ראשון לציון על ביצה קעח

אלא אמר רב אשי כו' מוכח להדיא דסובר הש"ס דמוקצה מחמת מיאוס חמיר טפי ממוקצה מחמת איסור ועוד דלא קאמר לה הש"ס בדרך דלמא אלא בפשיטות אימור דשמעת ליה כו' ועוד דרב אשי נד מהך אוקמתא מחמת קושיא ומהדר בתר ההיא דמבשל דאסר רבי יאודה במזיד מוכח דמחמת הך דחיה דאימור דשמעת ליה כו' ואי תימא דסובר דמוקצה מחמת איסור גרע ממחמת מיאוס כיון דאסר ר"י מחמת מיאוס ק"ו מחמת איסור אלא ודאי דסבר רב אשי להך דחיה ולפום השתא מאי דקאמרינן בשלהי מי שהחשיך דמוקצה מחמת איסור עדיף איסוריה טפי ממחמת מיאוס מיירי במוקצה מחמת איסור דדחיה בידים כגון נר שהדליקו בו בשבת וכמ"ש התו' התם ד"ה לבד ממוקצה

תו אמרינן תני תנא קמי' דרב השוחט בשבת בשוגג יאכל כו' א"ל מאי דעתיך כר"מ עד כן לא קשרי ר"מ אלא מבשל דראוי לכוס אבל שוחט לא כו' ע"כ מוכח דסו' רב דמוקצה מחמת איסור בכה"ג דשחיטת בהמה חמיר טפי ממוקצה מחמת מיאוס דהא רבי מאיר קשרי נר הדולק דהוי מיאוס ואע"פ כן קאמר רב דיחמיר בהשוחט. והתו' כתבו בד"ה אימור דשמעת ליה כו' דיחויא בעלמא הוא וכ"כ בשבת בד"ה הני כרכי ואין דבריהם מחוורין אצלי דהיכי מצינן למימר דחויא ואנן קא חזינן דהש"ס דחי להך אוקמתא מחמת קושיא זו ותו היכי דחי תלמודא בדבר דאיהו לא סבר הכי. והעיקר אצלי בפירוש הסוגיא הכין הוא דבמוקצה מחמת איסור אי הוי איסו' דעביד ליה בידים לכ"ע חמיר טפי ממוקצה מחמת מיאוס ובהיכא דהוי האיסור מעצמו כהא דהשוחט לא פסיקא ליה לתלמודא אי גרע ממוקצה מחמת מיאוס אי מחמת מיאוס גרע משום דאיכא פנים לצדודי הכי והכי ולזה כד בעי תלמודא לאוכוחי מדאשכחן דאסר ר"י במוקצה מחמת מיאוס אמר אימור דאמר כו' אבל מחמת מיאוס כה"ג לא אמר ומנא לך לאסור. וכמו כן כד אתא הך תנא קמיה דרב ואמר השוחט בשוגג יאכל וכו' אותביה אימור דשמעת ליה כו' ולא מצית לאוכוחי מחמת מיאוס דאיכא לפלוגי לאידך גיס' דהא עדיף ודמי לנר הדולק דחמיר טפי אבל לא החליט רב למימר הכי דלא הו"ל לתלמודא לאתויי מאי דאמר סתמא דתלמודא ודברי רב ולא ראי זה כראי זה ולמאי דכתיבנא אתי שפיר. ומהשתא תלמודא דקאמר בפשיטות אמתני' דמחתכין את הנבלה דרב סבר לה כר"י מההיא דכרכי דזוזי דמאי החליט למימר הכי וליהדר ליתוב אימור דאמר במוקצה מחמת מיאוס מחמת איסור מי שמעת ליה אלא דדעת הרי"ף ז"ל עיקר דכרכי היינו דקיימי לסחורה ותלמודא דקאמר רב כרבי יאודה מלתא מוכרעת קאמר דלכל מאי דבעית אימא כרכי דזוזי קילי ואעפ"כ אסר רב ובהכרח כר"י ס"ל ודע דהרמב"ם כתב בפכ"ה מהלכות שבת וז"ל כל כלי שהוקצה מחמת איסור אסור לטלטלו כגון נר שהדליקו בו בשבת והמנורה כו' ע"כ הוצרך לו' כגון נר שהדליקו כו' לומר דאיסורן הוא באיסור דעביד ליה בידים אבל מוקצה מחמת איסור דאתי מעצמו לא הוי בכלל זה ותדע דפסק דמחתכין נבלה שנתנבלה בשבת ולא מפליג בין היתה מסוכנת מע"ש לבריאה וכדכתיבנא בכמה דוכתי. ואית לן למידק בהא מלתא דאמר רבינא מידי דהוה אקוץ ברה"ר דהא מלתא דקוץ ברה"ר למדו רבינא עצמו בפרק כירה מההיא דאמר שמואל מותר לכבות גחלת של מתכת ברה"ר שלא יזוקו כו' וקאמר עלה רבינא הלכך קוץ ברה"ר מוליכו פחות פחות מארבע אמות ע"כ א"כ עיקר דין זה נלמד משמואל והכא קא חזינא דשמואל פליג ולא שרי טלטול שפוד מדין קוץ ברה"ר. וי"ל דטעמו דשמואל משום דדוקא ברה"ר דלא ידעי עובר ושב משא"כ בבית האדם בני הבית ידעי ואם בא האדם מבחוץ בני הבית מזהרי ליה ורבינא פליג אדשמואל ולא מפליג בהכי וסובר דאף בכי האי גוונא חיישינן ושרינן אי נמי אפשר לומר דשמואל הכא גילה דעתו דלא שרי אלא גחלת של מתכת משום דאינשי לא חזו היזקא דאית בה משום דמיכסי היסקה דרבים אינם רואים שהיא גחלת אבל קוץ עוברי דרכים חזו ליה כי קוץ הוא ומטים הדרך ועוברים. ורבינא דאמר התם בשבת הלכך קוץ כו' הוא מקמי דידע להא דשמואל דאסר שפוד שצלו בו ומאי דמייתי תלמודא הכא דברי רבינא דשרי לאו דרבינא אמרה להדיא אלא מכללא אתמר לפי מאי דאמר התם בשבת הלכך קוץ כו' יאמר הכא נמי מידי דהוה כו' ודרך הש"ס דמייתי מאי דמשמע מהאמוראי' ואומר ר' פלוני אומר והוא לא אמר בפי' וכדקאמר הש"ס בכמה דוכתי הא דרבי פ' לאו בפירושא אתמר אלא מכללא אתמר. ומהשתא מצינן למיהב טעמא להרמב"ם ז"ל שהשמיט מהלכותיו העברת קוץ ברה"ר פחות מארבע אמות דהיינו טע' דהא שמואל דגמר מיניה רבינא דין זה גילה דעתו במכלתין דלא סבר לה אלא דוקא היכא דאיכא אינשי דעברי ולא ידעי אבל כל דמצי למידע לה לא שרינן ולזה בין קוץ ברה"ר אסור דהא חזו ליה בין שפוד בבית ידעי ביה בני הבית וליכא היזקא וליתא לדברי רבינא ולזה השמיט הרמב"ם ז"ל בין מה שאמר רבינא בשבת ומה שאמר במכלתין דלית הלכתא כותיה ומהאי טעמא קאמר הש"ס הך דרבינ' דשרי מידי דהוה כו' דמשתמעא ליה מההיא דאמר רבינא בשבת כדכתיבנא דמכללא איתמר ודעת הש"ס לומר דלאו מלתא היא דהא שמואל דמדבריו דייק רבינא שמואל גופיה פליג בה אלא דדרך זה דוחק אצלי לאמרו

