולם אליבא דכ"ע אין יחיד אומר קדושה ואיכא בינייהו אם צריך להמתין בשביל מודים מ"ס צריך ומ"ס א"צ להמתין. וי"ל דמדלא אמר ריב"ל אלא עד שלא יגיע לקדושה ולא אמר גם לקדושה ש"מ דלא חייש להאי דמודים ומאי דקאמר הש"ס דקא מפלגי ביחיד או' קדושה משמע ליה ממאי דלא קאמר ר"ה עד שלא יגיע ש"צ לקדו' ש"מ דיחיד אומרה ואתא תלמודא למימר דלא תימא דלכ"ע יחיד אומר קדושה והכא קא מיפלגי משום דמיחזי כמי שאינו מודה במי שמקדשין אותו הקהל כי היכי דאמר ר"ה במודים דהגם שהוא אומר מודים כשמתפלל אעפ"כ משום דמיחזי כו' קמ"ל. וא"ת לימא הכי לכ"ע יחיד אינו אומר קדושה והכא בהא קא מיפלגי מ"ס ימתין למודים ומ"ס לא י"ל דהש"ס דייק לה מדברי ריב"ל דא"ת דמודה ר"ה דיחיד אומר קדושה ול"פ אלא במודים אם כן הו"ל ריב"ל למי' הכי א"צ להמתין