ראשון לציון על ביצה קנט

דאי לא תימא הכי הו"ל לפלוגי וצ"ל לדעת רבינו מאי שנא מעיסה חציה של גוי דאסיר ופסקה הוא עצמו בתחלת הלכה זו דהרי זה מגיד דסובר דלא פליגי כמו שכתבו התוס'. ונר' בדקדק דברי הרמב"ם אמאי השמיענו הלכה זו בבני החיל לישמועינן בעיסת גוי כו' אם כשנותנין פת לתינוק כו' בשלמא בש"ס אמרינן מעשה שהיה כך היה ובאו ושאלו הלכה למעשה ולעולם אה"נ עיסת גוי. אלא דרמב"ם הו"ל לאשמועינן דין כללי עיסת הגוי כו' והגם דאיכא לדחויי דנקט לישנא דגמרא עכ"ז לאו דבשל דיוקא אמרינן הכי. ותו אמאי איחר לומר תיבת י"ט בסיומא דמלתא ולא אמר על זה הדרך בני החיל שנתנו בי"ט קמח כו' אלא ודאי שבת כוון לומר דמשום אונס והפסד ממון הוא דשרי לזה אמר בני החיל דוקא ואמר לאפות בי"ט ולא לאחריו והא מלתא לא הוה נשמעת אי הוה אמר תיבת בי"ט סמוכה לנתנו ודוק. ודע דכל איסור דאורייתא אם נאנס לעבור עליו לבד מג"ע וע"ז וש"ד הרי זה יעבור ואל יהרג ודוקא מיתה אבל הפסד ממון לא יעבור ויפסיד ממונו ולא יעבור וכדמשמע בסמוך דא"ל ר' יהודה בן בבא לשמעון התימני דלא הו"ל לבשל לבני החיל הגם דהוה חוטפין כל ממונם ודקדק לומ' לו שהרי אמרה תורה לכם ולא לנכרים פי' כיון דהוי איסור תורה לא היה להם לעבור מפני הפסד ממון אבל איסור דרבנן יעבור ולא יפסיד ממונו וכן ההיא דאמרינן לקמן דף כ"ב דבעא מניה אביי מרבא מהו לרדות את הכלי בי"ט היכא דאיכא ס' נפשות לא קא מיבעיא כו' כי קא מיבעאי לי משום איבוד ממון וכו' ע"כ ההיא נמי ריבוי איסור תורה הוא אבל איסור דרבנן פשיטא דחיישינן לאיבוד ממון ובמאי דקמן לאפות לבני החיל איכא הפסד ממון ועובדא דשמעון התמני תוכיח להכי חזינן אי יהבי רפתא לינוקא ולא קא קפדי בכי האי גוונא לא הוי איסורא אלא דרבנן וכיון דאיכא חשש הפסד ממון שרינן אבל אי קפדי אם כן הוי איסור דאורייתא דלכם ולא לכותים אמר רחמנא ואסיר דהכא ליכא הואיל. ולפום השתא מאי דקא פריך תלמודא מההוא עובדא דשמעון התמני משו' דהוה ס"ד דהגם דיהבי לינוקא ולא קפדי הוי איסור דאורייתא ועיין דיבור שאח"ז המתחיל ופליגא

שם ע"ב גמרא ופליגא דריב"ל כו' פרש"י דפליגא כו' אהא דרב הונא דלעיל דאמר אי יהבי רפתא כו' ע"כ והרמב"ם שם בפרק ראשון פסק להא דריב"ל שכתב וז"ל מזמנין את הגוי בשבת ואין מזמנין בי"ט ע"כ ואיהו פסק בהא כרב הונא כמו שכתבתי בדיבור הקודם לזה. ומהראשונים אמרו דלא גריס ופליגא ושניא ההיא דרב הונא משום דאי אפשר לתת פת לתינוק אלא אחר אפיית הפת של