ראשון לציון על ביצה קסו

פלוגתייהו בס'. ומשני דלדידך נמי לא מצית למימר דיסבור ר"ג למישרי בטלטול בני יומן כו' דהא לא אשכחן מאן דסבר הכי והא מלתא לאו מלתא מוכרעת אלא דהתרצן קאמר הכי

שם גמרא אמר רב פפא הלכתא נכרי שהביא כו' עד סוף הסוגיא. מדלא ערבינהו ותנינהו משמע דדין דבר שיש במינו במחובר ודין דבר הבא מחוץ לתחום מחולק והיינו דבר שבמינו לא מיבעיא אם הוא ודאי חתכו הגוי מהמחובר אלא אפילו ספק אסור מדאמרינן אם יש במינו במחובר פי' אפילו אין יודעים ודאי שזה בא מהמחובר בי"ט ואסור בכדי שיעשו אפילו למי שלא הובא בשבילו דהא לא מחלק כן אלא בבא מחוץ לתחום ודבר שאין במינו במחובר אינו אסור אלא בהיכא דידעינן ודאי שבא מחוץ לתחום ואפי' ידעינן ודאי שבא מחוץ לתחום אינו אסור בכדי שיבא מחוץ לתחום בחול אלא מותר תכף אחר יציאת יום קדוש דהא לא אמר בו בכדי שיעשו וביום קדוש גופיה מותר למי שלא הובא בשבילו נמצאו ג' קולות בבא מחוץ לתחום ואסור בדבר שבמחובר א' ספק. ב' בכדי שיעשו ג' לישראל אחר כל א' מאלו מותר בבא מחוץ לתחום ואסור בדבר שבמחובר. ורש"י ז"ל תמה על היתר לישראל אחר אמאי והא הו"ל מוקצה ותירץ דגבי איסור תחומין דרבנן הקלו ע"כ והסכימו לתירוץ זה התוס' משום שלא מצאו תירוץ אחר לתימא שלהם ולדעת הרמב"ם ז"ל הגם שהוא פסק במחובר וצידה בדברים של אוכל נפש מותרת ד"ת וא"כ דמו לדין ההוצאה עם כל זה מסתבר לחלק בהוצאה משום דהותרה אפילו שלא לצורך כמ"ש בפ"א דהוצאה מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך הרי דקולא היא בי"ט אפילו הוצאה דמרשות לרשות ואצ"ל תחומין דאפילו בשבת ליכא אלא מלקות אפילו למ"ד תחומין דאורייתא אלא דחכמים משום צורך שמחת יום טוב הקלו בהוצאה מרשות לרשות וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות י"ט אבל איסור תחומין אסרו דהא ליכא מניעת שמחת י"ט בזה כמניעת שמחת י"ט אם היו אוסרים ההוצאה בי"ט שכתב הרמב"ם ז"ל התם ולמה לא אסרו ההוצאה הגם דאפשר לעשותה מעי"ט כדי להרבות בשמחת י"ט ויוליך ויבא מה שירצה ולא יהיו ידיו אסורות כו' ואין טעם זה צודק בהבא מחוץ לתחום ולעולם עיקר הוצאה ואצ"ל תחומין בי"ט אינה אלא מדרבנן ואין לה עיקר מן התורה בין בדברים שהם בדבר אכילה בין בדברים שאין בהם צורך אכילה ולהכי הקלו משא"כ מחובר וצידה שלא הותרה ד"ת אלא לצורך אבל שלא לצורך חייב עליה כשאסרו חז"ל אפילו לצורך מטעם שכתב הרמב"ם החמירו באיסורם בשלא לצורך ולזה בצידה ומחובר הגם דמדאורייתא שרו גזרו בהו בספקם וגזרו בכדי שיעשו שמא יאמר לגוים לעשות בי"ט וגזרו בין להובא בשבילו בין למי שלא הובא בשבילו שמא יאמר לגוי גם זה השני להביא לו מן המחובר ולענין טעם האיסור בהלכות אלו רש"י כתב שלא יהנה ישראל במלאכה שנעשית בי"ט ופי' לערב מותר בכדי שיעשו הוא אפילו הוא י"ט ב' ולדעת התוס' טעם האיסור הוא שמא יאמר לגוי להדיא להביא לו ולפום הא נפקא להו לאיסורא עד לערב דמוצאי י"ט ב'. והרמב"ם מ"ש בפ"א מהלכות י"ט וז"ל דבר המחובר לקרקע שנעקר בראשון יאכל בשני ע"כ. משמע דאינו אסור עד מוצאי י"ט ב' ולא מחלק בין נעקר מעצמו לעקרו גוי והביאו לישראל וזה כדעת רש"י. אלא ממ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות שבת וז"ל ולא אסרו בכל מקום שימתין בכדי שיעשו אלא מפני דבר זה שאם תאמר יהא מותר מיד שמא יאמר לגוי לעשות לו ונמצא הדבר מוכן וכיון שאסרו עד שימתין לערב בכדי שיעשו לא יאמר לגוי לעשות לו שהרי אינו משתכר כלום כו' יע"ש לפום האי כללא מוכח דדעת הרמב"ם כדעת התוס' וכיון דכן אסור עד עבור י"ט ב' וימתין לערב בכדי שיעשו. ולפי זה מאי דכתב הרמב"ם בפ"א דמחובר שנעקר בראשון יאכל בשני פי' שנעקר מעצמו או שעקרו גוי לעצמו וזה רוצה לקחת ממה שלפניו דבזה ליכא הך חששא למיסר בכדי שיעשו אבל במביא גוי לישראל ואפילו אין אנו יודעין אם בשביל ישראל תתכן ס"ס כיון שמביאין דורון לישראל מיחזי כבדידיה טרח ואי שרינן ליה אתי למימר ליה לעשות כן ומסתברא דגם לאחר אסורין בכדי שיעשו וטעמא דאלת"ה יחליף תשורתן זה לזה ועודינה לחששא ראשונה שיאמרו לגוי להדיא להביא מהמחובר ויחליפו ולא הוי כה"ג גזרה לגזירה דאי לא הא לא קיימא הא אי נמי אי שרינן לב' למי שלא באו בשבילו ליהנות מיד חיישי' דילמא יאמר לגוי להביא לו ויחשוב דאין איסור אלא להנות בי"ט אבל בשני מותר ויצוה לגוי להביא ומשתכר ליהנות אחר י"ט מיד לזה גזרו גם למי שלא באו בשבילו עד לערב בכדי שיעשו וז"ל הרב בפ"ב מהל' י"ט גוי שהביא תשורה לישראל בי"ט אם יש מאותו המין במחובר לקרקע או שהביא כו' שאפשר לצודן בו ביום הרי אלו אסורין עד לערב וימתין בכדי שיעשו כו' ואם אין מאותו המין במחובר או שהיתה צורתו מוכחת עליו שמאתמול נעקר או ניצוד אם הביאו מתוך התחום מותר ואם הביאו מחוץ לתחום אסור והבא בשביל ישראל זה מחוץ לתחום מותר לישראל אחר כו' יע"ש. אמר הביא תשורה כדקאמר הש"ס אתא לומר דוקא הביא תשורה שיש מקום לומר שבשבילו עקרם מהמחובר אבל אם עקרם הגוי לעצמו יכול הישראל ליקחם ממנו הגם שנהנה הישראל ממלאכת י"ט ודלא כפי' רש"י ומדכתב חלוקה ראשונה דיש במינו במחובר סתם אסור ובחלוקה שנייה דמחוץ לתחום הוצרך להתנות בה תנאי דלא אסיר אלא למי שבא בשבילו. ש"מ דרישא לא מפלגי' בין הבא בשבילו לאחר והאיסור שכתב ברישא ישנו לכל ישראל בשוה ובעי' לערב בכדי שיעשו זו היא דעת הרמב"ם ז"ל

