ראשון לציון על ברכות טז

בדברי רמב"ם שהעיקר חסר בדבריו והנכון בדברי רמב"ם הוא בהקדים לדקדק בדברי תנא דמתני' דקתני טעם לקדימת והיה לויאמר מטעם נוהגת ביום ובלילה הלא עיק' פ' ויאמר הוא בשביל מצות זכרון יצ"מ ומצותה היא ביום ובלילה דכתי' למען תזכור את יום וכו' אלא ודאי דאי משום הא דזכירת יצ"מ לבד ודאי לא תקדים לוהיה הגם שזמנה ביום ובלילה וטעמא הוא משום דוהיה אם שמוע יש בה זכרון ציווי כל המצות ויצ"מ אין בה אלא מצות זכירת יצ"מ ולא הוצרך תנא לטעמא דזו זמנה גם בלילה כו' אלא בשביל זה שכתוב בפ' ציצית וראיתם כו' וזכרתם את כל מצות ה' מעתה הושוו והיה לויאמר לזה נתן טעם התנא בשביל שאין זמן ראית ציצית וזכירה התלויה בה אלא ביום משא"כ והיה והוא מ"ש הרמב"ם והיה אם שמוע שיש ציווי על זכירת כל המצות פי' דזולת זה אם לא היה בה אלא זכירת מצוה אחת לא תקדים לויאמר שקדמה בתורה. ואמר ואח"כ פ' ציצית הנה דקדק לומר פ' ציצית ולא אמ' פ' ויאמר כדרך זכרונה עד עתה בדבריו בזה העירך שמה שמוזכר ג"כ בפ' ויאמר וזכרתם את כל מצות אינו אלא ביום שהוא זמן ציצית שזה כבר הודיע הרב שאין מצותו אלא ביום ותמצא שכתב סמוך לזה ממש וז"ל אע"פ שאין מצות ציצית בלילה כו' ע"כ הרי דמלתא ידיעה היא שאין זמן ציצית בלילה ולהכי לא הוצרך לתת טעם למה לא הקדים פ' ויאמר לוהיה:

ומ"ש רמב"ם שגם היא יש בה כו' הוא לתת טעם אעקרא דמלתא למה תקנוה בק"ש בשלמ' ראשונה ושניה משום דאתמר בהו ודברת בם בשכבך ובקומך אלא פ' ציצית למה ואמר לפי שדומה לפ' שניה שיש בה זכרון כל המצות:

דף ט"ו ע"ב גמ' אי אתמר הכי אתמר א"ר יוסף מחלוקת בק"ש דכתיב שמע ישראל אבל בשאר מצות דברי הכל יצא. והכתיב הסכת ושמע ישראל ההוא בדברי תורה כתיב ופירש"י בכל המצות בכל הברכות ע"כ. ומדקמייתי תלמודא הא דרב יוסף בסיומא דשמעתא משמע דהכי סבר דבשאר מצות לא בעי שמיעה ומדקתני ר"מ במתני' דלעיל דעל לבבך אחר כונת הלב הן הן הדברים משמע דהגם דלא הוציא בשפתיו כונת הלב מוציאתו ידי חובתו ולא פליגי עליה אלא בק"ש משום דכתיב שמע אבל בשאר ברכות לא. והכי פסק רמב"ם ז"ל וסמ"ג דהגם דלא הוציא בשפתיו שפיר דמי אלא דהרא"ש הכריח שצריך להוציא בשפתיו מיהא משום דדברים שבלב אינם דברים וכן היא ס' רש"י ור' חננאל ורבינו יונה ויכולני לומ' דלא קאמ' ר"מ על לבבך אחר כונת הלב הן הן הדברי' אלא בק"ש דגילה ביה קרא אבל בשאר ברכות קיימי ככללין דדברים שבלב אינם דברים. ולדידי חזי לי בדעת הרא"ש ודעמיה ולמאי דקי"ל ספק ברכות להקל בהיכא דבירך בלבו ולא הוציא בשפתיו כל עיקר אי מחייבינן ליה לחזור לברך או אמרינן ספק ברכות להקל ומכרעא לי מלתא דבברכות דאוריתא כגון ברכת המזון שאם אנו מקילין בברכה נמצא שהוא מבטל מצוה דאוריתא לזה צריך לחזור ולברך ובשאר ברכות שהם מדרבנן אם בירך בלבו הגם שלא הוציא בשפתיו אין לו לחזור ולברך ועיקר ומרן פסק בברכת המזון שצריך לחזור ולברך ואין ללמוד מינה לשאר ברכות שהם מדרבנן:

דף ט"ז גמ' קרא וטעה ואינו יודע כו' בין פרק לפ' יחזור לפרק ראשון כו' ע"כ פירש"י לפ' ראשון להפסק ראשון והיה אם שמוע ע"כ הגם דמשמעות אומרו פ' א' הוי ואהבת עם כל זה לא חש למיטעי דפשיט' דלהפסק ראשון קאמ' דהא כיון שיודע שהתחיל ואהבת ויודע שסיים הפרק הא ודאי שקרא פ' ראשונה ואמאי חוזר פעם שניה לקרותה ש"מ דלהפסק ראשון קאמ' והרמב"ם בפ"ב מהלכות ק"ש כתב וז"ל נעלם ממנו בין פרשה לפרשה ואינו יודע איזו פרשה כו' חוזר לפרשה ראשונה שהיא ואהבת כו' עד כאן ודבריו נפלאו למה יחזור לקרות פרשה ראשונה והגם דלישנא דפרק ראשון מוכח כותיה אף על פי כן אין דעת אנוש מקבלת הלכתא בלי טעמא. והרב בעל לחם משנה יישב כי כיון דנעלם ממנו ולא ידע באיזה הפסק הוא זה יורה כי לאו אדעתיה בקריאת הפרשה ואנן בעינן קצת כונה שלא יהיו מצות בזויות עליו וכמו שכתב הרשב"א והביאו בית יוסף ע"כ אין דעתי מקבלת כל כמין דין דלא קאמר הרשב"א דבעינן קצת כונה אלא בההיא דפועלים וצריכין להבטל ממלאכתן בשעת קריאה כתב שלא יהיו מצות בזויות עליו שהוא עושה מלאכה וקורא אבל אם אינו פועל ואבדה כונתו כל עיקר אין צריך לחזור ואפילו ידעינן בודאי שקראה בדרך זה יצא ואצ"ל בנדון דידן דאיכא למימר דמחשבה נזדמנה לו בין פרק לפרק ושכח מקומו איו. וחזיתיה למרן שנתן טעם לדברי רמב"ם דכיון דצריך להפסיק בין לעולם ועד לואהבת אם כן איכא לספוקי גם אם יקרא ואהבת ע"כ ולדידי חזי לי דאה"נ שאם נכנס תחת גדר מבוכת טעותו שלא התחיל ואהבת דינא יהיב כדעת עליון אלא דבהיכא דברירא ליה דהתחיל ואהבת תו ליכא למיחש ומעתה צריכין לאוקומי דברי רמב"ם בנסתפק גם אם התחיל ואהבת ואין דבריו מוכיחין הכי ממה דדייק במלתיה ואינו יודע איזו פרשה השלים דמשמע דיודע ודאי דקרא פרשה אחת והיכא כתיבא דפסוק ראשון דשמע ובשכמל"ו נקרא פרשה:

ומה שכתב הרב דכיון דצריך להפסיק בין לעולם ועד כו' הא מלתא לא מחליא ליה שם פרשה ומה גם דלרמב"ם לא הזכיר בהלכותיו הפסק זה כל עיקר:

ואולי כי במה שכתב רמב"ם וקורא פ' בשכמל"ו בלחש נקרא הפסק והכי קאמר נעלם ממנו כו' והספק בא לו בדרך זה שאינו יודע מה פרשה קרא הדין הוא דגם התחלת הפרשה דואהבת בכלל כי כיון דלבו בל עמו איכא לספוקי נמי שבקריאת בשכמל"ו שהיא בלחש שקריאתה משונה ממה שלפניה ושלאחריה חשב שהוא בין פרשה לפרשה אף זה מן הטעות לו וצריך עוד לחזור לואהבת:

שם גמ' אמר ליה ר' יוחנן לא שנו אלא שלא פתח בלמען ירבו ימיכם אבל פתח וכו' סירכיה נקיט ואתי ע"כ:

פירש רש"י וז"ל סירכיה נקיט אין לטעו' מכאן עד אמת ויציב וכו' פירוש דאם אמר למען ירבו ומצא עצמו באמצע אמת ויציב ונפל לו הספק אם קרא ויאמר לאו ספיקא הוא דודאי שקרא ויאמר דכשיגמור פסוק למען ירבו סירכיה נקיט ואמר ויאמר ולא ידלג ויאמר אמת סמוך ללמען ירבו משא"כ בגמר פרק ואהבת יכול הוא לטעות ולדלג והיה אם שמוע ולא מסרך בפיו אחרי בשעריך והיה אם שמוע ולדרך זה אם אחר שאמר למען ירבו נפל לו ספק אם קרא והיה או טעה בוכתבתם דשמע וסמך ליה למען ירבו צריך לחזור ולקרות והיה. וסברא זו אין דעת חכם מרחקתה בין מאי דאמרינן דאם. נסתפק אם קרא ויאמר דסירכיה נקיט ולא מדלג לומר על הארץ אמת ויציב בין מאי דאמרינן דהגם דאמר למען חיישינן דלמא טעה כשאמר וכתבתם קמא וסמך לה למען ירבו וחזיתיה לרמב"ם בפ"ב מהלכות ק"ש שכתב וז"ל היה קורא וכתבתם ואינו יודע אם הוא בוכתבתם דשמע וכו' חוזר לוכתבתם דשמע ואם נסתפק לו אחר שקרא למען כו' אינו חוזר כו' ע"כ מסתברא לי דיודה רמב"ם למציאות דפי' רש"י ז"ל בדברי ר"י דאינו צריך לחזור אלא דרש"י אינו מודה בדברי רמב"ם ז"ל והדעת מכרעא למימר דתליא מלתא באופן הספק אם נסתפק אם אירע לו כזה דטעה וגמר אומר למען ירבו אחר וכתבתם דינא יהיב כדעת רש"י ואי ספקיה הוא בוכתבתם אם היא קמא או בתרא ולא בשגרא דלישנא דבזה כשנחייבהו לחזור לראשון איכא תרי ספיקי ספק קמא וספק זה מתברר בלמען ירבו שקרא אלא צריך אתה לבוא בספק אחר והוא לטעון דילמא טעה בלישניה והו"ל תרי ספיקי וכה"ג לא מחמרינן לדעת רמב"ם ובמציאות זה הוא שכתב דאינו צריך לחזור כו' ולהכי דייק היה קורא וכתבתם ואינו יודע כו' פירש שהספק לא נפל לו אלא בזה אבל אם נפל בשגרא דלישניה צריך לחזור לוכתבתם קמא והבן:

שם גמ' אבל מברכין לאחריו שתים עיין מה שכתבתי בדף מ"ח בד"ה משה תקן להם לישראל ושם ישבתי הענין בס"ד:

שם גמ' ת"ר בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה כו' ובלכתך בדרך