בני החיל כמ"ש התוס' ולמאי דכתיבנא נמי בדעת הרמב"ם דבני החיל היינו טעמא משום דאנסי בהפסד ממון שפיר לא גרסינן ופליגא אלא דאית לן למיקם עלה דמלתא במאי דקא בעי תלמודא בסמוך לסברת ר"י הגלילי דקי"ל כותיה דלכלבים אסיר הני סופלי לחיותא היכי שרינן להו ע"כ מאי קא בעי והלא אפילו בשבת דאיכא איסור אפילו אוכל נפש אדם אפ"ה שרינן לטלטולי כל דהוי מאכל בהמה ומאי קא בעי תלמודא גם דהוצרך לשנויי דמטלטלין אגב ריפתא ואמאי והתוס' פירשו דהאי סופלי לא חזו לחיותא אלא ע"י הדחק. והרמב"ם לא פסק בהלכותיו הא מלתא דסופלי לחיותא דבעינן אגב רפתא כדמסיק תלמודא ולמיקם עלה דהא מלתא זה אביט דגרסינן בשלהי נוטל דף קמ"ג וז"ל הני גרעיני דתמרי ארמייתא שרי לטלטולי הואיל וחזיין אגב אמן ודפרסייתא אסור שמואל מטלטל להו אגב רפתא שמואל לטעמיה דאמר עושה אדם כל צרכו בפת. רבא מטלטל להו אגב לקניא דמייא כו' רב פפא זריק להו אחורי המטה אמרי עליו על ר' זכריה בן ביקולס שהיה מחזיר פניו אחורי המטה וזורקן ע"כ הרמב"ם פסק בפכ"ו מהל' שבת הלכה י"ו וז"ל כל הקליפות והגרעינין הראוים למאכל בהמה מטלטלו אותם ושאינם ראויים אוכל את האוכל וזורקן לאחוריו ואסור לטלטלן ע"כ מוכח מדבריו שתי הלכות א' דאפילו אוכל הפרי בשבת אעפ"כ אם הגרעין ראוי לבהמה מטלטלין הגרעין להדיא ב' דאסור לטלטל קליפין שאינן ראוין לבהמה אגב ריפתא ואגב ליקנא דמיא ואצ"ל לעשותן גרף של רעי וטעמו משום דפסק כרב פפא דמייתי תלמודא בסיומא דמלתא והעדות שהעידו על ר' זכריה והגם דר' זכריה וכל הנך אמוראי דמייתי הש"ס מלתייהו הוי בקשייתא דחזו לחיותא עכ"ז כיון דלדידן כל דחזו לבהמה אפילו נולד בי"ט ובשבת שרי לטלטולה להדיא כאשר אבאר בס"ד מוקמינן להך דינא בדבר דלא חזי לבהמה ומאי דהוו הנך אמוראי קפדי לטלטל אפילו מלתא דחזי לבהמה כבר כתבו התוס' דלדידהו הוא דעביד אדם חשוב שאני אבל לעולם לענין הלכה מצינן למימר דכל דחזי לבהמה לטלטלו ביד ואפילו נולד בי"ט והגם דהתוס' בדשמואל אמרוה אנן נימא גם בשאר אמוראי אלא דאית לן למידק ממ"נ אי פסק כר"ש דשרי נולד כה"ג א"כ הו"ל לשרויי אפילו שאינם ראויין למאכל בהמה דהא אמרינן בשבת שם דכ"ט וז"ל מסיקין באגוזים אכלן אין מסיקין בקליפיהן דברי ר"י ור"ש מתיר עכ"ל הרי דאפילו אינן ראויין לאכילת בהמה אעפ"כ שרי להו להסקה. ולזה יש לומר דלא שרי ר"ש אלא בי"ט מטעם דחזו להסקה אבל בשבת להסקה ליכא למאכל בהמה לא חזי לזה אסור בטלטול ולעולם פסק רבינו כר"ש אלא