ראשון לציון על ברכות יח

דנקט רמב"ם בלישניה מציאות הספק בעיקר המצוה משום דביה משתעי השואל דהא חכמי לוניל הקשו ליה למה שפסק באנדרוגינוס דאין מברכין ממה דמברכין על י"ט ב' מספק ולהכי כתב תשובתו בנדון עצמו ולעולם להא מלתא לא שנא. ותו קשה ממאי דמקשה הש"ס במס' שבת מדמאי דאין מברכין עליו ומשני אביי ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה ע"כ. ודמאי דמי לספק ק"ש וברכותיה דהא תבואה חייבת ודאי היא דבר תורה אלא דאית בה ספיקא אם הפריש מעשר או לא ואמור רבנן דחוזר ומפריש מספק ואעפ"כ קאמר אביי דכיון דתקנת רבנן על הספק היא לא מברכינן ומינה למאי דקמן בספק ק"ש וברכותיה דאמור רבנן דליהדר לא מברכינן על הספק והגם דרבא משני אמאי דפריך התם ממה דמברכינן אי"ט שני דטעמא דדמאי דאין מברכין הוא משום דרוב עמי הארץ וכו' וממילא בספק ק"ש דדמי לה באין הספק וספיקה ספק שקול מברכין הא ליתא דממה דכתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות מגילה וחנוכה וז"ל ולמה מברכין על ב' והם לא תקנוהו אלא מפני הספק כדי שלא יזלזלו בו ע"כ משמע דפסק כאביי דמשני למאי דפריך התם מי"ט ב' לדמאי שאני י"ט ב' שלא יזלזלו בו ולא כמו שתירץ רבא דטעמא דדמאי מפני שרוב עמי הארץ וכו' ולמאי דפירש התם ה"ה דסובר רמב"ם והגאונים ז"ל דרבא לא פליג אדאביי וטעמא דהוצרך למימר רוב עמי הארץ מעשרין משום כיון דתקינו רבנן וגזרו על הדמאי במצוה של דבריהם ממש הוה להו לתקוני בברכה אלא משום דרוב עמי הארץ כו' ע"כ. הנה מדברי הרב המגיד מוכח דאי לאו האי טעמא דהוי כמצוה של דבריהם כו' לא הוה טרח רבא למצוא האי טעמא דרוב ע"ה כו' כי הגם דתבואה בת חיובא היא ודאי אלא דאיכא ספק אם הפריש או לאו אעפ"כ לא מברכינן אהאי ספיקא. והגם דהא מלתא דכתב המ"מ לא ניחא לי למימר הכי בדברי רמב"ם דהא רמב"ם גופיה כתב בתשובה לחכמי לוניל והביאה הכ"מ בסוף ה' מילה וז"ל ופריך אביי הכי השתא התם כי היכי דלא לזלזולי כו' ואתא רבא ופריק לו פירוק אחר ואמר אל תאמר שכל דבר שעיקר תקנתו מפני הספק לא תקנו חכמים ברכה שהרי י"ט מפני הספק ותקנו לו ברכה ותדע למה לא תקנו ברכה למעשר של דמאי מפני שרוב ע"ה כו' ע"כ. הרי דלהדיא כתב רמב"ם דפליג רבא אדאביי דסבר דכל דבר דעקר תקנתו מספק אין מברכין ודלא כדברי המ"מ ויהי מה גם מדברי רבא משמע דלא שנא ליה במאי דמחלק הפר"ח דהא מינה קא מוכח דמברכין על ספק דבריהם הוא מי"ט ב' וי"ט ב' לאו גברא בר חיובא הוא וקאמר רבא דמברכין על כי האי ספיקא וא"כ ממה נפשך אי גמרינן מהכא לכל ספיקי לברך עליהו הגם דלא אדכר בדבריהם בפי' הברכה גמרינן נמי הגם דגברא לאו ודאי בר חיובא כהא דמילת אנדרוגינוס כו' ואי לא גמרינן מינה אלא לדהיכא דאדכר ל"ש הך דמילת אנדרוגינוס ל"ש ספק ברכות ק"ש ומנא ליה הרמב"ם למימר דמספק צריך לחזור ולברך ק"ש וברכותיה בין אם פסק כאביי בין אם פסק כרבא. ולא מצינן למימר דסובר רמב"ם בהך דרבא דיהיב טעמא מפני שרוב ע"ה מעשרין משום דהוקשה ליה בהך דדמאי כיון דתבואה בת חיובא אמאי לא מברכינן הגם דספיקא הוא ולהכי יהיב טעמא משום דרוב ע"ה מעשרין אבל אי לאו האי טעמא הגם דספיקא הוא חייב לברך ודלא כדעת המ"מ שכתבנו למעלה. הא ליתא דממה דכתב רמב"ם שם בפ"ג מהלכות מגילה וז"ל אבל דבר שהוא מדבריהם ועיקר עשייתן מפני הספק כגון מעשר דמאי אין מברכין עליו ע"כ. הנה ממה דקא יהיב טעמא בדמאי מפני הספק משמע דטעם שישנו בספק הוא הסובב שאין לברך עליו וקאמר כגון מעשר דמאי פי' כל דדמי ליה ואי תימא דכל דדמי לדמאי דבר חיובא הוא אלא דאיכא ספיקא אי נפיק י"ח אמרינן ביה דחייב לברוכי מספיקא היכי קאמר רמב"ם אבל דבר שהוא מדבריהם וכו' כגון דמאי