ראשון לציון על ביצה קסח

שרצה לומר דאפי' בבא חוץ לתחום אסור בכדי שיעשו גם אסור אפי' ס' בא חוץ לתחום והם דברים תמוהים בעיני דכיון דלא אידכר בש"ס איסור בכדי שיעשו אלא באיסור מחובר מנ"ל לאסור בבא מחוץ לתחום כיון דאין הדבר אלא משום גזירה לא להוסיף עליו גם בענין ס' כיון דאין איסור זה אלא דרבנן דילמא יאמר לגוי א"כ הו"ל ספק בגזירה דרבנן ולקולא ולא דמי לס' מחובר משום דהו"ל ספק מוכן והחמירו בו גם באיסור לערב בכדי שיעשו דאסרינן אפי' בספיקא אמרינן דלא פלוג באיסורייהו דכיון די"ט גופיה אסור דרבנן ולערב בכדי שיעשו אסור דרבנן לא פלוג למימר דאיסור י"ט גופיה אסור בספיקא ואיסור לערב מותר בספקא דלא למחזי כחוכא ואיטלולא דלאו כ"ע גמירי להכי כיון דהוצרכו לאסור ספקא בכוליה יומא אסרו גם לערב משא"כ י"ט דכל עצמו לא אסור אלא גזירה שמא יאמר לגוי למה אסרינן ספיקיה והעיקר אצלי הוא מ"ש לדעת הרמב"ם

דף כ"ה גמרא וצפור דרור צריך לקשר בכנפיה שלא תתחלף באמה ע"כ. פירוש משום דלפעמים מזדמן אמה לידו ויקחנה בלא טורח הגם שכפי האמת צריך לומר בה הבא מצודה ונצודינו. והרמב"ם שהשמיט דין זה אינו צריך דהא כיון דהשמיענו דס' מוכן אסור ממילא כל דאמה ובתה דמו אהדדי ומיחלפי אסור ובעי למעבד היכירא ותנא עצה טובה קמ"ל ואשמועינן נמי בזה דספק מוכן אסור

שם ע"ב גמרא אורח ארעא קמ"ל פי' רש"י וז"ל ולא משום איסור טריפה והתוס' ז"ל הקשו דבסמוך משמע שיש איסור בדבר דאמר נטיעה מקטע' רגליהון דקצבייא. ותירצו דהגם דליכא איסור דבחזקת התר עומדת מיהו אם נמצאת טריפה לאחר שאכל נענש על השוגג כו' יע"ש וקשה למה יענש אם התורה התירה לו לאכול ואמרה היתר הוא זה חשיב אנוס עפ"י הדיבר. תו קשה לדבריהם ז"ל אמאי קא מייתי הש"ס סעד לאורח ארעא קמ"ל דתניא לא יאכל אדם שום כו'. דכל הני דקתני בברייתא ליכא שום מיחוש איסור הו"ל לאתויי דרמי גופיה והגם דאיכא לשנויי דמההיא דרמי איכא למימר דאיסורא קא' ודלא כרב הונא להכי מייתי הש"ס דאורח ארעא קמ"ל ודלא תימא אייתו רבנן לאולופי אורח ארעא הגם דלא הוי חיובא דדינא להכי מייתי דכוותה דתניא לא יאכל אדם שום וכו' הרי דתנא אתא לאורועי מלתא דאורח ארעא והא נמי דכוותה אלא דס"ס פשטא משמע דהא דמיא להא וכי היכי דליכא מיחוש איסור הא נמי דכוותה והנכון אצלי דהאוכל מבהמה שנשחטה דבחזקת היתר עומדת פשיטא דלית ליה שום עונש ואפי' תמצא טריפה דרבנן שרו ליה ואורח ארעא דקאמר הש"ס דמי ממש לההיא דלא יאכל שום מראשו וכפי' רש"י. וההיא דנטיעה מקטעת כו' לא כפי' רש"י דממהרין לאכול על חזקת היתר דאמור רבנן אלא דמי לכל הני דאתאמרו בהדה דעבדי ממש עבירות רשיעיא שהם הגזלנים ובועלי נדות ועובד ע"ז הא נמי דכוותה דבהדייהו מיתנייא ואף גם זאת דקאמר בהדי קצבייא בועלי נידות ואתרוייהו קאמר נטיעה מקטעת כו' והיכי תקטע הנטיעה רגלי אוכלי בהמה שהלכה מותר לאכול ממנה בשוה עם בועלי נדות דחייבי כריתות אלא ודאי דכי היכי דכולהו עוברים אדאורייתא הא נמי עברי אדאורייתא ובשביל הנא' ממון כשרואין דבר המטריף חיישי שמא יטריפנה החכם ומעלימים אותה ממנו ומאבדין אותה ומעשים בכל יום שהקצבים חוששין להפסד ממון וכשרואין סרכא או בועה מאבדין הריאה או חותכין מקום הטרפות ולזה אמר נטיעה מקטעת כו' דה' גזר שיאבדו פירות ג' שנים להדיא משום איסור והם עומד בפניהם מיחוש ממון ואוכלים האיסור וה' עשה ענין הערלה כדי שיהיו בני אדם להדיא מאבדין ומשליכין הפירות לבזות בעיניהם האיסור הגם שיש הפסד ואין שייכות למימרא דרמי דלעיל עם מימרא דהכא דחצובה כו' ודנטיעה כו' אלא הש"ס הואיל והביא הך דרמי הביא הא נמי וכן דרך הש"ס שוב בא לידי דברי המדרש דמפרש נטיעה מקטעת רגליהון דקצבייא שאין ממתינין לבהמה עד שיתמצה דמה ע"כ. וזה מוסכם לפירושינו ועיקר. וראיתי להרא"ה בחידושיו שכתב אחר שהביא דברי המדרש וז"ל איברא דבמדרש מפרשי לה וכו' אבל אנן ודאי הכא לאו הכי קאמר אלא רמי בר אבא כשמעתיה דלעי' ומשום בדיקה אתי עלה עכ"ל ואני אומר דודאי דה"ק דאי אמרינן כשמעתיה דלעיל כבר הקשינו ודחינו לה זולת אי אמרינן דרמי פליג אדר' הונא וסובר דלאו בחזקת התר עומדת בזה ודאי דמפרשי' לה כשמעתיה דלעיל דהא עבידי איסורא ותלמודא לאו הכי סביר מדמוקי למלתיה דרמי משום אורח ארעא אלא אי אמרת דמכח מימרא בתרייתא דרמי דנטיעה מקטעת כו' מהדרינן לפרושי מלתיה דרמי דפליג אדרב הונא ואידחייא שינוייא דתלמודא דאורח ארעא ולאו מלתא דכיון דמצינן לפרושי דרב חמי כדקאמר במדרש ומשוינן ליה אדר' הונא דהוי הלכתא והראיה מדפריך הש"ס עליה מינה וכדמדייק ממתניתין אמאי מפרשי' ליה פירושא אחרינא ומסקינן לה דלא כהלכתא אלא ודאי דכדברי מפרשי' ועיקר

