ראשון לציון על ברכות יד

פרשיות אפי' כונת יציאת י"ח נמי לא בעי ויוצא אפי' בקורא להגיה והוא אומרו והשאר אם לא כיון לבו כו' אפי' היה קורא בתור' כדרכו או מגיה את הפרשיות אלו בעונת קריאה יצא פי' ואין כאן כונת יציאת י"ח ואהא מלתא דכונת יציאת י"ח גמר אומר והוא שכיון לבו בפסוק ראשון דבעי' שיכוין לבו בפסוק ראשון לצאת י"ח ולא יועיל אם נתן דעתו להבין הפסוק אם לא כיון לצאת:

ובזה נתישב למה כפל רמב"ם לומר והוא שכיון לבו בפסוק ראשון שנתכון לשני דברים דבעי כונת יציאת י"ח. אי נמי אפשר לומר הטעם שכתב בסוף הדברים והוא שכיון כו' נתכוון להתנות על השאר שכתב שיוצא אפילו להגיה והוא שכיון לבו בפסוק ראשון אבל אם לא כיון בפסוק א' אפילו ידי חובת השאר לא יצא וכשחוזר לקרו' פסוק א' צריך לחזור לקרות כל הפרשיות ולא אמרינן הא נפק ליה חובת קריאת הפרשיות ואיכא למימר דדוקא בקרא הפרשיות בכה"ג הוא דחוזר לקרו' הכל אם לא כיון בפסוק ראשון אבל אם קרא הפרשיות בכונה לצאת י"ח ולא נתכון בפסוק ראשון משמע דכשחוזר אינו צריך לחזור אלא לפסוק ראשון ולא מיקרי זה קורא למפרע כיון דהא מיהא כבר קרא פסוק א' במקומו ואינו חוזר אלא משום כונה ואל תקשה לפ"ז דדעת רמב"ם במילי דאורי' בעי כונה לצאת ידי חובה ובדרבנן לא בעי מידי א"כ מגילה אמאי פסק הרמב"ם בפ"ב הקורא המגילה בלא כונה לא יצא כבר כתבנו שם דבמגילה מודים כ"ע דבעי כונה לצאת משום פרסומי ניסא וכדברי הרב המגיד התם. וטעמו דרמב"ם דפסק דפסוק ראשון לבד הוא דאורייתא הוא מההיא דאמ' ר' אילא משמי' דרב וז"ל אמ' שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ונכנס בשינה יצא ע"כ. הרי דפסוק ראשון לבד הוא דהוי דאוריתא וכתבו הרמב"ם בפ"ב מהלכות ק"ש וז"ל היה ישן מצערין אותו עד שיקרא פסוק ראשון ומכאן ואילך אם אנסתו שינה אין מצערין אותו ע"כ ופשטא משמע דהגם דישן לגמרי ולא קרא אלא פסו' ראשון דיצא והרא"ש פי' דמיירי שקרא שא"פ מתנמנם וזה דוחק ופשיט' דבדברי רמב"ם מיהא לא מפרשי' הכי דאין דרך הפוסקי' לסתומי מלתייהו:

והרב כ"מ כתב דרמב"ם נמי סובר דבעי מיהא קריאת מתנמנם ובלא קריאה כלל לא יצא ורצה להוכיח כן ממה שכתב בפ"ב קראה מתנמנם יצא:

