ראשון לציון על ברכות יג

לא חש הרי"ף לפרושי למלתיה דלא מיירי בהכי דפשיטא דליכא למיטעי. ומאי דקאמר תלמודא בסיומא דסוגייא גבי מאי דבעי לפרושי זה הכלל כו' לאתויי בעיין ודחי לאתויי נהמא ותמרי ובעי למימר דאכל נהמא וקסבר תמרי וקאמר עלה היינו בעיין התם נמי דמי לשכרא דגפן ויין ולברכות ק"ש דהא כיון דבברכה שלאחריו עסקינן מישך שייכא ברכה ג' לנהמא דהא מזכיר בה תנובת השדה ואפי' למאן דסובר מהפוסקים דלא אמרי' תנובת השדה אלא בברכת על המחיה ולא בכל ברכה מעין ג' עכ"ז הרי הוא אומר בה מעין ג' ולהכי הוא דס"ד דנפיק אם טעה והתחיל אדעתא דתמרי בברכה אחרונה וסיים בדנהמא אבל בברכה ראשונה לא יצא ודאי דקרא לסוברים כן שופטני והש"ס מסייעו ממה דלא קא מוקי הא דנהמא ותמרי בכה"ג כגון דלקח בידו נהמא וסבר תמרא ובירך אדעתא דתמרא והאי דינא דהרי"ף משמע מדברי הרמב"ם דלא יצא מדיהיב טעמא בהך דפתח ביוצר אור כו' שכל הברכות כו' אחר חתימתן פי' חתימתן היינו ברכת החתימה כשישנה כראוי יצא ודוקא במאי דקמן כיון דבעי להזכיר מדת יום במדת לילה וכו' ומטע' ברכת החתימה אבל מלת החתימה כההיא דנקט כסא דשכרא ובירך אדעת' דחמרא הגם דהוי שכר לא יצא וכדכתיבנא לעיל בישובא דדברי הרמב"ם. ולפום האי פירושא הוי הרמב"ם דלא כהרי"ף בהך דינא. וא"ת להרמב"ם אמאי אם פתח בשחרית ביוצר אור וסיים במעריב לא יצא י"ל דטעמא הוא משום דבעי בה חתימה ואי לא חתם לא יצא י"ח כמו שכתב הרמב"ם בפ"א מהלכות ק"ש וז"ל מקום שהתקינו לחתום אינו רשאי שלא לחתום כללו של דבר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים לא יצא וחוזר ומברך כמטבע ומאי דנפק הגם דאמ' מעריב ערבי' בשחרי' משום דכלל בה מדת יום נמי אלא דלא מפרשא להדי' וכיון דחתים בה לבסוף הרי היכירא לפתיחה דקאי נמי אדיממא ועיקר ההיכר הוי בחתימה אבל אי ליכא חתימה בתר דעת עיקר הברכה אזלינן ולפום האי פירוש' מאי דפסק הרמב"ם בפ"ח מהלכות ברכות דאם עיקר הברכה על נכון הגם דסיים הברכה בטעות יצא טעמא הוי משום דאזיל לשיטתו דכתב בפ"א מה' ברכות בירך בלבו יצא אפי' לא הוציא הברכה בפיו ה"נ כיון דעיקר הברכה היתה בכונה הצריכה לו יהיה דלא גמר הא נפק ליה במאי דאיכוין בעיקר ברכתו וכל זה דוקא אם לא נתכוון בסוף ברכה הבא בטעות לעקור כונת הברכה אבל אם נתכוון לעקור כונת עקר הברכה לא יצא:

פרק היה קורא דף י"ג גמ' היה קורא בתורה וכו' אם כיון לבו כו' ובש"ס ש"מ מצות צריכות כונה ומסיק בדחייתו בקורא להגיה ע"כ. ורמב"ם בפ"ב מהלכות ק"ש כתב וז"ל הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא י"ח והשאר אם לא כיון לבו יצא אפי' היה קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות האלו בשעת קריאה יצא והוא שכיון לבו בפסוק ראשון ע"כ. הנה מדברי הש"ס מוכח דבמגיה בעי לכוין לקרות אפילו למ"ד מצות לא בעו כונה וא"כ קשה היכי פסק הרמב"ם דיוצא בקורא להגיה ותגדל הקושיא דהרמב"ם פסק להדיא גבי שופר ומגילה דבעו כונה כמ"ד מצות צריכות כונה והיכי פסק הכא דאפילו קורא להגיה יצא ואם דעתיה לפרושי אומרו אם כיון לבו יצא דקתני במתני' דקאי אפסוק ראשון א"כ מאי קאמ' תלמוד' ש"מ מצות צריכות כונה הא אפי' לרבא דאמר אין צריכות כונה פסק בסמוך דפסוק ראשון בעי כונת הלב והגם דשאני הך דקאמר בעי כונת הלב היינו פירושן של דברי' ושאני האי מלת' דמצות בעו כונה דפי' הוא כונה לצאת ידי חובתו בקריאת' זו. עכ"ז הא מיהא רבו יתירא אשתכחת בקרא דשמע ישראל מצינן למימר דאפילו למ"ד לא בעו כונה פסוק דשמע ישראל בעי כונה:

והרב כ"מ ראיתי שכתב וז"ל בקורא להגיה וכו' וסובר רבינו דהאי אוקמת' היא לפום מאי דמתמה הש"ס ש"מ מצות צריכות כונה וקאמ' דאינן צריכות כונה ומאי אם כיון לבו אם כיון לקרות אבל לדידן דקי"ל דצריך לכוין בפסוק ראשון פי' דמתניתין היינו היה קורא בתורה אפילו להגיה אם כיון לבו בפסוק ראשון יצא ואם לא כיון לבו בפסוק ראשון אפילו היה קורא שלא להגיה לא יצא ואין להקשות הא אפי' למאי דהוה סלקא דעתין למ"ד אין צריכות כונה כלל הקורא להגיה לא יצא וכל שכן לדידן דמצריכי' כונה דהיא הנותנת ולמאי דהוה ס"ד כיון דאין שם כונה אפילו בפסוק ראשון בעינן מיהא כונה לקרות אבל לדידן דאיכא כונה גמורה בפסוק ח' שאר פרשיות אפילו קראן להגיה לית לן בה עכ"ל הרב ז"ל. וקשה לי בדבריו ראשונה מה שדקדק לומר לפום מאי דמתמה ש"מ לא ידענא במאי הכריח הרב ז"ל דהש"ס מתמה דפשיטא דלאו הכי משמע אלא ה"ק מי שמעינן ממתני' מצות צריכות כונה ודחי מתכוין לקרות ואי מפרשינן לה דרך תמיהה ה"ק דכיון דאמוראי פליגי בהכי שפיר מצי תלמודא מתמה לס' האומר אינן צריכות כונה והא צריכות ודחי וכו' ודחיה זו דדחי תלמודא לאו מלתא פסיקתא אלא דמצינן לפרושי הכי ולא מותבינן למ"ד אין צריכות כונה ודרך זה הוא הנכון ותדע דבפ' ראוהו ב"ד דף כ"ח מותיב הש"ס לרבא דאמר אין צריכות כונה ממשנה זו ומשני כיון לבו לקרות אבל לס' ר' זירא דאמר התם דבעי פונה לא משנינן הכי אלא מתניתין כפשטה ודברי מרן הכ"מ ז"ל לקו"ד לא הבינותים דהא אפי' למ"ד מצות אינן צריכות כונה סובר להדיא דלעולם פ' ראשון בעי כונה שלימה ותדע דמאן דאמר מצות אין צריכות כונה הוא רבא כדאיתא להדיא התם בפרק ראוהו דמצינן לפרושי כיון לבו דקתני מתני' בפסוק ראשון בזה ליכא פלוגתא כל עקר ורבא גופי' הוא דחדית להאי דינא אמאי לא מפרשינן מתני' אליביה הכי והוצרך לאוקומה אוקמתא דלאו כהלכתא דקורא להגיה בשאר הפרשיות לא יצא:

ותו קשיא לי בדבריו ז"ל מאן חתים עלה דהא מלתא דאם קרא פ' ראשון בכונה שלימה אפי' יקרא השאר להגיה יצא ומה גם לסב' הרב דדעת רבינו היא דג' פרשיות דאוריתא במה יוצא י"ח קריאתן שצריך שיקראם בכונה לצאת מפני שקרא פסוק ראשון ומה גם למאי דמשמע מדברי הרב שפירש בתיבת להגיה וז"ל בקורא להגיה את הספר אם יש בו טעות ע"כ. והנה הגהת הס"ת צריך להגיה גם בחסירות ויתירות ובזה צריך לשנות המקרא ולקרות המסורת שבזה ישתנה משמעות התיבה והא נמי דמיא לקריאה דמתנמנם דאמרינן דיצא ובכה"ג מפליגא מדעתי' כונת יציאת י"ח הקריאה של הפרשיות שהוא קורא והבן:

והנכון בעיני לומר דדעת רמב"ם ז"ל היא לפום מאי דגילה הרב דעתו בפ"ב מהלכות מגילה ובפרק ב' מהלכות שופר דבעי כונה לצאת י"ח מצוה וטעמו ז"ל נראה דאפליגו רבא ור' זירא במס' ר"ה דף כ"ח וז"ל שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא כו' אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא וכו' אלמא קסבר מצות אין צריכות כונה ע"כ ובתר הכי אמר הש"ס וז"ל א"ל ר' זירא לשמעיה איכוין ותקע לי אלמא קסבר משמיע בעי כונה וכו' תנאי היא דתני' שומע שומע לעצמו ומשמיע משמיע לפי דרכו א"ר יוסי בד"א בשליח צבור אבל ביחיד לא יצא עד שיכוין שומע ומשמיע עכ"ל. לפום האי סוגיא הוי הא מלתא פלוגתא דרבא ור' זירא ולהכי קאמר הש"ס בברכות אמתני' דקתני אם כיון לבו לימא קסבר מצות צריכות כונה ומכרעינן הלכת' כמ"ד הכי ודחי לא בקורא להגיה וכמו שדחה הש"ס ג"כ התם בר"ה אליבא דרבא וקימא מלתא בפלוגתא דלרבא לא בעו כונה ולר' זירא בעו כונה ואיכא פנים לפסוק הלכתא כרבא משום דבתראה הוא ואיכא פנים לפסוק כר' זירא ומהטעמים שכתב בית יוסף יעש"ד ולא מכרעא מלתא להלכת' וכיון דכן נראה דרמב"ם אזיל בהא מלתא לחומרא בדאורייתא ולקולא בדרבנן ככללי ספיקין ודעת רמב"ם בק"ש היא דפסוק ראשון הוא דהוי דאוריית' ושאר הפרשיות לא הוו אלא מדרבנן ולזה כתב דפסוק ראשון בעי כונה פי' ולא כונת יציאת החיוב לבד אלא דבעי ג"כ כונת הלב והיא עדיפא אבל שאר