דקשה ממ"ש בפ"ב מהלכות י"ט וז"ל וכן כלים שנשברו בי"ט אין מסיקין בהם מפני שהם נולד כו' כיוצא בו אגוזים ושקדים שאכלן מעי"ט מסיקין בקליפות בי"ט ואם אכלן בי"ט אין מסיקין בקליפיהן ע"כ הרי פסק רבינו כרב יאודה דאסר נולד כה"ג קושטא דאיש אלקי"ם החליף הענין בענין דבברייתא הסדיר שלש חלוקות דאיפליגו בהו ר' יאודה ור"ש א' בשברי כלים ב' בגרעיני תמרים ג' בקליפי אגוזים ורבינו ז"ל הזכיר שלש עניינים אלא דאפיק גרעיני תמרים ועייל קליפי שקדים הרי זה מגיד דעתו משום דגרעיני תמרה לא נכנסו בגדר זה ומותרים הם ואפילו אכלן ביום טוב מטעם שכתב בפכ"ו מהלכות שבת וכדכתיב מלתיה בסמוך וא"כ הדר' קושיין לדוכתה מ"ט פסק כר"ש בחדא ולא בכולה מלתא

וראיתי להראב"ד ז"ל שכתב וז"ל כיוצא בו אגוזים ושקדים כתב ראב"ד מעולם לא שמענו זאת הנסחא ע"כ כתב ה"ה שדברי הראב"ד הם על נוסחא הב"ש כתב הרמב"ם ז"ל וז"ל ויש נוסחא שכתוב כו' עכ"ל ואני אומר דאם היתה כונת הראב"ד להכחיש בנוסחא השנית הי"ל לרשום דבריו בסוף דברי רבינו שכתב ויש נוסחא לא בתחלת דבריו ע"כ אני אומר תמיהתו היא על מ"ש הרמב"ם אגוזים ושקדים שמעולם לא שמענו נוסחא זו של שקדים אלא גרעיני תמרה הוא דאתאמרא בפלוגתייהו דר"ש ור"י ונ"מ אפילו חזי למאכל בהמה אסר רב יאודה ולישב קו' לדעת הרמב"ם נראה דפסק רבינו כמשנה דפרק נוטל דף קמ"ג דתנן בש"א מעבירין מעל השלחן עצמות וקליפין כו' ובה"א מסלק הטבלא כו' ואמרינן עלה התם והובא בריש מכלתין וז"ל אמר רב נחמן אנו אין לנו אלא בית הלל במקום ב"ש כו' ע"כ ופי' רמב"ם בפירוש המשנה דמיירי אפילו אינם ראוים לבהמה. ולפום האי משנה אפילו הוו הקליפין והעצמות נולד דהיינו דאכלו הבשר והפירות בי"ט והניחו העצמות והקליפין בטבלא אעפ"כ שרי לטלטולינהו בהדיא בידים ולא סבר לשרויי אפילו אינם ראוים לבהמה משום דמתני' דקתני בה"א מסלקין מן הטבלא כו' איירי בראוי לבהמה דוקא ואוקמינן לה התם בש"ס כר"ש דאפילו ר"ש לא שרי אלא בראוי לבהמה וכ"כ התוספות בד"ה עצמות והגם דאשכחן דר"ש שרי קליפי אגוזים אפילו אכלן בי"ט היינו דוקא בי"ט משום דחזי להסקה אבל בשבת דליכא הא מלתא דהסקה מודה דאסורים בטלטול כל דלא חזי לאכילת בהמה. אלא דקשה ליה להרמב"ם למה שדייקנו מדבריו שכתב בפ"ב מהי"ט דלא אסר בטלטול אלא מאי דלא חזי למאכל בהמה אבל מאי דחזי לבהמה שרי בטלטול אמאי והלא למאי דמסיק רב נחמן בריש שמעתין ובשבת נחמיר ולא אתי לזלזולי פסקינן כר"ש דלהכי אפכה להדיא דמסלקין מעל הטבלא