ראשון לציון על ברכות יב

תלמודא פרק מי שמתו ההוא בד"ת כתיב. ודייקו חכמי הישיבה ה' ישמרם מהכא דלא כוותייהו דא"כ גם בד"ת חיובא הוא בקומו ולא כן הוא ומינה למאי דמוקי לה בק"ש דמסתמא לא פליגי בהכי:

דף י"ב גמ' פשיטא היכא דנקיט וכו' בפירושא דהאי סוגיא נשתנו דעות גדולי דעה ולדידי חזי לי דישובא דסוגייא כשיטת רש"י דבעיא הכי היא אם התחיל ובירך בא"י אמ"ה וכונתו היתה שהיה כוסו מלא חמרא וסיים בדשכרא פי' במקום שיאמר בפה"ג אמר שהכל אבל לא שחזר מכונתו שבירך אדעתא דחמרא ועקרה כשאמר שהנ"ב אלא שגמר הברכה בל' היפוך דעת כונת ברכתו הגם שידע אח"כ הפך מה שהיה חושב דאם נתכוון כשאמר שהנ"ב ועקר לכונת ברכתו אפילו גמר כל הברכה ואמר בפה"ג וחזר ואמר שהנ"ב תוך כדי דבור כדיבור דמי ויצא הגם שכולה ברכה בכונ' בפה"ג היתה ולדרך זה לא קשה קושית הרמב"ן במלחמות שהקשה לדרכו של רש"י ודחה דבריו דודאי מודה רש"י כל דהוי תוך כדי דיבור דכדיבור דמי ודוקא אי הדר בדעתיה מכונה ראשונה ועקר ולדרכו של רש"י ידוייק מאי דקאמר בתר עקר ברכה שהוא בא"י אמ"ה כו' ומסתברא דלרש"י ה"ה דהוי בעיא אי גמר בפה"ג וחזר ואמר שהנ"ב על דרך הראשון שכתבנו אי בתר עיקר ברכה אזלינן כו'. והרמב"ם כתב בפ"ח מה' ברכות וז"ל לקח כוס של שכר בידו והתחיל הברכה ע"מ לומר שהכל וטעה ואמר בפה"ג אין מחזירין אותו כו' הואיל ולא היה בעיקר הברכה טעות ואע"פ שטעה בסופה יצא ואין מחזירין אותו ע"כ. ולפי טעם זה אם לקח כסא דשכרא וחשב דהוי חמרא ובירך אדעתא דחמרא וגמר אומר שהנ"ב לא יצא ולדברי רבי' פי' דבעיין כפי' רש"י והטעות הוי בכונה כשבירך בא"י אמ"ה וסובר דאיפשיט' בעיין ממה דקאמר הש"ס שאני התם דיצא הגם דפתח במעריב הוא משום דחתים יוצר המאורות וכמו כן נמי טעמא דרישא דקאמר לא יצא הגם דאמר עיקר הברכה יוצר אור משום דחתם המעריב ערבים ובעי למחתם ביוצר המאורות אבל בלאו האי וכגון בשאר ברכות דלית להו חתימא הגם דלא אמר אלא בא"י אמ"ה בכוונה הצריכה יצא דקי"ל בירך בלבו יצא ובעיקר ברכה היה בלבו על האמת והדר פריך הש"ס השתא דטעמא דיצא הוא משום החתימה דיוצר המאורות אבל עקר הברכה לאו מידי הוא הניחא לרב דאמר כל ברכה כו' אלא לר"י וכו' ומשני כיון דאמר רב כו' פי' לאו דסתר מאי דקאמר כיון דאמר יוצר המאורות אלא תירוצא חדא הוא דהא המתרץ מעיקרא פשיטא דידע דלר' יוחנן לא מצי קאי הך תירוצא ואהא סמך וכל הא לאו דיחויא הוא ומינה דבתר עיקר ברכה אזלינן והיינו פסקיה דהרמב"ם בפ"ח מה' ברכות ומאי דכתב בפ"א מהלכות ק"ש וז"ל בשחרית פתח ביוצר וסיים במעריב לא יצא פתח במעריב וסיים ביוצר יצא כו' שכל הברכות כו' ע"כ פי' כיון דעיקר הברכה ישנה על מדת יום ומדת לילה אלא דבעי להכיר של שחרית משל ערבית ובזה אזלינן בתר החתימה אם חתם בשחרית המעריב לא יצא וכן להפך:

שוב ראיתי להרב כסף משנה שבחר לו דרך חיים אלא דאייתי שאלת חכמי לוניל להרמב"ם ותשובתו להם וז"ל השאלה יורינו רבינו ואם שכר שעורים איך יצא ומרנא ורבנא אלפס ז"ל הולך על זה הדרך וחתרנו למצוא היבשה ולא יכולנו שהרי פירות השכר אינם יוצאים מהגפן ודמי לפתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור דלא יצא הראנו אתה רבי' את האור כי טוב. תשובה יראה לי שאין הדברים אמורים אלא בשכר היוצא מהגפן כמו בנזיר מיין ושכר יזיר ובאותו שכר של ענבים שאין אדם רואה בכוס אם שכר אם יין וכשיבא אדם לטעות ויפתח ע"מ שהוא שכר ויסיים בפה"ג אבל בשכר שעורי וכיוצא בו לא איירי רבנן בדבר זה כלל וכי יש מי שיאמר לקח בידו תמרא ופתח אדעתא לברך בפה"ע וסיים המוציא לחמ"ה יצא אטו בשופטני עסקינן ומה מקום לשגגה זו אלא בשכר היוצא מן הגפן כו' עכ"ל. שאלה ותשובה זו לית נגר דיפרקינה כי מלבד דהתשובה מוסתרת מפסקי הרמב"ם עוד לה דמוסתרת רישא לסיפא והב"י פנה והלך לו מפי'. ומאי דניחא לי למימר בה הוא דבין חכמי לוניל בין רמב"ם סוברים בפשיטות דכל דעיקר הברכה הולך ע"כ בתר עיקר הברכה אזלינן בין לקולא בין לחומרא ושאילו חכמי לוניל על מאי דבעי תלמודא דהיכא דנקט כסא דשכרא וסבר דחמרא ובירך אדעתא דחמרא וכו' דפשיטא דלא יצא וגדלה תמיהתם על הרי"ף דפסק דיצא ומאי דאמרו ודמי לפתח במעריב ערבים כו' צריך להגיה דדמי לפתח במעריב כו' דיצא דהיינו רישא דמתני' והדעת מחייבת הכי דאי לא יצא קאמרי אמאי לא הוכיחו מרישא דמתניתין דקתני פתח ביוצר והוכיחו מסיפא ופי' הכי הוי והלא השכר לא נפיק מגפן דנימא דדמי לפתח במעריב דיצא מטעם גופיה דקאמר תלמודא כדי להזכיר מדת יום כו' ודוק והשיבם הרמב"ם דמלתא דפשיטא דלא יצא ובזה נמי גילה דעתיה אמאי לא הביא בהלכותיו האי דינא דנקט כסא דשכרא וסבר דחמרא ופתח אדעתא דחמרא וסיים בדשכרא דלא יצא דהוי מלתא דפשיטא אלא דמאי דבעי בש"ס דפסק בה הרי"ף דיצא הוי בשכרא דנפיק מגפן דמשך שייך פה האי ברכתא וסובר הרמב"ם דהיינו נמי בעיית הש"ס והכי פירושא היכא דנקט כסא דשכרא כו' וטעה בו דהוי חמרא משום דדמי ליה והוא אומר שאין אדם רואה בכוס כו' פי' אינו מכיר בהם משום דדמו אהדדי וימשך האדם בזה לטעות שיחשוב שהוא יין ויסיים בפה"ג בעי הש"ס כיון שמין גפן הוא וכשבירך הגם דכונתו היה על הגפן לא הפליג מין זה של שכר מדעתיה בחושבו גפן כי גם זה מגפן הוי ומישך שייכא גם עיקר הברכה ואזלינן בתר חתימה במסיים בדשכרא או דלמא בתר עיקר ברכה ולא הזכיר אלא חמרא ופשיט ליה כו' דהא דמיא לסיים ביוצר אור דמישך שייך מעריב בשחרית ויוצר אור בערבית אלא דבעי לומר עיקר הברכה דשחרית יוצר אור ועיקר הברכה דערבית מעריב ערבים וסתמא דש"ס לא הוה ידע להא מלתא מעיקרא אלא דסתמא דתלמודא בתרא:

ופירושא דמפשיט הכי הוא ת"ש שחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב לא יצא פתח במעריב וסיים ביוצר אור יצא הרי כיון דסיים ביוצר הגם דאמר בתחילה מעריב ערבים יצא ה"נ דכוותה הגם דפתח בדחמרא כיון דסיים בדשכרא יצא ותרוייהו בין הך דפתח בדחמרא אכסא דשכרא בין הך דפתח במעריב בשחרית מישך שייכי גם בעיקר הברכה רמז הענין שמברך עליו ברכת מעריב בשחרית קאי בה נמי יוצר מהך דרבה בר עולא להזכיר מדת יום בלילה וכו' ברכת בפה"ג אשכרא מחמרא מחשיב נמי כגפן ואפשר דהמפשיט ידע מעיקרא נמי להאי דלהזכיר מדת יום אלא דסתמא דתלמודא מפרש ליה בסיומא דמלתא לגבי דידן דלא ידעינן ודחי לעולם דלא יצא הגם דסיים בדשכרא והגם דרוב שכרא מגפן קאתי וטעמא דיצא בסיים ביוצר אור בשחרית הוא משום דקאמר ברכה בחתימה ברוך יוצר המאורות וכגון דא אמרי' שפיר דכיון דמישך שייכא בתחילת הברכה יוצר אור יצא מה שאין כן בהיכא דפתח בדחמרא אכסא דשכרא הגם דסיום בדשכרא כיון דבסיומא ליכא ברכה כל עיקר לא מהני מאי דמישך שייכא שכרא בהיותו מהגפן למיפק י"ח ברכת שכרא כדרכה הגם דסיים בדשכרא ובהא פסק הרב האלפסי דנפק ודוקא בשכרא דנפיק מגפנא דמישך שייך. ומה שאמר בסוף התשובה וכי יש מי שאומר כו' לקח בידו תמרא כו' טעות הוא דבכה"ג יצא ודאי כדכתב הרב ז"ל גופיה בפ"ח מה' ברכות. ותו דלא דמי למאי דשאילו ליה חכמי לוניל ואין הנדון דומה לראיה אלא דבמקום תמרא צריך לומר נהמא והוי מציאות גופיה דשאילו ליה חכמי לוניל עז"ה לקח בידו נהמא ופתח אדעתא לברך בפ"הע שאינו ברכתו דהוי מציאות עצמו דלקח בידו כסא דשכרא ופתח אדעתא לברך בפה"ג וסיים ואמר המוציא לחם מן הארץ ודאי דלא יצא וכמו כן הגם דסיים בדשכרא אשכרא דלא יצא אטו בשופטני עסקינן דסבור דינא כהאי פי' ולהכי