שם לא יאמר אדם לטבח שקול כו' הגם דכבר תנא במשנה אחרת למעלה אין נמנין על הבהמה כו' אצטריך למיתני משנה זו לחדותי דינא דלא תימא דוקא אין נמנין על הבהמה משום דסכומה לא נודע ועושה סכום לשיווייה אבל טבח שכבר ידוע כמה הוא נותן לו בדינר אין כאן מקח וממכר קמ"ל לא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר. ולהכי כתב הרמב"ם ב' הלכות אלו בפ"ד מהלכות יום טוב בהלכה י"ט כתב וז"ל אין פוסקין דמים לכתחלה על הבהמה כו' וזו משנה ראשונה ובהלכה כ"א כתב וז"ל לא יאמר אדם לטבח תן לי בדינר בשר כו' וא"ת הו"ל להרמב"ם לכתוב הלכה כ"א ולא היה צריך לכתוב הלכה י"ט י"ל דעיקר דינא דהלכה י"ט הוא לאשמועינן דין כיצד הוא עושה כו' דסד"א דגם זה אסור קמ"ל ועוד משונה טעם איסור הלכה י"ט מטעם איסור הלכה כ"א דטעם איסור הלכה י"ט הוא משום גזירת מקח וממכר מפני שעושה תנאי הקנין כמה שוה ואיסור הלכה כ"א הוי מטעם עובדין דחול וכמו כן כתב רש"י ז"ל. ולהכי לא סדר רבינו הקדוש ב' משניות אהדדי משנת לא יאמר אדם לטבח עם הך דאין נמנין וכו'

דף כ"ט גמרא מאי אבל לא במדה אמר רב יאודה כו' רבא אמר כו' שלא יזכור כו'. כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות י"ט וז"ל וכן לא יקח מבעל החנות במדה כו' אלא כיצד הוא עושה אומר לחנוני מלא לי כלי זה ולמחר נותן לו שוויו ואפילו היה כלי המיוחד למדה ימלאנו והוא שלא יזכור לו שם מדה עכ"ל משמע דפסק דלא כר' יאודה אלא כרבא דמחלק בהזכרת שם מדה ובפי' המשנה פירשה למתני' כדברי רב יאודה. ולזה אפשר לדחות דחזר בו. אלא דדברי הרמב"ם לא מתיישבי לן כלל אי כרבא פסק הכי הול"ל וכן כשיקח אומר לו מלא לי כלי זה כו' ואפילו הוה כלי שמיוחד למדה והוא שלא יזכור לו שם מדה ע"כ ולא הול"ל דלא יקח מבעל החנות במדה ולכי תידוק הוו דברי הרמב"ם ז"ל סותרים אהדדי דמתחלת דבריו משמע דאסור ליקח במדה אפילו אינו מזכיר לו שם מדה ובסוף דבריו כתב אפילו היה כלי של מדה ימלאנו ובלבד וכו'. וראיתי מי שגורס בדברי הרמב"ם ואפילו היה כלי העומד למדה ולגירסא זו מתדייקי שפיר דברי רמב"ם שכתב בתחלה לא יקח מחנוני במדה פי' בכלי המיוחד למדה והוא לישנא דמתני' ומפרשינן לה שפיר במדה הוא כלי שהוא מיוחד למדה מדקפליג ר"י ומוסיף כלי העומד למדה שמע מינה דפי' במדה הכין הוא ואח"כ כתב עוד כיצד הוא עושה אומר לחנוני מלא לי כו' ואפילו היה הכלי העומד למדה והוא שלא יזכור שם