ראשון לציון על ביצה קע

ליה ס"ס ליתני לא יעלה ולא ישחוט ומפרשינן הגם דנפל בו מום בי"ט ולדברי הרמב"ם ניחא דאי הוה תני הכי ה"א דהגם דנפל מום והוא בבור לא יעלה וישחטנו ולא כן אלא כל דבבור אית ביה מום קבוע הגם דמעי"ט לא הוה ביה אלא מום עובר ה"ז מעלהו ושוחטו משום צער ב"ח והגם דצער ב"ח אזיל ליה בהעלאה עכ"ז כיון דהותר הותר ולא החמיר לאוסרו בשחיטה אבל אם לא נראה בו המום הקבוע אלא אחר העלאה דעבר אדם והעלהו דליכא צער בעלי חיים לא שרינן ליה לשוחטו כיון דמעי"ט לא היה כפי האמת אלא מום עובר ור"ש סובר אין רואין מומין בי"ט ולזה אפי' הוה ביה מום קבוע מערב י"ט כל שלא ראהו חכם הרי זה מוקצה גמור דכשלא קרא לחכם מערב י"ט דמן הסתם יודע דלא אתי חכם לראותו דהא אין רואין מומין והוי כגרוגרות וצמוקים ומשמע דאפי' עבר וראהו חכם אינו מן המוכן ולא דמי לטבל דאם עבר ותקנו בשוגג אוכל ממנו דההוא הוי מוכן טפי כיון דאינו חסר אלא הפרשה וכל מאן דהו מצי לאפרושי ומתקן ליה משא"כ הכא דבעי דוקא חכם מי יימר דאיתרמי ליה ומי יימר דמזדקק ליה בזה מפליג ליה מדעתיה טפי מטבל ועיין מ"ש בס"ד בד"ה נולד בו וכו'

שם גמרא ת"ר בכור תם שנפל כו' רש"י ותוס' כתבו תרי גירסאות חד בכור תם שנפל וחד בכור שנפל כו' ולא הכריעו וכתבו עוד התוס' דבסוף מכילתין דנסתפק הש"ס אי סבר רבי איסור מוקצה כר"י או כר"ש ולא הכריע טעמא דלא הכריע מהכא לחד גיסא משום דתלמודא גופיה נסתפק בלישני דברייתא ותמיהא לי מלתא דנימא דתלמודא נסתפק בגי' דברייתא דאי הוה מסתפק הו"ל למבעי בכור תם תניא או בכור תניא. ותו ק' אי תלמודא הוה מסתפק אי בכור תם תניא לקמן דקאמר הש"ס אילימא שאין מומו ניכר כלל פשיטא צריכא למימר. מאי פריך פשיטא לאו מלתא דפשיטא היא מצד עצמה דהא ר"י נשיאה קאמר דאפילו בכור תם דודאי מעי"ט מוקצה גמור הוא דהא אין בו מום אפילו מום עובר ואפ"ה קאמר אם מצא בו מום יעלה וישחוט ומאי דקתני סיפא ואם לאו לא ישחוט לאו משום מוקצה אלא אם לא נמצא בו מום ועבר והעלהו ואיתרמי ונפל בו מום קנסוהו לבל ישחוט וכמ"ש רש"י א"כ מאי פשיטא דקאמר אתא לשלול דעת זה ורש"י ז"ל נתחכם לפרש דאפילו לר"י בר פלוגתיה ואין משמעות פשיטא כן אלא דליכא מאן דמצי למיסבר איפכא אלא ודאי דלא גרסי' תם אלא בכור שנפל ותלמודא שפיר מסתפק בדעת רבי מאי סבר אי כר"ש אי כר"י ולא מצי למיפשט מברייתא דידן משום דמצינן לפרושי למלתיה אי כר"ש אי כר"י והכא בנפל בו מום מערב י"ט ולא איתחזי לחכם ולזה ירד מומחה כו' פי' אם יש בו מום שמכיר בו שמעי"ט הוה ביה מום זה הרי זה יעלה וישחוט דסובר רואין מומין וכו' וכדפירשנו במתני' במלתיה דר"י דהא ס"ס אשכחן תנא דמיירי בדרך זה ואמרינן דרבי אמר למלתיה כדרך עצמה דאמר ר"י לכשתאמר דכבר גילה דעתו דסובר דמוקצה אסיר כר"י ולהכי לא חש הכא לפרושי והוי ממש כר"י דמתניתין ואי כר"ש מפרשינן ליה דמיירי דנמצא כשבדקו מומחה שלא היה לו מום מעי"ט דאין זה מוכן ומדאצטריך לאשמועינן דלית ליה מוקצה בכה"ג דלא היה מום מעי"ט כל עיקר ש"מ דכר"ש סבירא ליה דר"ש מודה במין מוקצה זה דאסיר דלא אסיק אדעתיה דיפול בו מום מחדש למחר בי"ט והוי מוקצה טפי מגרוגרות וצימוקים וא"כ בעית הגמרא במקומה עומדת הגם דלא הוו גרסי בברייתא בכור תם בלא שום ספק ועיין בסמוך

