ראשון לציון על ביצה קסג

וכיבוי אסיר מטעם אולודי ריחא ואפשר דרבה ורב אשי יודו בזה ולא סבר מה שדייקנו לעיל לדעת רמב"ם ורי"ף. נמצינו אומרים ג' סברות הגאון פוסק כרב וכרבה ור"י דאסרי אפילו לעשן ע"ג חרס: והרי"ף ורמב"ם והרא"ש והטור פוסקים כרבה ורב אשי דאפי' על גבי גחלים מותר לעשן ואולודי ריחא בהיכא דליכא כיבוי שרי אבל אם מכבה אסור אפי' להריח דהוי טפי קצת צרכי הנפש מעישן הכלים ואצ"ל בעישון הבית והכלים, והרשב"א כדעת הרי"ף וסיעתו בעישון פירות ואוסר באולודי ריחא אפי' ליכא לא הבערה ולא כיבוי ולענין הלכה נר' להתיר אולודי ריחא דהא גדולי המורים לא חששו לאיסור זה ומה גם דהוי מלתא דרבנן דכל כי האי אזלינן לקולא ומרן בשולחנו הטהור פסק אולודי ריחא אסור וגילה דעתו בב"י שנמשך אחר דברי הרב המגיד במ"ש ע"ד רמב"ם וכבר כתבתי למעלה שאין נראה כן מדברי הרמב"ם. והעולם הורו כדעת מרן וכיון דכן לית אנן יכולים לשרויי הא מלתא מידי דהוה דבר התר שנהגו בו איסור ומה גם דנהגו איסור בהוראת חכם שסמך על קצת מהראשונים דאסרי ומהשתא גם אנן אורינן להתירא אלא הא מלתא כל דאיכא צד ספק בדבר מקלינן בכל גוונא ושרי לתת תבלין על אוכלין בשבת אפי' תבלין שמולידין ריח במאכל וכמו כן לערב מים של ורדין ביין או במים ודלא כדעת הרב המגן שאסר והוא ז"ל אסר לחושבו דהא מלתא הוי מלתא דפשיטא דאולודי ריחא אסור ואלו עמד בסודינו לא היה פוסק לאסור

דף כ"ג גמ' קירוד כו' ואין עושין חבורה, כתב רמב"ם בפ"ד מהלכות י"ט וז"ל מסירין זבובין הנתלין בבהמה אעפ"י שהן עושים חבורה ע"כ משמע דסובר גדולים וקטנים דקתני בברייתא היינו זבובים לא על שיני המגררת. והשתא ניחא דאי על המגררת קשה אמאי עושין קירוד שעושה חבורה לבהמה תיפוק ליה דאיכא צער בעלי חיים ואסור אפי' בחול ד"ת ועושין קרצוף ששניה גדולים שאין עושים חבורה אלא ודאי דקאי אזבובים כדעת הרמב"ם גם דזה אתי לדיוקי מאי דקתני קטנים ועושין חבורה גדולים ואין עושין חבורה דלדברי רש"י דקאי אשיני מגררת הכי הו"ל למימר קטנים שעושין חבורה גדולים שאין עושין חבורה כיון דקאי אשיני מגררת יפרש שיעור הקטנים הוא שיעור שיעשה חבורה התנה כשמסירין אותם הזבובים הקטנים עושין חבורה והוא או' ועושין חבורה גדולים וכו' ואין עושין חבורה בהסרתן ואז הוה אמר שעושין חבורה אז תבין דהזבובים הוא שעושין חבורה ולא היא אלא הסרתן הוא שעושה חבורה וכפ"ז המגררת שבה' מסיר בין הגדולים בין הקטנים אין לה שניים אלא חלקה אי נמי בידים מסירין אותם פרק ג'

