ראשון לציון על ביצה קסב

מלאכה בשבת או הכוחל עין דכשאתה מחשיב מעשהו ה"ז עבר אבל המתגלח דהגם דלא עשה מעשה כל עיקר הנה הוא עבר על לאו דלא תקיף ולא תשחית אלא שאתה בא לפוטרו ממלקות מטעם לאו שאין בו מעשה אבל הלאו ודאי שעבר עליו בזה הוא דאמור רבנן כל שהוא שעשה מהמעשה ואפילו מסייע חייב דמהני לן בזה שלא לחוש בו לאו שאין בו מעשה. ותדע דהא לר"י סובר דלוקה אפילו על לאו שאין בו מעשה כל עיקר די לן לומר לרבנן דפליגי עליה דמהני האי מעשה ולא עבדינן להו דפליגי בקצוות ודכוותה אשכחן דאמרי' במציעא חסמה בקול ר"י אומר לוקה מ"ט משום דעקימת שפתיו הוי מעשה ע"כ פי' כיון דעכ"פ הנה חסם פרתו ואינה אוכלת מחמ' גערתו ועבר לאזהרת לא תחסום כו' אלא דחסר לן מעשה ללקות עליו מדין כל לאו שאין בו מעשה וכו' לזה קאמר ר"י דאהני עקימת שפתיו בזה לחייבו מלקות אבל במקום דלא עבר אלא אם נחשיב המעשה מעשה כזה בעינן מעשה גמור ולא מהני מסייע ולא עקימת שפתיים

שם גמרא מחלוקת להריח אבל לגמר דברי הכל אסור אבעיא להו מהו לעשן וכו' א"ל תחלתו מכבה וסופו מבעיר כו'. כתב רמב"ם בפ"ד מהל' י"ט וז"ל אין מעשינין בקטורת בי"ט מפני שהוא מכבה ואפי' להריח בה וא"צ לומר לגמר הבית והכלים שהוא אסור ומותר לעשן תחת הפירות כדי שיכשרו לאכילה כמו שמותר לצלות בשר על האש עכ"ל לדבריו ז"ל נראה לכאורה נר חרס שהסקו מותר להניח עליו בשמים כדי להריח דהא לא אסר אלא מטעם שהוא מכבה דון מינה כל שאינו מכבה מותר. הגם דאיכא אולודי ריחא בחרס עכ"ז רמב"ם השמיט דין איסור אולודי ריחא ולא כתב הך דרבה ור' יוסף דאסרי סחופי כסא אשיראי משום מוליד ריחא וה' המגיד כתב דרמב"ם רמז לאיסור זה במאי שאמר דלגמר הכלים אסור עכ"ל. ואין דבריו נראין בזה דהא מאי דאסר הרמב"ם גימור בית וכלים סמכו לאיסור להריח וכתב טעם איסור משום מכבה אבל משום מוליד ריחא לא אסר כל עיקר. גם הרי"ף בהלכותיו השמיט מימרא דסחופי כסא אשראי ומאי דאתמר עלה מוכח דסובר דלאו הלכתא נינהו ואולדי ריחא שרי ולא מבעיא בהיכא דמעשן פירות דהוי צורכו אוכל נפש ולא קפדינן ביה לא לכבויי ולא לאולודי ריחא אלא אפי' בהיכא דליכא צורכי אוכל נפש כגון לעבורי כסא אשראי אף על פי כן שרי מדהשמיט הרי"ף והרמב"ם אלא דקשה לי דמאן אשכחן דפליג עלייהו דרבה ורב יוסף דהא מלתא דאעבורי כסא אשיראי ואדרבא מהש"ס משמע דתלמודא שקיל וטרי אלבייהו וטרח לישב ההיא דתניא מוללו כו' משמע דסובר דהכי הלכתא והגם דקא' אמימר מאי קטורא אי לעשן הרי מוליד ריחא וקאמר רב אשי לעולם לעשן ומידי דהוה בישרא אגומרי דמשמע דדחה הך דמוליד ריחא שאני התם דלעשן ובלעשן פירות לא קפדינן לא לכבות ולא לאולודי ריחא אבל בלאו הכי מנ"ל לשרויי

ונראה דסובר רמב"ם דרבה ורב יוסף דאסרי בההיא דסחופי כסא אשיראי לפום הך סברא יצא להו לאסור כל עשן פירי אפי' על גבי חרס ושורת הדין הכי נותנת דכיון דאסרי הנאה אפי' בדרך זה דסחופי כסא מזה יצא להו להחמיר אפי' בלעשן פירות הגם דהוי מידי דאוכל נפש כיון דאינו כ"כ שוה לכל אדם אסיר אבל אי הוו סברי סחופי כסא שרי לא הוו מחמירי לאסור לעשן אפי' ע"י חרס הגם דאיכא מבעיר הו"ל מבעיר כלאחר יד ושרי מדאו' וידיעת ההפכי' שוה מאן דסבר דעל גבי חרס שרי ואצ"ל מאן דשרי אפי' ע"ג גחלים כ"ש דשרי סחופי כסא אשיראי כיון דלא עביד מלאכה דאינו לא מבעיר ולא מכבה דשרי דלא גזור רבנן גזירת כהני לבטל עונג י"ט וראיה לדבר מדקאמר הש"ס עלה דההיא דאמר רבא ע"ג חרס נמי אסור רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו סחופי כסא אשיראי אסור ע"כ. ואי תימא דהא מלתא מודים בה כולי עלמא אמאי מייתי לה אמילתא דקיימא בפלוגתא דמשמע דאינהו הוא דאמרי הכי משום דאזלי לטעמייהו דוק מינה דלא כ"ע קיימי בשיטייהו בהך דכסא אשיראי אלא ודאי דהכין הוא דמאן דמקיל בלעשן ושרי בשביל שמחת י"ט פשיטא דקיל טפי ולא יאסור אולודי ריחא כל דליכא איסור תורה מכבה ומבעיר וטעמא דפסקי' להתיר לעשן הגם דרב אסר וקיל"ן כרב באיסורי הכא שאני משום דרבא דהוא בתראה פסק כשמואל דשרי וגם רב אשי סבר כרבה מפשטה דברייתא דמייתי הש"ס בסמוך דאמר ר"א בר צדוק פעמים הרבה נכנסתי אחר אבא לבית ר"ג כו' מביאין ערדסקאו' ומעשינין אותם מעי"ט ופוקקין נקביהן מערב י"ט למחר כשהאורחין נכנסי' פוקקין את נקביהן ונמצא הבית מתגמר מאליו אמר' א"כ אף בשבת מותר לעשות כן ע"כ והא הכא דכשמתעשן הבית מתעשינין כלי הבית וגוף הבית ואעפ"י כן אמרו לו אף בשבת מותר לעשות כן שרי הגם דאיכא אולודי ריחא והגם דאיכא לשנויי שאני התם דלא מכוין להכי אלא להריח עכ"ז מדקתני ונמצא הבית מתגמר מוכח דאפי' מכוין לכל הבית שפיר דמי והגם דאין להכריח כן עכ"ז מסתייעין אנו לומר דהלכה כרבא ורב אשי דפשטא דברייתא נמי קאי כוותייהו. והרא"ש ג"כ השמיט הך דרבה ורב יוסף משמע דקאי בשיטת הרי"ף והרמב"ם וגם הטור השמיט מהלכו' הך דרבה ורב יוסף משמע דקאי בשיטת הרי"ף ורמב"ם והרא"ש אלא דבכה"ג השמיט אוקמתא דרבא והך דרב אשי שכתב וז"ל אבעיא להו מהו לעשן ר' ירמיה וכו' אמר אסור ושמואל אמר מותר אמר ר"ה אסור לעשן מפני שהוא מכבה כו' א"ר יהודה ע"ג גחלת אסור ע"ג חרס מותר רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אפי' ע"ג חרס אסור משום דקא מוליד ריחא רב ור"י תרווייהו כו' מסחף כסא כו' אסור משום וכו' ע"כ. הנה מדלא כתב בהלכותיו אלא אוקמתא דרבה ורב יוסף והשמיט מימרא דרבא ורב גביהה ומאי דאמר עלה רב אשי ה"ז מגיד דפסק כרבה ור' יוסף ודלא כרבא ורב אשי. וק' לי בדברי גאון היכי שביק לרבה ורב אשי דבתראי נינהו והתירו אפי' על גבי גחלים ופסק כרבה ורב יוסף והא קי"לן דהלכה כבתראי. וי"ל דסובר הגאון דהגם דאיכא רבה דבתרא הא איכא אמימר דבתראה טפי מרבה וקאמר אהך דדרש רב גביהא קטורא שרי מאי קטורא וכו' ואי לעשן אסיר ע"כ. הרי דדעת אמימר לאסור הגם דידע דרבה שרי קאמר ליה בפשיטות לעשן אסיר ש"מ דהכי הלכתא וגם רב אשי דאמר ליה לאמימר אנא אמריתה נהליה מדלא קא מתמה אדמימר אמאי אסיר והא אמר רבא וכו' משמע דלדידיה נמי לאו הכין הלכתא אלא דמשני אדרב גביהא דמאי דדרש בפתחא דנשיאה לאו דעת עצמו אלא איהו אמר ליה הך שמועה ולא אמרה ניהליה הלכה פשוטה אלא משמיה דגברא רבה ואיהו כיון דשמעה משם גברא רבא לא חש לשנותה בסתם ולא הוצרך רבא אשי למימר לאמימר מנו גברא רבא משום דבמאי דאמר ליה מידי דהוה בשרא אגומרי בזה ידע אמימר מרה דהאי שמעתא דכבר הוה ידיע לכולהו מלתיה דרבה ולעולם דרב אשי נמי לא פסיק הלכתא כרבה וכיון דכן הדרן למפסק הלכתא ככללין דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי וכרבה ור' יוסף דאסרו אפי' ע"ג חרס משום מוליד ריחא. והרשב"א בס' עבודת הקודש בשער הג' כתב וז"ל אין עושין מוגמר בי"ט שאין זה שוה לכל נפש והרי זה מוליד ריח שלא לצורך נפש ואיסור כלי שנתגמר לא ירפה אותו ע"ג בגדים כדי שיקלטו הריח שהרי מוליד הריח בבגדים עכ"ל פסק כרבא ור"י דאסרי סחופי כסא אשיראי ומשמע דדעתו בדין זה היה כדעת בה"ג. אלא דכתב הרב הנז' בסוף שער שלפני זה וז"ל מעשינין את הפירו' בבשמים כדי שילקטו הבושם ואע"פ שנותן הבשמים ע"ג הבשמי' ומכבה ומבעיר ומוליד ריח שזה כצולה בשר ע"ג גחלים וכו' ע"כ מוכח דפוסק כרבא ורב אשי לשרויי אפי' ע"ג גחלים ואעפ"י כן פסק ואולודי ריחא אסור וס' זו לא כרמב"ם ולא כבה"ג לבה"ג אסור לעשן אפי' ע"ג חרס ולרמב"ם מותר אולודי ריחא ונר' דהרשב"א סובר כדהוה ס"ד מעיקר' כשהקשתי לדעת רמב"ם והוא דלעשן כיון דאוכל נפש הוא שרי אפי' אגומרי ואולודי ריחא דאסרי רבא ור"י כיון דלאו במלתא דאכילה היה הגם דליכא הבערה