שם גמ' הרי אמרו כו' פרש"י וז"ל הרי אמרו כו' וקאמר ליה ר"ש בן מנסיא לר' הרי נחלקו בה דורות ראשונים וניזיל לחומרא עכ"ל. קשה לי מאי הכרח הוא זה דכיון דנחלקו בה דורות ראשונים ניזיל לחומרא אדרבה ניזיל בה לקולא דכל כי האי אזלינן לקולא בדרבנן. ואני אומר דלאו בדרך קושיא קאמר ליה ר"ש בן מנסיא לרבי אלא דעתו קאמר דכבר נחלקו בה ראשונים ודעתו דר"ש נוטה אחר האוסרים ולא רצה לחלוק להדיא משום דכבר קדמוהו ושמעה לדעת זו והסכימה דעתו עמה ולעולם אין הכרח לדברי רבי מהראשונים וא"נ מפרשי דר"ש מכריח לרבי מהרי אמרו ה"פ ממאי דמייתי חלוקת נולד בו מום בי"ט בשם ר"ש מוכח דחלוקה א' בשם רבים מתניא ולזה קא' ליה הרי רבים אמרו אין רואין ותדע דאשכחן נמי בברייתא דמתניא מלתיה דר"ש בשם חכמים דמהאי טעמא סבר ר' זירא למפסק הלכתא כר"ש כדאיתא בש"ס דף כ"ז ואין הכרח זה לר' דמצינו ליה כמה פעמים פוסק כיחיד

שם ע"ב גמרא נולד לו מום בי"ט כו'. בזה לא פליג לא ר"י דמתני' ולא רבי דברייתא למאי דכתיבנא בד"ה ת"ר בכור דהא מעי"ט לאו דעתיה עלויה כל עיקר והוי טפי מגרוגרות וצמוקין ומאי דתני ליה בשם ר"ש דמשמע דאיכא מאן דפליג עליה ה"ק אפי' ר"ש דשרי במוקצה הכא מודה דאסיר ואי הוה תני ליה סתם ה"א דתנא דתני ליה לברייתא תנא ליה בסתם משום דסובר כר"י במוקצה ותנא לרישא בסתם דסבר כר"ש בראית מומין דאין רואין וסיפא דאין זה מן המוכן אפילו עבר וראהו משום דסבר כר"י ולעולם ר"ש לית ליה מוקצה אפילו בנולד בו מום בי"ט קמ"ל דאפילו ר"ש סובר דאם עבר וראהו אינו מן המוכן. וא"ת ס"ס לר"ש מ"ש נולד בו בי"ט מנולד בו מעי"ט כיון דאין רואין מומין הרי כיון דאסור לראות מומין בי"ט הו"ל כבכור תם. י"ל דסובר מידי דהוה טבל דהגם דאסור לתקנו אנו אומרים אם עבר ותקנו שוגג מתוקן ולא הוי מוקצה ה"נ דכותה אבל אם היה תם עי"ט אסחיה מדעתיה כל עיקר דהא לא תלי בידי אדם וכל זה לפום פשטא דברייתא וכדדייק לה אביי בסמוך ואדחיא בסמוך דאבא בר אוכמא תני לה כו' ונתפרש באופן אחר ועיין מה שאפרש בס"ד

שם מתני' נמי דיקא. פרש"י בד"ה אין זה מן המוכן וז"ל ומהשתא על כרחך. ושוין כו' בדיעבד קאמר ע"כ. לכאורה קשה כיון דנולד ומומו עמו על כרחך דקיל אפילו מנולד בו מום מעי"ט והראיה דאם עבר ובקר הרי זה מוכן אם כן מה ראיה מייתינן מנולד בו מום מעי"ט לענין ביקור לנולד ומומו עמו לאסור לכתחלה לאו קושיא דאה"נ דאין הש"ס מכריח אלא מוכיח דתרי חילוקי דינים חד נינהו לענין שאינן מן המוכן ומהשתא חלוקת ושוין שקולה יכולני לפרשה דמבקר לכתחלה קאמר ויכולנו לפרש דוקא אם עבר וכיון דאיכא הך דתני רב נחמן אם עבר כו' כי היכי דלא תיקשי ברייתא אברית' נתחייב לפרש דושיין כו' היינו אם עבר ובקר הרי זה מן המוכן והוי נמי כפשטה דהא רישא קתני אינו מן המוכן אפי' דיעבד וסיפא דקתני ה"ז מן המוכן דיעבד נמי קא' עוד עיין לקמן ד"ה איתיביה ושוין הכרח אחר

שם גמרא ושוין שאם נולד כו'. רש"י פירוש ושוין קאי אר"ש דמיירי בברייתא וארבי יאודה דבמתניתין והוא דרך רחוק דיאמר ושוין אתנא דלא אדכר מלתיה בברייתא כל עיקר והגם דרש"י נתחכם ופירש בדברי ר"ש בן מנסיא והרי אמרו הוא נחלקו א"כ הרי ר"ש בן מנסיא אדכר במלתיה בר פלוגתיה דרשב"י גם על זה אני דן היכן נרמז בדברי ר"ש בן מנסיא שיש חולק לא קתני אלא הרי אמרו אין רואין שהיא דעת ר"ש ונ"ל דפי' ושוין הוא בין רבי בין החולק עליו והם דברי רבי חייא מסדר הברייתות וה"ק דהגם שנחלקו וסובר ר"ש דמחמת איסור ראית מומין אינו מן המוכן אלא אם היה בו מום מעי"ט ועבר וראהו בהיכא דנולד ומומו עמו שזה הוא ר"ש דרואין אותו לכתחלה דאלת"ה דדוקא דעבר וראהו קאמר היינו חלוקה ראשונה וכל עצמו בושוין לא אתא אלא לאשמועי' חידותא דדינא לר"ש דמודה בה א"כ ליתני לה לחלוקה זו בהדי רישא ולימא נולד בו מום מערב י"ט או נולד ומומו עמו אין מבקרין אותו ומובן דלר"ש הרי זה מן המוכן אלא ודאי דסובר דאפילו לכתחילה נמי רואין מומו ומכשירין אותו בי"ט ותו לכי תידוק אין פי' ושוין צודק אלא אם מפרשינן ליה דרואין קאמר