הא ליתא ושאני דמאי דספיקיה ריע דרוב עמי הארץ מעשרין אבל בלאו האי טעמא הגם דספיקא הוא מברכינן. ואין להתעקם בעקישות הדעת ולומר דמאי דאמר רמב"ם כגון מעשר דמאי בזה הודיענו דדוקא דמאי משום דרוב ע"ה מעשרין ולא חש לפרש דמלתא ידיעא היא דרוב עמי הארץ כו' ובזה הוא דאין מברכין אבל אי דמי לדמאי במה שהוא מין הספק ולא דמי לדמאי בשיעור מיחוש הספק מברכין זה אינו אמת חדא וכי רמב"ם סמך על הקורא בספרו דיקדים לקרות הש"ס להבין דבריו דאל"כ מנא ידעינן דטעמא הכא הוא משום כי רוב עמי הארץ מעשרין הן ומה גם דלסברת רש"י כפי מה שפירש בגמ' דגיטין מוכח דסובר דלא אמר רוב עמי הארץ מעשרין הן אלא אביי אבל רבא פליג הוא עליה וסובר מחצה ומחצה הם וא"כ הוה ליה לאשמועינן דטעמו הוא משום דרוב עמי הארץ מעשרין הן:

ועוד ממה דגמר אומר ולמה מברכין על י"ט שני כו' ע"כ משמע דהוצרך לישב טעם ברכת יו"ט שני כי היכי דלא תקשה מיניה למה שכתב הרב בטעם שאין מברכין על הדמאי ואם דברי הרב בדמאי דאין מברכין הוא מטעם דרוב עמי הארץ מעשרין הן אבל בלאו האי טעמא מברכין אדמאי מטעמא דתבואה היא בת חיובא א"כ מה מקום לקושית יו"ט שני אלא ודאי דלא חש הרמב"ם להך טעמא דרוב ע"ה מעשרין הן דסוף סוף ספיקא היא. ותמצא הרמב"ם בפרק תשיעי מהלכות מעשר וז"ל כשמפרישין מן הדמאי תרומת מעשר ומעשר שני אין מברכין עליהן מפני שהוא ספק ע"כ. ואם איתא דטעם שאין מברכין עליו הוא לפי שרוב ע"ה מעשרין הן ולא מהני טעמא דספק לאו הכי הוה ליה למימר אלא ודאי דלצד היותו ספק גם בלאו הך טעמא דרוב ע"ה מעשרין הן לא מברכינן. ורבא דאמר שאני דמאי כו' סובר דכל ספק דרבנן מברכין עליה ודוקא דמאי ולא פסק הרב כותיה וכמו שהוכחנו מתשובתו שהשיב לחכמי לוניל. אי נמי לדברי המ"מ דהשוה דעת רבא לדעת אביי אתא רבא למימר אמאי לא הוי דמאי כודאי דדבריהם כו' כאמור בדבריו שם ולעולם לגבי הא מלתא דברכות מוכח מדברי הרמב"ם דלא שנא דמאי דהוי ספק מעשר לא שנא ספק אכל מצה שאנו אומרים חוזר ואוכל אין לברך מספק ודוקא יו"ט שני מטעם דלא אתי לזלזולי ביה והדברים כנתינתן מסיני ודלא כהפר"ח. והעיקר אצלי בזה הוא כמו שגילה הרמב"ם דעתו להדיא בסיום הך תשובה דמילה וז"ל הלכך כל דבר שנמצא בפי' לחכמים שמברכין עליו בין שהיה ודאי דבריהם כגון נר חנוכה ומקרא מגילה בין שהיה ספק דבריהם כגון י"ט שני מברכין עליו ודבר שלא תקנו לו חכמים ז"ל ברכה בפירוש אין מברכין עליו כו' ע"כ ולפום האי כללא סליק שפיר פסקיה דספק קרא ק"ש דחוזר וקורא אותה בברכותיה דאיהו ז"ל תלמודא אשכח ודייק מיניה דבהיכא דנסתפק אם קרא ק"ש בברכותיה דחוזר וקורא ומברך והוא ממה דאמר ר' יהודה ספק קרא ק"ש כו' אינו חוזר כו'. הוקשה ליה לדברי ר' יהודה דהגם דסובר ק"ש דרבנן היא אמאי לא קאמר דקורא ק"ש דאית בה תרתי וכדכתיבנא בסמוך ולא ניחא ליה הך שינוייא דחיקא דכתבו התוספות ומפרשה על זה הדרך אם נסתפק בק"ש אם קראה בברכותיה או לא קראה כל עיקר אינו חוזר וקורא אותה בברכותיה וטעמא משום שאין מברכין על הספק דרבנן אבל אמת ויציב קורא פי' אבל ברכת אמת ויציב לבד קורא אותה בברכותיה הגם דספיקא הוא כיון דאמת ויציב דאוריתא הגם דהברכה שבה אינה אלא מדרבנן אעפ"כ מברך מספק וכן הם דברי הרב מ"מ בפ"ג מהלכות מגילה וז"ל דהא בהדיא אמרי' בברכות ספק קרא ק"ש כו' אינו חוזר וקורא מספק ק"ש דרבנן כו' אלמא כל ספק דדבריהם לא בעי מיהדר וברוכי וכו' ע"כ משמע דמפ' מאי דאמר רב יהודה אינו חוזר וקורא היינו בברכות וממילא אומרו חוזר ואומר אמת בברכות קאמר ומינה נשמע לר"א דאמר ספק קרא ק"ש חוזר וקורא דבברכותיה קאמר דפליג אדר"י דקאמר אינו חוזר לקרותה בברכותיה וקסבר ר"א ק"ש עצמה