ראשון לציון על ביצה קעה

ר"ח קמייתי. לה ולומר דפליגי בבלי וירושלמי היכי אמר ר"ח דא בורכ' ותו ס"ס הרי מצי ר"ח לאוקומי מתני' כר"י וכשמועתיה ולמה יאמר דא בורכא אלא ודאי דתלמודא דילן לא פליג אירושלמי ואדרבה מתיישב שפיר תלמודא דילן דא"ל לר"ח דרשי' משמך הלכה כר"י דקאי אמאי דאמר מתני' כר"י אם כן הלכה כר"י. וא"ת מאי חזית דתסמוך. אהך דירושלמי דלמא סמוך אדילן וגרסינן בירושלמי אמר ר"ח דלא כר"י הא ליתא דהא מדקאמר אמר רב יאודה דברי הכל היא ולאעבורי שמנוני' אמור מעתה דר"ח כר"י מוקי לה ופשוט ומהשתא פירושא דסוגיא הכי היא מאן תנא דדייק איסור במשחזת דמשמע דכל בר מן דין עץ ואבן שרי אמר ר"ח ר"י היא דשרי ולא שרי אלא עץ ואבן אבל במשחזת שלה אסור משום דלא שרי ר"י מלאכות כאילו וכמ"ש הר"ן יעשב"ד. ור"ח מפרש למתני' כלישנ' קמא וסלקא ליה סתם משנה כר"י ולהכי א"ל רבא דרשי' משמך כו' ורב יאודה אמר שמואל דפליג עליה בירוש' ככ"ע ולאעבורי שמנוניתא ההיא קיימא כלישנא בתרא דקא מייתי תלמוד' הכא ופי' דמתני' הוי לפום מאי דמפרשינן לה אי מפרשינן לה כר"י מתני' כר"י בחידוד ואי מפרשינן לה כחכמים מפרשינן לה בלהעביר שמנונית ולהכי אמר רב יאודה ככ"ע ולהעביר שמנוניתה ודע דמאי דקא' הש"ס הכא מאן תנא דמשחזת כו' אינו סמוך אהני לישני דאתמרו אמלתיה דרב הונא אלא מלתא באנפי נפשה דבישיבה בעו האי בעיא ואמר ר"ח ולאו ישיבת רבינא ורב אשי דסדרו הש"ס אלא בני ישיבה דבימי ר"ח ומהשתא סלקו פיסקי הרי"ף והרמב"ם הלכות ברורות דבמשחזת שלה אסור לכ"ע אפי' לרבי יאודה איסור גמור ולהכי סמך הרמב"ם ז"ל לומר דהיינו טעמא דאין מורין כן בשל עץ משום דילמא ישחיז בשל אבן. ושל עץ הוי פלוגתא דר"י וחכמים וכיון דר"ח אמר הלכה כר"י וחזינא לאימוראי דעבדי עובד' כוותיה פסקינן כוותייהו דסובר הלכה ואין מורין כן מטעם האמור. ומאי דכתב הרי"ף אבל במשחזת לא פי' אסור לעשות ודלא כפי' הרא"ש וכדברי הרמב"ם ומאי דכתב הרמב"ם או על גבי אבן פי' אבן שאינה משחזת שלה שאין כל האבנים ראויים להשחזה ולא מפלגינן אלא באבן שהיא משחזת ופשוט ומאי דלא מפליג הרמב"ם בין סכין שעמדה בי"ט לעמדה מעי"ט משום דסמך אמאי דכת' בפ"ח דלא שרינן מכשירין בי"ט אלא בהיכא דמערב י"ט פגמי ואפילו במכשירין דדמו לאוכל נפש כגון תבלין וכ"ש הני מכשירין ודאי דמיירי בעמדה בי"ט אבל מעי"ט אסור: שם גמרא דרשינן משמך כו' הגם דאמר לו דידרוש משמיה אין כונת רבא בשאלתו דאם יאמר לי דידרוש דליעביד הכי אלא לגלות דעתו דוקא מאי קסבר אבל דעת רבא לאו הכי כדמשמע בסמוך דא"ל לא להעביר וכו' אי נמי דרבא הוה מסופק בדעתו לענין הלכה ובעא מרב יאודה אי דרש לה בפרקא משמיה ונ"מ אם כה יאמר דרוש ש"מ דכ"כ הוה ליה החלט ההתר ויכריע מזה רבא להתיר ואין מורין כן ואם כה יאמר רב יאודה לא תדרוש ש"מ דלאו התר מוחלט הוא ורבא אפי' להלכה לא ליעביד

דף כ"ח ע"ב גמרא מהו להראות סכין כו'. הרמב"ם בפ"ד מהל' י"ט כתב וז"ל מפני זה אסרו להראו' סכין כו' שמא תהיה פגומה וילך ויחדדנה במשחזת ע"כ. טעמו של הרמב"ם שבחר לומר האי טעמא משום דכיון דחששו רבנן לחששת דילמא יחדד במשחזת נוקים לטעמא דהוראת סכין לחכם מהאי טעמ' נמי עוד לא ניחא ליה לפרושי מטעם שכתב רש"י דהוי משום דנראה כמעשה חול וכו' דלפום האי טעמא לא הוו שרו לחכם שיראה לעצמו דכל דבר שאסרו חכמים משום מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור ולפום טעם רבינו לא קשה דכיון דטעמא הוי משום דילמא ישחיז במשחזת בכה"ג בחכם שראה סכין כו' דליכא האי טעמא שפיר דמי ודכותה אשכחן דאמרי בר"ה דבכל מקום דאיכא ב"ד תוקעין בשבת משום דזריזין הם וכן בההיא דערבה וכו' וטובא דכותה והך טעמא דבעל ההלכות דחיישינן דלמא אתי תוץ תחום לאחוויי הוי מלתא דחיקא ותדע דכתבו התו' התם במאי דאמר רבא טעמא דשופר ולולב ומגילה דבשבת לא משום דילמא יעביר ד' אמות הק' התו' בר"ה אמאי לא אמר דילמא יוציאנו מרה"י לר"ה ותירצו דלא חיישי' אלא בהעברת ד' אמות משום דמצי לטעות משום שאין הכר משא"כ מרה"י לר"ה דאית ליה היכירא דמחיצות ומהשתא ק"ו הוא דלא חיישינן לחוץ לתחום ואפילו למאי דפי' בסוכה דה"ה דהוה מצי נמי למימר שמא יוציאנו מרה"י לר"ה וכו' עכ"ז הוה מלתא דעביד איניש דליטעי משא"כ להוליכו לחוץ לתחום מידכר דכיר ולא חיישי' ולהכי בחר הרמב"ם בטעמו לשבח ומה שאמר הרמב"ם וחכם שראה הסכין כו' אין הכונה בזה לומר דלכתחילה לא יראה חכם סכין לעצמו אלא נתכוון לשלול שלא יראה לכתחילה לעצמו כדי שיהיה יכול ליתנה לאחרים דכיון דרואה ג"כ בשביל אחרי' לא שרינן ליה למעבד הכי דהו"ל כרואה בשביל אחרים דגזור ביה רבנן