שם גמרא ת"ר אין הסומא יוצא כו' ע"ס הסוגיא. מוכח מהסוגיא דלא שרינן לכתופי אפי' צבור צריכי ליה אלא משום ביעתותא או משום דוחקא דציבורא. והרמב"ם בפ"ד מהל' י"ט כתב וז"ל ואין יוצאין בכסא אחד האיש וא' האשה שלא יעשה כדרך שעושה בחול ואיש שהיו רבים צריכים לו יוצאים בכסא אחריו ומוציאין אותו על הכתף אפילו באפיריון ע"כ. מוכח מדבריו דכל דצריכין לו רבים מוציאין אותו על הכתף ואפילו אין הכרח בדבר לא ביעתותא ולא דוחק' דציבורא. ומן הגמרא לא מוכח הכי וה"ה העלים עין מלישב זה ומרן בכ"מ כתב וז"ל ונראה שטעמו משום דאמרי' בש"ס אמימרא כו' אי נמי משום דוחקא דציבורא אלמא דאיש שרבים צריכים לו שרי לכתופי כי היכי דלא לידחקו ליה ציבורא וה"ה מאיזה טעם אחר שיהיה כו' יע"ש וק' לדבריו דהא סוף סוף בעי טעמא אחרינא לבד טעם ציבור צריכין לו או משום דוחקא דציבורא או טעמא אחרינא ולמה הרמב"ם ז"ל לא התנה לענין כיתוף דבעי' דאיכא דוחקא דציבורא או טעמא אחרינא תו ק' להרי"ף אמאי השמיט דוחקא דציבורא דעליה תלא זייניה מרן ז"ל לומר דפסק כהך לישנא דדוחקא דצבורא. ונראה לומר בהביט קודם למאי דכתב הרמב"ם ז"ל יוצאין בכסא אחריו שנראה שמפרש מאי דקתני ברית' אין יוצאין בכסא היינו שלא יצאו בכסא אחריהן ולכאורה מהש"ס לא משמע הכי דקאמר אנא אפיקתיה לרב הונא אנא אפיקתיה לשמואל דמשמע דלאו אכסא לחודיה קאי וי"ל דטעם הרמב"ם הוא מדקאמר הש"ס בסמוך ובלבד שלא יכתף ופירשה הרמב"ם דמוציאין אותו על הכתף ולא ניחא ליה לפרושה כפי' רש"י שמניח זה ידו על כתף חבירו וחבירו וכו' דא"כ הול"ל ובלבד שלא יכתפו דעל הנושאים קאי דהרי הנישא נישא על זרועותיהם של המכתפין זה על זה אלא ודאי שפי' לא יכתף היינו לא ישאוהו על כתיפם א"כ בלא כיתוף היכי דמי לזה פירש שנושאין הכסא אחריהם ואין הכוונה בזה לומר דכיתוף אסיר דהרי גמר אומר ומוציאין אותו על הכתף אפי' באפריון. ומהשתא מאי דאיתמר אנא אפיקתיה לרב הונא וכו' אנא אפיקתיה למר שמואל כפשטא דהיינו על הכתף ממש. וראיתי מי שתמה על הרמב"ם שפי' יוצאין בכסא אחריו והגיה תיבת אחריו ולדבריו צריך ג"כ להגיה תיבת יוצאין ואין אלו אלא דברי הבל שלא עמד בסוד דעת הרמב"ם ז"ל כמו שפירשנוהו. ולפום מאי דפרישנא הרי מעשה דהוציאו לרב הונא ולמר שמואל בכיתוף וקאמר הש"ס ג"כ דסמכו רבותינו וכו' והיינו פסקיה דהרמב"ם דפסק דמוציאין אותו אפי' על הכתף ומאי דקאמר ר' זריקא ובלבד שלא יכתף כו' לא קיימי' הכי אלא כהנהו עובדי כו' דאפי' בכתף שרי למי שצבור צריכין לו ותו כד דייקינן הך דרבי זריקא לכל מאי דמצינן לפרושי במלתיה הוי ודאי פליגא אסתמא דתלמודא דהא מאי דבעי כסא מה אתון ביה סובל ג' דרכים הא' הוא דלא בעי אלא בהיכא דרבי' צריכים