דף כ"ד גמ' הא בביבר קטן הא בביבר גדול ה"ד. ביבר קטן וכו' ע"ס הסוגייא ע"כ. רמב"ם בפ"י מה' שבת כתב וז"ל הצד דבר וכו' כיצד כגון שרדף אחר צבי עד שהכניסו לבית כו' או שהפריח את העוף עד שהכניסו לטרקלין רחב הרי זה פטור שאין זו צידה גמורה שאם יבוא לקחתו צריך לרדוף אחריו כו' כל מקום שאם ירוץ בו יגיע לחיה בשהיה א' או שהיו הכותלים קרובים זה לזה עד שיפול צל זה לזה הרי זה מקום קטן ואם הבריח כו' חייב ומקום שהוא גדול מזה המבריח חיה או עוף לתוכה פטור ע"כ. מדבריו הכא מוכח דאין גמר צידה לדג אלא בספל אבל בבריכה ואפילו קטנה אינו נקרא ניצוד בה גם מוכח דפסק כאוקמתא דמסקי' לחלק בין ביבר קטן לביבר גדול והשמיט מאי דמחלק הש"ס בין ציפור דרור לשאינה דרור דציפור דרור דוקא למגדל הוא גמר צידתה אבל שאינה דרור כל דהכניס' אפי' לביבר אם היא מקורה הרי זה נגמרה צידתו. ובפ"ב מה' י"ט כתב רמב"ם וז"ל דגים שבביברים גדולי' וכן חיה ועוף שבביברין גדולים כל שהוא מחוסר צידה עד שאומר הבא מצודה ונצודינו ה"ז מוקצה ואין צדין אותם בי"ט ואם צד לא יאכלו וכל שאין צריך מצודה הרי זה מוכ' וצדין אותו בי"ט כו' ע"כ. משמע מדבריו דביבר קטן לכ"ע אין בו מציאות לומר שנאמר הבא מצודה ונצודינו ולא מפליגינן אלא בביבר גדול ואפי' דגים אין נקרא מחוסר צידה אלא בביבר גדול וצריך לומר הבא מצודה כו' ודבריו ז"ל מוקשי' מהש"ס ומדבריו עצמו שכתב בפ"י מהלכו' שבת שכתבתי בסמוך דבדגים כתב דלא מיקרו אינם מחוסרי צידה אלא בספל אבל בביבר ואפילו קטן מיקרי מחוסר צידה גם בחיה ועוף ק' מדבריו שכתב שם דכל דהמקו' שצדו לתוכו גדול משיעור האמור בדבריו שם זה מוחלט דלא מיקרי ניצוד גמור והכא קאמר דלא מקרי מחוסר צידה אפי' בביבר גדול בכל אופן אלא אם אומר הבא מצודה. וסוגיא נמי מסכמת למ"ש בפ"י מהלכות שבת ולא למה שכת' בפ"ב מה' י"ט דהא מחלקינן להדיא בין ביבר קטון לביבר גדול והגם דבתר הכי קאמר הש"ס אמלתיה דרשב"ג ה"ד מחוסר צידה ומשני כל שאומר הבא מצודה כבר פי' רש"י ז"ל דחד שיעורא הוי דאלת"ה לא הוה מייתי הש"ס הך אוקמתא דלעיל ואוקמתא דהכא דהבא מצודה בכה"ג דמחזי דלא פליגי ומה גם למאי דמשמע מדברי אביי דרשב"ג לא פליג אדת"ק. והגם דהתו' כתבו על פרש"י שהוא דוחק מטעם דאמאי קא בעי תלמודא אחר שכבר פי' לעיל היכי דמי ביבר גדול כו' ע"כ הלא אפי' לפי דבריהם לא פליגי אוקמתא דשמואל אאוקמתא דלעיל דביבר קטון וביבר גדול

ונראה לי דדעת רמב"ם היא דלענין חיוב שבת אינו חייב עד שיגמור צידתו עד שהוא בידו פירוש שאין צריך עוד לטרוח עליו לקחת אותו אם ירצ' אבל אם עדיין צריך לטרוח אם ירצה לקחת אותו הגם שבענן הצידה כבר הוא ניצוד באופן שאם יבוא אדם אחר ויקחנו משם למקום אחר כגון שיקחנו מטרקלין רחב לטרקלין דמטו טוליה אהדדי פטור אף על פי כן הרי זה פטור זה שהכניסו לטרקלין זה הגדול מטעם דצריך טורח לקחתו וחשיב בזה לא נגמרה צידתו ולזה דקדק לו' שאם יבוא לקחתו צריך לרדוף אחריו כו' פי' הגם דעכ"פ ברשותו ואין לו לישמט ואפי' בלא הבאת מצודה יכול ליקחנו ולזה לא אמר רמב"ם שאם יבוא לקחתו צריך לומר הבא מצודה ונצודינו כמ"ש בפ"ב מה' י"ט כמו שאבאר בע"ה אבל בי"ט רוח אחרת עמו שאם הוא בגדר שהצד אותו משם אינו חייב עליו בשבת הגם שאסור לצודו אעפ"כ בי"ט מותר לצודו ולהכי כתב בפרק ב' די"ט וז"ל כל שהוא מחוסר צידה עד שאומ' הבא מצודה ונצודינו פי' עד גדר זה הוא דאני אוסר לך אבל אם הוא בגדר שאינו אומר הבא מצודה הגם דצריך לטרוח לקחת אותו דהיינו בטרקלין גדול שאמר בשבת דהצד לתוכו פטור דכוותיה בי"ט מותר וסובר רמב"ם דלא כפי' רש"י שכת' אידי ואידי חד שיעורה כמו שאבאר בס"ד בסמוך טעמו. ומהשתא לא קשא פסקי רמב"ם אהדדי דבשבת כתב דדגים אינו חייב עליהם אלא אם שולה אותם בספל דבזה אין שום טירחא אם יבא לקחתו ומקרי נגמרה מלאכת הצידה אבל לבריכה פי' ביבר אפי' קטן הנה הוא צריך טירחא לקחת אותו משם ולא נגמרה מלאכת הצידה ופטור עליה וכבר ידוע דכל פטור הוא אסור וכמו כן בחיה ועוף אינו חייב אלא אם יכניסם לבית או לטרקלין קטן דבתר שהיה מגיע לקחת החיה ה"ז נגמרא הצידה וחייב אבל לטרקלין גדול מזה הרי זה צריך טירח' בקיחתו משם ולא נגמרה הצידה ופטור וכבר כתבתי דהבא לקחת החיה מטרקלין הגדול או הדג מהביבר הקטן ה"ז פטור אבל אסור אבל בי"ט בין דג מביבר גדול בין חיה ועוף כל שאין בו אלא טירחא מותר ליקחנו י"ט ולאכול ולזה אמר דגים שבביברין גדולים פי' דוקא גדולים וכן חיה ועוף שבביברים גדולי' אינם אסורים אלא אם הם מחוסרין צידה עד גדר שאומר הבא מצודה כו' אבל אם אין צריכים מצודה הגם שיש לו טורח בלקיחתן מותר וטעמא משום דצידה בי"ט מותרת דבר תורה אלא שחכמים אסרוה וכמו שגילה דעתו רמב"ה בפ"א להדיא א"כ די שיעמוד בגזירת צידה