ואני אומר אחר המחילה לעול' דאפי' ישן ממש קאמ' רמב"ם אלא דאחר האמת לא קאמ' רמב"ם דאפילו ניעור משנתו אח"כ דפטור מקריאת ג' פרשיות של ק"ש שחייבוהו רז"ל לקרות דפשיטא דחייב לקרות' אם נסתלק האונס וההיא דקאמ' בפ"ב קראה מתנמנם יצא שהוא ענין אחר דאין צריך לחזור לקרותה אח"כ ונפטר הוא בקריאה זו וברור הוא. ומה שנסתייעו הסוברים בדעת הרמב"ם ז"ל דכל הג' פרשיות דאוריתא מההיא דכתב בפ"א וז"ל וקריאת ג' פרשיו' אלו על סדר זה היא הנקרא' ק"ש ע"כ. קשי' לי וכי אם אין קריאת שלש פרשיות כאחד מן התורה לא יקרא להם שם ק"ש וליכא למיטעי בדבריו דסמך אמאי דכתב בדין קריאתן דמצטער בשינה פטור ומדין הקורא אותם מתנמנם יצא ואי תימא דהוו דאוריתא מי יצא והלא כבר פסק רמב"ם בהלכות שופר ובהלכות מגילה דמצות בעו כונה ומה כונה מצי עביד מתנמנם ואמאי גרע דין ק"ש משאר מצות אלא ודאי דלא הוי אלא מדרבנן. וכן ראיתי להרשב"א שכתב כמו שכתבתי בדעת הרמב"ם וכך היא דעתו ודעת הרא"ה וס' אוהל מועד אלא דאכתי קשה למאי דפסק רמב"ם דאפי' היה קור' להגיה לא יצא דהרי אפילו למ"ד מצות אינן צריכות כונה מודה דבקורא להגיה לא יצא כדמשמע הכא ובפ' ראוהו ב"ד להדיא. וי"ל דסובר רמב"ם דמאי דדחי תלמודא אליבא דרבא דאמר אין צריכות כונה דמאי דקתני אם לא כיון לבו לא יצא דמיירי בקורא להגיה לא דחי הכי אלא מקמי דאשכח תנאי דפליגי בהכי אי מצות צריכות כונה או לא אבל בתר דאשכח תנאי דפליגי אי צריכות כו' לא מפלגינן בהכי ולשנויי כל הנהו שינויי דחיקי אלא אמרינן דרבא סבר כתנא דסבר אינן צריכות כונה וכל הנהו מתנייתא דמתדייקי הפך מילתי' דרבא אתו כמ"ד צריכות כונה. ומהשתא ל"ש קורא להגיה לא שנא קורא כדרכו יוצא י"ח לדעת רבא דאמר אינן צריכות כונה ותדע דאיכא סברא להדיא בתלמודא דלא מחלק בהכי אליבא דרבא דקא' הש"ס התם בפ' ראוהו ב"ד דף ל"ג ע"ב אמתני' דקתני והמתעסק לא יצא קאמ' הש"ס הא תוקע לשיר יצא לימא מסייע' ליה לרבא דאמר התוקע לשיר יצא וקא' דלמ' תוקע לשיר נמי מתעסק קרי לי' עכ"ל. הרי דהגם דמתני' דלא יצא קתני להדיא מתעסק דהיינו להתלמד ואינו מתכוין לתקיעה כל עיקר ורבא לא אמ' דיצא אלא מתכוין לשיר ואעפ"כ לא מסייעא ליה מלתא לתלמודא לפלוגי בהכי וסבר דחדא מלתא היא ומאן דאסר בהא אסר בהא ומאן דשרי בהא שרי בהא ומתני' דקתני מתעסק לא יצח ה"ה לשיר דשקולין הן ומתני' כמ"ד בעו כונה ורבא כמ"ד לא בעו כונה. ומהשתא למאי דפסקי' כרבא במילי דרבנן דלא בעו כונה אפי' קורא להגיה יוצא י"ח ק"ש. וא"ת סוף סוף כיון דאשכחן דלהגיה גרע טובא לו יהיה דאמרה תלמודא לס' רבא לשנויי מתני' הא מיהא שמעי' דגרע האי לאו קושיא היא דהא פשיטא דמתני' דמגילה דתנן היה דורשה כותבה ומגיהה אם כיון לבו יצא ע"כ מדקתני מגיהה בהדי דורשה משמע כי היכי דדורשה וכותבה קאמ' התנא יצא הגם דכותב ודורש ה"ה מגיה נמי הגם דמגיה הוא יצא אם כיון לצאת ודוקא במגילה הוא דבעינן