ראשון לציון על ברכות טו

כו' ע"כ והא הכא בקרא פסוק ראשון ודאי מיירי דהוי דאורי' ומשם ואילך דרבנן הוא דהוי ואמאי חוזר משום ספק הא לאו פירכ' היא דסובר רמב"ם דהך מתני' דקתני להאי דינא אתיא אפי' למ"ד אין חיוב מדאורי' אלא פסוק ראשון חייבוה לחזור הגם דהוי מדרבנן כיון דאתיליד ריעותא בקריאתה עצמה דהא טעה וקריאה כזו גריעא דאנן סהדי דטעה ולעולם אין חיוב מדאוריתא אלא פסוק ראשון אי נמי סובר רמב"ם דכל ספיקא דהוי במלתא דאין בה ברכה מהדרינן ליה אפילו בספק דרבנן וההיא דאמרי' בדף כ"א ספק קרא ק"ש אינו חוזר וקורא מתפרשא דבברכותיה קאמ' והכי מוכח מדברי ה"ה בפ' ג' מהלכות מגילה וחנוכה דמאי דקא' אינו חוזר וקורא בברכותיה קאמ' וכפי זה כל דליכא אלא קריאה בעלמא חוזר וקורא מספק אפי' במלתא דרבנן:

דף י"ד גמ' אמר רבא ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל כו' פירושו הכי הוא דימים דגומר בהם ההלל עבדינן הפרש בין אמצע הפרק לבין פרק לפרק בהפסקה כדעבדינן בק"ש דאנו אומרים בין פרק לפרק פוסק דהיינו לשאול מפני הכבוד ולהשיב שלום לכל אדם ובאמצע לא אבל בימים שאין גומר הוי באמצע כבין הפרקים ופוסק גם לשאול מפני הכבוד ולהשיב כו'. וקושית הש"ס מרבינא דלא פסק לרב בר שבא היינו לשאול באמצע הפרק ומשני לא חשיב עליה דרבינא להפסיק מפני הכבוד וקשה לרמב"ם דמפרש דמאי דקתני מתני' מפני הכבוד היינו כגון רבו ואביו ומי שגדול ממנו ומהכא משמע אפי' חשוב בעיניו וכדעת הרא"ש. ומכח זה מכריח אני לומר דפירושא דמילתיה דרמב"ם במאי דקאמר בפ"ג דה' חנוכה סתם ימים שהיחיד כו' בין פרק לפרק פוסק פי' אין איסור לפסוק כל עיקר ויכול הוא לשאול בשלום כל אדם שהוא חפץ לשאול בשלומו וכפשט דבריו וכפי' המגיד משנה ודלא כהסוברים בדבריו דכדין ק"ש קאמר וכפי זה פריך הש"ס שפיר לרבינא דלא פסיק לרב בר שבא כיון דאין איסור לפסוק ומשני אינו חשוב בעיניו ולפי שהיה עוסק בהלל לא רצה לפסוק וה"ה אם היה עוסק בתורה לא היה מפסיק לשאול בשלומו וזהו שכתב הפר"ח משום אורח ארעא:

שם גמ' בעי אשיאן כו' השרוי בתענית מהו שיטעום כו' א"ל טועם ואין בכך כלום תניא נמי הכי מטעמת אינה צריכה ברכה והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום עד כאן. בפירושא דהאי סוגיא אפליגו בה רבוותא לדברי התוס' ודעמייהו טועם ופולט קאמר אבל טועם ובולע אפילו כל דהו אסור לשרוי בתענית וצריך ברכה ראשונה ומאי דקתני בבריתא מטעמת אינה צריכה ברכה לפי שברכה ראשונה נתקנה על כל הנאה ואפילו אכל כל שהוא ואפי' הריח ריח טוב קמ"ל דבהא לא. ורמב"ם כ' בפ"א מה' ברכות וז"ל ומטעמת אינה צריכה ברכה לא לפניה עד רביעית ע"כ משמע מדבריו דטועם ובולע קאמר תנא מדדייק במלתיה דלא בעי ברכה לאחריה ש"מ דבולע דאי לא תימא הכי מהיכא תיתי דלבריך כל שלא בלע רביעית וסובר נמי דעד ועד בכלל קאמר תלמודא. ובפ"א מה' תענית כתב וז"ל ומותר לו לטעום התבשיל ואפילו בכדי רביעית והוא שלא יבלע אלא טועם ופולט ע"כ מהכא משמע דמפרש טעמא טעימה דקתני מתני' היינו ופולט וקשיא דבריו אדבריו:

ונראה כי רמב"ם ז"ל דייק סוגיין הכין מאי דבעי אשיאן אכילה ושתיה קביל עליה כו' פי' דאי אמרינן אכילה ושתיה קביל עליה נפיק לן דינא דדוק' שיעור רביעית הוא דאסור דכל פחות לא מיקרי שתיה אבל פחות שרי אפי' לבלוע ואי אמרינן הנאה קביל עליה אסיר אפי' לפלוט דהא מיהא הנאה פורתא הויא ומאי דאמר ליה טועם לאו כלום הוא איכא למידק אמאי לא אמ' ליה מעין צדדי הבעיא או הול"ל אכילה ושתיה קביל עליה או הול"ל הנאה קביל עליה ואמאי שינה לומר בלשון זה אלא ודאי דכונתו היא לומ' דהגם דהנאה קביל עליה אעפ"כ טועם ואין בכך כלום. פי' לו יהיה דהנאה קביל עליה טעימה מועטת כהא דפולט לאו כלום ולהכי לא הוי מספיק בשינויא דהנאה קביל עלי' דה"א דאפי' טועם ופולט נמי לא ומתני' דקתני מטעמת אינה טעונה ברכה ממה דקתני אינה טעונה ברכה מוכח דטועם ובולע קתני דאי פולט מהיכ' תיתי דצריכה ברכה דאיצטריך למימ' דאינ' טעונה ברכה ומאי דקתני סיפא והשרוי בתענית טועם וכו' לאו בטעימא דרישא קאי אלא בטועם ופולט ולא אתא תנא לדמותה למטעמת דרישא ממה דדייק ואין בכך כלום הרי זה מורה באצבע דבפולט קמיירי ולאו כלום עבוד ובהכרח לפרושי הכי דאי לא תימא הכי הוי איפכא ממאי דדייקי' מהש"ס דהש"ס קאמר תניא נמי הכי דמשמע דכותיה קיימא מתני'. ולפום האי שיטה נפיק לן דינא דלענין ברכה אפי' טועם דבולע לא בעי ברכה ולענין השרוי בתענית דוקא טועם ופולט הוא דשרי והיינו פסקיה דרמב"ם. אלא דדחיקא לי לפלוגי פירושא דטעימה דסיפא מטעימה דרישא דמטעמת דקתני ברישא היינו ובולע וטעים דסיפא דתענית ופולט דמאן פלג לך לו יהיה דהש"ס נימא דסבר הכי. ותו אי תימא דפלגינן פי' דמטעמת דרישא לפי' דטעים דסיפא א"כ מאי דמסיים תלמודא ואמר עד כמה ר' אמי ור' אסי טעמו עד רביעתא ע"כ לא ידעינן מאי עבידתייהו דר' אמי ור' אסי אי בתעניתייהו קאמר או לענין ברכה קאמר דלא הוו מברכי. והנה פשטא הוי דבתעניתא קאי דאי לענין ברכה העיקר חסר דבעי למימר ולא בריכו אבל אי אמרינן דבתעניתא קיימי עיקר דינא הוי במאי דקאמר טעמו עד רביעתא:

ומהשתא בשלמא אי אמרינן דדין טעימה לענין תענית כדינא לענין ברכה שפיר דאמרינן הגם דהך דר' אמי ור' אסי לענין תענית הוי ומינה לענין ברכה. אלא אי אמרינן דמפלגינן דינייהו וטעימה דלא בעי ברכה אסירא לענין תענית היכי גמרינן דינא דטעימה ובליעה לענין ברכה מדין טעימה ופליט' דבדין תענית דשאני האיך דבלא פליטה להכי טעמו עד רביעית משא"כ טעימה ובליעה אימא דלא וליכא למימר דאה"נ דלא גמרינן והרי רמב"ם ז"ל גופיה השוה בשני הלכות דעד רביעית שפיר דמי בין לענין ברכה בין לענין תענית וליכא לדחוק דתרתי עבוד ר"א ור"ח בתעניתא בלא פליטה ודבליעה בלא ברכה דלא משמע הכין מתלמודא. ומאי דחזי לי לדידי טפי למימר הוא דתלמודא מתפרש הכין ומתפרש הכין מצינן לפרושי דמיירי בבליעה ומצינן לפרושי דמיירי דוקא בפליטה וכ"ש דינא דתענית ל"ש דינא דברכה וכל הנהו דיוקי דדייקינן בסמוך לא מכרחי מידי ויכולין לידחות ברוח מצויה והמשכיל יבין. וטעמו דרמב"ם הוא כיון דהש"ס מתפרש הכין ומתפרש הכין לזה בדין ברכות דקי"ל ספק ברכות להקל והו"ל ספיקא דרבנן דברכות אלו לא הוו אלא דרבנן כדקאמר רמב"ם בסמוך להאי הלכה ומצינן נמי לפרושי מאי דקאמר מטעמת אינה צריכה ברכה אפילו בבליעה פסקינן הכי ובדין תענית דאיכא ספק דאוריתא דאי אמרינן דלא קאמר מותר אלא בפליטה אבל בבליעה נמצא זה עובר על קבלת תענית שהוא בלא יחל דאוריתא ולהכי פסק דצריך לפלוט. ומילתייהו דר"א ור"א כפשטא דבתענית קיימא ומינה לדין ברכה וחדא מלתא נינהו. אלא לדידן דמספקא לן אי פולט אי בולע קאמר הוא דפלגינן הכי. זו הוא שיטתו דרמב"ם ז"ל ולשיטה זו אם עבר וטעם ובלע כדי רביעית אינו חייב דספיקא הוי:

שם גמ' ע"ב תניא רשב"י אומ' בדין הוא שיקדים שמע לוהיה כו' ע"כ. הרמב"ם בפ"א מהלכות ק"ש כתב וז"ל ומקדימין לקרות פ' שמע מפני יחוד ה' ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר שהכל תלוי בו ואחריה והיה אם שמוע שיש בה ציווי על זכירת כל המצות ואח"כ פ' ציצית שגם היא יש בה ציווי זכירת כל המצות ע"כ. רבינו דקדק לומר בפרשת שמע שיש בה יחוד ה' ואהבתו ותלמודו כי הוא זה פי' עול מלכות שמים דקתני במתני' וגם מה שאמר רשב"י שיש בה ללמוד וללמד וכו' ואמר בטעם קדימת והיה אם שמוע שיש בה זכירת וכו' דלא כמתניתין דקתני טעם משום דנוהגת ביום ובלילה והכ"מ ישב מה שישב ואין דבריו נראים הגם שנניח ההגהה שהגיה