שם גמרא אמר שמואל שפוד שנרצף אסור כו' כתב הרמב"ם פ"ד מהלכו' י"ט וז"ל שפוד שנרצף אעפ"י שיכול לפושטו בידו אין מתקנין אותו כו' וכתב ה"ה וז"ל יש מי שפי' כו' לפי שהוא טורח שלא לצורך כו' ואין כן דעת רבינו אלא אין הלכה כר"י וכמ"ש למעלה כו' יע"ש. תלה זייניה לומר דפשיטא דסובר רבינו דלא כר"י מכח ההיא שכתב רבי' בפ' זה עצמו ה' ו' וז"ל ואין מכבין את האש כדי שלא תתעשן הקדרה או הבית ע"כ וכתב הרב המגיד דהרמב"ם ז"ל סובר כהרי"ף ז"ל שכתב בפרק י"ט גבי הך בעיא דמהו לכבות הנר וכו' ובעא לאוכוחי ממתניתין דקתני אין מכבין את הבקעת וכו' ואם בשביל שלא תתעשן הבית כו' ודחה התם ההיא ר"י וכתב הרי"ף וז"ל ההיא ר"י דאמר לכם לכל צרכיכם כו' וכן רבא ואמימר דחו להאי מתני' ואוקמה כר"י למימרא דלאו הלכתא כותיה ושמעינן מיהא דלית הלכתא כהא מתני' אלא אסור לכבות וכו' בין כו' בין שלא תתעשן הבית בין שלא תתעשן הקדרה ע"כ. למאי דכתיבנא לעיל בד"ה מאן תנא וכו' והקשינו לדברי ה"ה מדכתב הרי"ף להך מימרא דר"ח הלכה כר"י אין יסוד מדברי הרי"ף לישען עליו ואדרבה לאידך גיסא דפסק הרי"ף ז"ל כר"י בההיא דהשחזה וכן העלינו בדעת הרמב"ם ז"ל דפסק לחדד הסכין בשל עץ כר"י אלא דאין מורין כן לחשש' גזרת האמוראי' דגזרו דלמא ישחיז בשל אבן דאסיר לר"י ולדרך זה מאי דאמר רב יוסף סכין שנפגמ' ושפוד שנרצף וגריפת תנור באנו למחלוקת ר"י ורבנן הכי פירושה סכין שנפגמה ואינו יכול לחתוך בה אלא ע"י הדחק ושפוד שנעקם ואינו יכול להשתמש בה אלא על ידי הדחק וגריפת התנור ג"כ שמונעו מלאפות בו באנו למחלוק' ר"י ורבנן אבל אם אפשר לאפות בו בלא גריפה הו"ל טירחא שלא לצורך ואשכחן לרב יוסף גופי' דפסק כר"י בפגימת סכין דאמר לעיל סכין שעמדה מותר לחדדה בי"ט הרי דפסק כר"י והגם דהתם אמר שעמדה והכא אמר שנפגמה כולה חדא מלתא אלא דהתם דקדק חידותא דדינא דהגם דעמדה בי"ט ס"ס מאתמול התחילה לעמוד וא"כ סד"א דאפי' לר"י אסיר דהא מודה ר"י במכשירין דאפשר לעשותן דאסיר קמ"ל דכיון דבי"ט גמרה לעמוד לא אסרינן ליה דאמרינן איהו סבר דלמחר לא תעמוד והאי חידותא דדינא אמרו רב יוסף מדנפשיה אבל כשבא לו' באנו למחלוקת ר"י ורבנן לא הזכיר אלא עיקר הדין ומהשתא כיון דרב יוסף גילה דעתו בחד מתלת דהלכה כר"י מינה לאידך תרתי דקי"ל כר"י. והכי אשכחן בפרק המביא דף ל"ב וז"ל דביתהו דרבי חייא נפל להו אריס' כו' א"ל אנא ריפתא מעליתא בעינא וכן רבא אמר לשמעיה כו' הרי דשרו גריפת תנור כר"י והרמב"ם בפ"ג מהי"ט כתב וז"ל אין גורפין תנור וכירים וכו' ואם א"א לאפות בו וכו' אא"כ גרף מותר ע"כ לכאורה משמע דפסק רבינו כרבנן דהא לר"י לא מחלקינן בגריפת תנור וכ"כ מרן הכ"מ וז"ל צ"ל דגריפת תנור דקאמר רב יוסף היינו ביכול לאפות בו על ידי הדחק ואפילו הכי שרי רב יאודה אבל באי