שוב ראיתי ראיה גמורה מדברי הרמב"ם דגם לאחרים אסורים בכדי שיעשו שכתב בפ"ו מהלכות שבת וז"ל ואם היה הקבר בפרהסיא וכו' לא יקבר בו אותו ישראל עולמית ומותר ליקבר בו ישראל אחר והוא שימתין בכדי שיעשה וכן כל כיוצא בזה ע"כ. הרי דגם למי שלא נעשה בשבילו אנו מחמירין עליו בכדי שיעשה והגם דהתם מיירי בדין קבר שלא יקבר בו עולמית אין דבר זה עושה קולא וחומרא בערך ישראל אחר. וראיתי לה"ה ז"ל שכתב דדעת הרמב"ם ז"ל כדעת רש"י ונעה אחריו מרן. וכפום מאי דכתיבנא ליתא דודאי דעת הרמב"ם לאו כדעת רש"י ועיקר. גם ממה שלא כתב הרמב"ם איסור בכדי שיעשו אלא בספק מחובר מוכח דבבא מחוץ לתחום לא מחמרי' לאסור בכדי שיעשו ודי לן לאסור בי"ט גופיה. ופש גבן לפרושי מ"ש הרמב"ם ז"ל אם הביאו מתוך לתחום מותר ואם הביאו מחוץ לתחום אסור וק' דמתחילת דבריו שכתב אם הביאו כו' משמע דוקא ודאי הביאו מתוך התחום אבל ספק אסור וממה שגמר אומר ואם הביאו מחוץ כו' משמע אבל ספק מותר. וליכא לאוכוחי ממ"ש הרמב"ם בפ"ו מהלכות שבת וז"ל גוי שהביא חלילין כו' אע"פ שהביאן מצד החומה ימתין למוצאי שבת בכדי שיבואו ממקום קרוב כו' שמא בלילה הביאום ממקום אחר עד החומה ובבוקר נכנסו בהן. ע"כ. הרי דמחמרינן בספק בא מחוץ לתחום. איכא לפלוגי שאני ההיא משום דכיון דלא היו תוך החומה ואנו רואין דבשבת באו לעיר ואתה בא לדון בהם לומר דילמא מע"ש באו וכשקדש היום כבר היה סמוך לחומה לזה אנו אומרים דלא היא דילמא בליל שבת באו ולנו בצד החומה דהא סוף סוף חוץ לתחום לנו אבל לעולם דבר שאין אני יודע אם כאן היה אם הביאו מחוץ לתחום אנו אומרי' כאן נמצא וכאן היה קודם שבת. ותו לכשתהיה חוכך בחילוק זה איכא לפלוני באופן אחר דשאני התם דבשבת הוא וס' דאוריתא הוי ומה גם להרמב"ם ז"ל דפסק דתחומין דשבת דאוריתא להכי אחמרי' בספיקייהו ואפי' בחלק תחומין דהוו דרבנן מחמרינן בספיקייהו אבל בי"ט דאיסור הוצאה גופה דחמירא הותרא אפילו שלא לצורך דבר תורה ואין לך איסור הוצאה ולא יציאה חוץ לתחום ד"ת מנ"ל לאסור דספיקא דידיה ותדע שהרי אנו מקילין לענין ישראל אל אחר שלא בא בשבילו בדבר הבא מחוץ לתחום ומחמירנן בדבר שמינו במחובר הגם דתרוייהו דרבנן לדעת הרמב"ם ופשוט: