ראשון לציון על ברכות יז

פרט לחתן כו' ע"כ. פשטה הכין הוא דאי הוה עסיק במצוה מקמי דמטי עידן דק"ש ומטי לא ליקרי הגם דליכא שהות למיקרי ק"ש ומבטלה ומסתברא דהגם דאיכא שהות למיעבד הך מצוה וליכא שהות לק"ש כיון דקדם ועסק במצוה לא לפסיק ואי לא הוה עסיק במצוה ומטי זמן ק"ש חמינן אי הויא מצוה עוברת יקדים למצוה אי איכא שהות לק"ש ואי ליכא שהות לק"ש לא הגם דמיבטלא מצוה משום דק"ש אית ביה תרתי ת"ת ומצות ועול מלכות שמים והראיה דפוסקין מת"ת לק"ש אלא דקשה הלא ת"ת עדיף מכל המצות ונדחין המצות מקמיה וכדתנן אין מפסיקין לתפלה הגם דמתבטלת לגמרי ות"ת גופיה נדחה מקמי ק"ש והיכי אמרינן הכא דנדחית ק"ש מקמי שאר מצות ואפילו זמנה עובר ואין זמן שאר המצות עובר מטעמא דהתחיל במצוה. והרמב"ם פ"ד מהל' תפלה כתב וז"ל מי שהיה לבו טרוד ונחפז לדבר מצוה פטור מכל המצות ומק"ש לפיכך חתן שנשא בתולה פטור מק"ש עד שיבוא עליה ע"כ. משמע מדבריו דסובר דטעם פטור העוסק במצוה הוא משום דמטריד הו"ל כעוסק במלאכה דמיחזי כעראי וכל העוסק במצוה טריד לביה בה זולת מי שהיה לבוש ציצית או תפילין דלא עביד מידי דכבר אנח ליה דכבר הניחו או נתעטף בו ולא מטריד לביה ולדידיה נמי דוקא אם התחיל במצוה אבל אם עדיין לא התחיל אסור להתחיל ולהטריד לביה ויבטל ק"ש דקריאת שמע עדיף מת"ת דעדיף מכל המצות. ומאי דכתב רמב"ם בפ"ב מהלכות ק"ש וז"ל היה עוסק בת"ת והגיע זמן ק"ש פוסק וקורא כו' היה עוסק בצרכי רבים לא יפסיק אלא יגמור כו' ויקרא אם יש לו עת כו' ע"כ. לא תידוק מהכא דדוקא בצרכי רבים הוא דלא יפסיק משום דחמיר אלא הוא הדין כל מצוה שהתחיל ועסק בה לא יפסיק ומטעמא דכתב שם בפ"ד מה' תפלה וסמך אמאי דפסק בפ"ד מהל' ת"ת וטעמא דדקדק לומר צורכי רבים לפי מה דכתב בפרק ו' מהלכות תפלה דצורכי רבים כתלמוד תורה יש מקום לומר דכי היכי דתלמוד תורה פוסק הכי נמי צורכי רבים דלכל השוה אותם קמ"ל דלהא מלתא לא דמו צורכי רבים לת"ת וטעמא משום דמטריד בצורכי צבור והוה ליה טירדא דמצוה ופטריה רחמנא כיון דהתחיל ודוקא התחיל אבל לא התחיל ת"ת עדיף ואין צריך לומר קריאת שמע:

פרק מי שמתו דף כ' ע"ב גמ' א"ל רבינא לרבא נשים בברכת מזון דאורייתא או דרבנן ת"ש בן מברך לאביו ועבד לרבו ואשה לבעלה וכו' וליטעמיך וכו' ע"כ משמע דלא איפשיטא. ולדידי חזי לי דהגם דדחי רבינא לרבא לא שבקינן פשיטותיה דרבא מקמי דחויא דרבינא ומה גם דהך דחויא ממשמעותא דמתניתין הויא דלא מצינן למימר דנעלמה ממנו הך דחויא. וכיון דכן הוא מצינן למימר דסובר רבא דבבן לא חש תנא למיתני דבאכל אביו שיעורא דרבנן מיירי משא"כ אשה דהו"ל לפרושי. ונקט לה תנא בהדי בן משום דשוים הם לענין זה דאמור רבנן דתבוא מארה כו' דקאי אכולהו דאתמר במתני' ולענין הלכה לכתחלה חיישינן לספק דאוריתא ודיעבד אם ברכו לאחרים יצאו ולא זו אף זו דאם נסתפקו אם ברכו אם לא דצריכין לחזור ולברך כי הנה רבו הפוסקים דהוי דאוריתא רבינו האיי גאון ובה"ג והרי"ף ז"ל והרמב"ן והרשב"א והר"ן בהוכחות מוכיחות דמדאוריתא. והכי נראה שהיא דעת חכמי לוניל. והגם דהרמב"ם והרז"ה והרא"ש והתוספות ז"ל פסקו דבספיקא קיימא כיון דרבים הם הפוסקים דאוריתא כוותיהו עבדינן ועוד דכל הגאונים קיימי הכי כותייהו פסקינן כל דיעבד:

דף כ"א גמ' ספק אמר אמת כו' פי' וגם ק"ש דאי פשיטא ליה דקרא ק"ש פשיטא דאינו חוזר לומר אמת וכדמשמע שסמוך דקאמר אי משום יציאת מצרים הא אדכר לה הא למדת דטעם חיוב חזרת אמת ויציב הוא משום יציאת מצרים ושיעור משמעות דברי רב יהודה הכי היא מי שנסתפק אם קרא ק"ש ואמת ויציב ובא לישאל אמרינן ליה על ק"ש שאינו חוזר ועל אמת חוזר. וכבר העירו הראשונים למה אין אומרים לו חזור וקורא ק"ש דאית בה תרתי מלכות שמים ויציאת מצרים וכדיהיב טעמא נמי למתניתין דקתני מהרהר בלבו ואינו מברך כו' ויישבו מה שיישבו והוא קצת דוחק. אבל אם לא נסתפק אלא בק"ש ופשיטא ליה דקרא אמת ויציב אמרינן ליה דכיון דאמר אמת בודאי דקרא ק"ש דאין אדם קורא אמת ויציב מקמי ק"ש. ולטעם זה לכ"ע אינו צריך לקרות ק"ש וכן אם פשיטא ליה דקרא ק"ש ונסתפק באמת ויציב אינו חוזר לומר אמת ויציב דהא אמר יציאת מצרים ולר' אלעזר אם נסתפק בק"ש הגם דנסתפק נמי באמת ויציב קורא ק"ש ותו ליכא חיוב בקריאת דאמת ויציב מדאוריתא. וחמיתיה להגאון בה"ג שכתב וז"ל והלכתא ספק קרא ק"ש כו' חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב חוזר ואומר וקשה ממ"נ אי ודאי קרא ק"ש הרי הזכיר יציאת מצרים ואם נסתפק הרי צריך לחזור לקרות ק"ש וכשנסתפק באמת ויציב הא אמר יציאת מצרים בק"ש דמצדה הוא דאנו אומרים אמת ויציב דאוריתא. ונראה שצריך להגיה בדברי בה"ג בק"ש חוזר באמת כו' אינו חוזר והא מלתא אתיא בין לרב יהודה בין לר' אלעזר דכיון דודאי אמר ק"ש למאי דאנו מחייבין אותו לחזור ולקרות ק"ש מס' א"כ הרי הזכיר יציא' מצרים. וחזיתיה לרמב"ם שכת' בפ"ב מה' ק"ש וז"ל ס' קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה. ובתשובות הרשב"א כתב וז"ל קשה על דברי רבינו שהוא ז"ל כתב שכל הברכות דרבנן וכל שנסתפק אם עשה המצוה אע"פ שעיקר המצוה דאוריתא או שהוא מסופק אם הוא חייב במילת מי שנולד מהול או שמיני דסוכה שהוא ס' שביעי לא מברכינן כלל כו'. ואני אומר דאולי דעת הרב דסבור דמעיקרא כך היתה תקנה שכל שהוא חייב לקרות צריך לומר גם ברכותיה כו' ע"כ קושית הרב קושיא ומה שתירץ לאו תירוצא הוא ומנא לן דהכי תקון ומאי דהוכיח מהא דספק קרא ק"ש חוזר וקורא דמשמע כל הפרשו' הגם דאין חיוב מן התורה אלא פסוק ראשון. לאו דמוייא הוא דהתם לא מברך אלא קריאה כקורא בתורה וכדכתיבנא בדף י"ד אבל ברכות מנא לן דאמור רבנן דמברך מספק. והרב בעל כנסת הגדולה חלק בכונת רמב"ם בין ספק שישנו בעיקר החיוב לספק שנולד אחר שישנו ודאי לחיוב והביא דבריו הרב פר"ח ז"ל וכתב עליו הנפק ואשריה וקיימיה. ואני אומר דהגם דלישנא דהרמב"ם מתדייק בדרך זה גם החילוק מוסבר עכ"ז אין נראה לע"ד מכמה טעמי חדא מנא ליה לרמב"ם דבספק שנולד אחר שחל החיוב מברכי' מס' כיון דסוף סוף ספיקא הוי ולא אשכחן לה בש"ס לאו מלתא היא שרמב"ם יקבע ברכות ותו אי דייקינן דברי רמב"ם דלא פטר בספק ברכה אלא אי אתיליד ספק בעיקר החיוב א"כ ה"ה נמי אם ודאי קרא ק"ש ונסתפק אם בירך צריך לחזור לברך ואמאי כתב רמב"ם דאין צריך. וליכא למימר דלא אמרינן הכי אלא בדעיקרו מדאוריתא ובספק דרבנן ובודאי קרא ק"ש ליכא אלא ספק דרבנן הא ליתא דאי דייקינן דברי רמב"ם דמאי דכתב באותה תשובה אופן הספק כגון אם נסתפק לנו אם עשיית דבר זה מצוה שנצטוינו או לא ע"כ דכונתו דלא קאמר אין מברכין אלא במין ספק כזה ולא בספק שנולד בתר דחל החיוב א"כ מה דמסיים בה רמב"ם וז"ל בין שהיה הצווי על אותה עשיה מדבריהם בין שיהיה מן התור' ע"כ כי היכי דדייקינן מילתי' דלא פטר אלא בספק שנולד בעיקר הדבר לענין דאוריתא דייקינן נמי לענין דרבנן דלא קאמר אין מברכין על הספק אלא כשנולד הספק בעיקר אבל כל שנולד בתר דחל החיוב ודאי לא מקילינן בברכות והדרא קושיין אמאי פסק ספק קרא ברכות אינו חוזר ומברך. ותו קשה ממה דכתב רמב"ם באותה תשובה בסיום דבריו וז"ל וה"ה לכל ספק מצוה ע"כ הרי דכלל הרב כל מין ספק מצוה והיינו שנסתפק אם עשאה וטעה