בה כונת הלב אבל בפרשיות ק"ש לבד פסוק ראשון דלא בעינן בהו כונת הלב אם קראם להגיה יצא זו היא כונת רמב"ם וליכא לאקשויי למאי דמשני תלמודא לס' רבא בקורא להגיה דמשמע להגיה לא יצא והרי משמע ממתני' דמגילה כפום האי דדייקי' מינה דיוצא דאיכא למימ' דיסבור רבא דהא בהא תליא דאי אמרי' לי' דבעי כונה לצאת ממילא בעי נמי לקרות קריאה הגונה והגם דדרך זה דחוק ביותר דהא בתר דקתני היה כותבה דורשה בעי כונת הלב ק"ו הוא למגיהה בשלמא אי אמרי' דמאי דקתני מגיהה היינו אפי' קראה כקריא' המגיה יצא אם כיון לבו היינו דאצטריך מתני' לאשמועי' אלא אי אמרי' שקוראה קריאה שלימה פשיטא דיצא דהשתא דורשה כותבה הגם דבמלתיה קאי דעדנו כותבה ודורשה יצא מגיהה דעקר למלתיה מבעיא עכ"ז מצי' לדחוקי לס' רבא דקמ"ל הגם דמגיהה לידע חסרון התיבות והאותיות הנרגשות בקריאה אעפ"כ יצא אם כיון לבו ולהכי לא אותביה תלמודא כל דמצי לדחוקי וליתובי וכל זה למאי דס"ד מקמי דידעי' דאיכא תנאי דסברי להדיא דלא בעי כונה כרבא אבל בתר דאשכח תלמודא תנאי דפליגי בהכי תו לא דחקינן ומתניית' כפשטיי' כדכתי' תו ראיתי להוכיח דקריאה זו דלהגיה לא מיפסילא מדאשכחן בירושלמי דאמ' בפ' היה קורא ופסקה הרמב"ם פ"ב מהל' ק"ש וז"ל קראה מתנמנם יצא עכ"ל ומסתברא לי דהקורא מתנמנם נשמטים מתחת לשונו אותיות מהתיבה ואינו מדקדק לומר התיבה בשלימות ולפעמים אומר חצי תיבה ואפ"ה קאמ' דיצא ומינה נמי דאם היה מגיהה דיצא ומה גם קריאה כה"ג מיקרי קריאה דיש אם למסורת והא עדיפא יותר מקראה מתנמנם ומאי דקתני במתניתין דמגילה דף י"ז וז"ל היה דורשה כותבה ומגיהה אם כיון לבו יצא כו' ורישא דקתני קראה מתנמנם יצא אל תטעה מזה להקשות לדרכינו ולומר דמתנמנם חשיב לי' תנא מקורא להגיה דלא היא דלעולם לגבי קלקול הבא בקריא' מחמת כונתו נים ולא נים או מחמת שקורא להגיה לדעת החסירות ויתרות יכולים לומר דהבא מחמת הנמנום גרע מטעמא דכתיבנא או לפחות שוים אלא דהקורא להגיה חסר לו כונת קריאה לצאת י"ח ואנן בעינן במגילה כונת קריאה אליבא דכ"ע כדדייקינן התם להכי התנה התנא אם כיון לבו יצא משא"כ מתנמנם דמיירי בקורא לצאת י"ח אלא דמתנמנם בקריאתה קמ"ל דאעפ"י שקוראה בלא דקדוק יצא ואולי דלא זו אף זו קתני מתני' לא מיבעי' קורא להגי' דיצא אם כיון לבו לצאת אלא אפי' מתנמנ' יצא כיון שכיון לבו וליכא לאקשויי זקשויי לפ"ז דסובר רמב"ם קריאת ג' פרשיו' לבד פסוק א' דרבנן א"כ אמאי פסק בפ"ב מהל' ק"ש נעלם ממנו בין פרשה לפ' כו' חוזר לואהבת כו' היה קורא וכתבתם כו' חוזר לוכתבתם דשמע