ראשון לציון על ביצה קנח

ואמר על מנת שאגלח ממעות מעשר הריני נזיר נקרא זה מתנה על מה שכתוב בתורה ויגלחן מן החולין. ולפום השתא לדעת הרמב"ם מאי שייכות להך עובדא דמתנו ליה בהדי הך דבעא ר"ל מר"י

ונראה לומר דהרמב"ם גילה דעתו בזה ממה דכתיב הני תלת הלכות דמייתי הש"ס הכא בשלשה חילוקי דינים בפ"ב מהלכות חגיגה כתב בהלכה י"ד וז"ל האומר הרי עלי תודה שאצא בה ידי חובתו כו' יע"ש. ובפ"ח מהלכות נזירות ה' י"ד כתב וז"ל הריני נזיר על מנת שאגלח ממעות מעשר שני כו' יע"ש. ובפרק י"א מהל' זכייה ומתנה ה' ב' כתב וז"ל ש"מ שאמר תנו ד' מאות זוז לפלוני וישא בתי כו' הרי זה כמי שנתן לו ב' מתנות י"ש. רבינו חלקם לג' חילוקי דינים משונים בש"מ כתב וישא בוא"ו ובתודה כתב שאצא בשי"ן ובנזיר כתב ע"מ נר' דסובר דאם ש"מ אמר שיקח בתי בשי"ן לא זכה בת' זוז אלא אם יקח בתו אבל הנודר תודה הגם שאמר שאצא חייב ואינו יוצא אבל אם אמר ע"מ ה"ז פטור מתודה דהרי לא נדר אלא ע"מ וטעם שאצא הוא משום שאינו מוחלט שהוא תנאי ויכולה להתפרש דמילי מילי קאמר עז"ה ושאצא בה ג"כ ידי חובת כו' אבל בנודר נזיר הגם דאמר על מנת הרי זה נזיר וטעמא משום דהוי מתנה על מ"ש בתורה וכדכתיבנא וא"ת א"כ גם באו' הרי עלי תודה ע"מ שאצא בה חגיגה הו"ל מתנה על מ"ש בתורה והרי גם הוא מגלה בפיו שאומר היפך התורה מדאצטריך להתנות כדכתיב' י"ל דשאני הכא דלעולם דיודע הוא דחייב בחגיגה ולזה אם אומר ע"מ אין סותר מ"ש בתורה והרי הוא כאילו אומר אני נודר לעשות קרבן חגיגה תודה ולא אשכחן דאסרה תורה דבר זה לזה אם אמר ע"מ תנאו קיים אלא לפי שאמר שאצא ואין זה מוחלט במשמעות שהוא ע"מ לזה אנו אומרים תנאו בטל ולחומרא ואין אנו אומרים כן באו' תנו לפלוני כו' שישא בתי משום דספיקא הוי ואוקמי' ממון בחזקת יורש ותדע דהראב"ד השיג על דברי רבינו באומר הרי עלי תודה שאצא בה חגיגה וכתב שאין כן הוא אלא דוקא באומר ואצא בה אבל שאצא באומר ע"מ ותנאו קיים ובפ"ח מהלכות נזירות בדין האומר הריני נזיר על מנת שאגלח ממעות מ"ש לא השיג מוכח דדעת הראב"ד כדפרישית דבאומ' הרי עלי תודה ע"מ שאצא בה חגיגה אין זה מתנה על מ"ש בתורה ודעת הרמב"ם כן היא ג"כ אלא מטעמא אחרינא הוא דחייב. ולפי שתי הלכות אלו דר"י לא שוו בטעמייהו לכ"ע דהמתנה בנזירות הוי מתנה על מ"ש בתורה ואפי' אמר להדיא לשון תנאי כגון ע"מ מחייב אבל הלכה דהנודר בתודה הוי כאו' מילי מילי כיון דלא אמר ע"מ אבל אם אמ' ע"מ פטור מחגיגה ומטעמא דכתי'

שוב מצאתי דכותה דהא מלתא בפ"ק דר"ה דאמרי' התם דף ו' אמר רבא מ"ל כגון דאמר הרי עלי עולה ע"מ שאיני חייב באחריותא. וכתבו התו' דהא לא דמי למתנה על מה שכתוב בתורה ע"כ הרי דהגם דלישנא דהרי עלי ד"ת שהוא חייב באחריותה עכ"ז כשאומר ע"מ שאיני חייב באחריות' הו"ל כנדר שבממון שהוא אינו נודר אלא ע"מ שלא יתחייב באחריותו דהא נמי דכותה שאינו נודר תודה אלא ע"מ שלא יתחייב מכיסו אלא ממעות מעשר. וא"ת א"כ מה נדר נדר י"ל דנדר שיביא החגיגה בסדר תודה בלחם ותנאי התודה. ומהשתא לדעת הרמב"ם מאי דמתנו הך עובדא דההוא גברא גבי הך דר"י משום דדמי לדין האו' הרי עלי תודה שאנו מחייבין אותו מטעם דמילי מילי משמען מלתיה ודכותה ההיא עובדא משום דמשתמע מלתיה מילי מילי אנו דנין בו הכי. והראב"ד סובר דאפי' שאצא בה חגיגה תנאו קיים ודוקא שאו' ואצא בה וטעמו כדכתיבנ' והגם דהאי דינא דהרי עלי תודה קאמרי לה בהדי ההיא דהריני נזיר כו' וההיא אפי' אמר ע"מ עכ"ז לא שוו לענין האי דינא דע"מ אלא בענין אם הקדים התנאי או איחר ותדע מההוא עובדא דההוא גברא דמייתי הש"ס עלה והתם בהכרח דאם אמר ע"מ התנאי קיים

שם גמרא וממאי דב"ה שלמי חובה משלמי נדבה וכו' האי פירכא למאי דאמרינן בפר' שתי מדות דף צ"ג דתנן כל קרבנות היחיד טעונין סמיכה חוץ מבכור ומעשר ופסח ת"ר קרבנו ולא פסח שיכול והלא דין הוא ומה שלמים שאינן בעמוד והבא טעונין סמיכה פסח שהוא בעמוד והבא אינו דין שטעון סמיכה ת"ל קרבנו ולא פסח כו' יע"ש. כפ"ז לאו פירכא היא דאי תימא דאיכא למיפרך מה לשלמי' שמצוין תא' שאינו מצוי מאי קו' היא דהגם דהתם פריך הש"ס מה לשלמים שטעון נסכים ותנופה חזה ושוק עכ"ז לא תני הא בהדייהו משמע דהא מלתא דמצויים לאו שינוייא הוא לדחות מחמתיה קו' דחיוב והש"ס הכא לא חש לפירכיה משום דק"ו הוא וכן דרך הש"ס וגם למאי דמסיק התם דקרבנו לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה הרי דלאו מדרשא דכמשפט קא דריש לה אלא ודאי דהאי ברייתא ב"ש היא וכדברי ר"י בר אבא ולזה תמצא דפריך הש"ס אמלתיה דר"י ואמר וסברי ב"ש שלמי חוב' לא בעו כו' ואי תימא דאידחו דברי ר"י מאי פריך למלתי' בתר דדחו להו תלמודא ל"ל למיטרח במלתיה כל עיקר אלא ודאי כדכתיבנא

ע"ב גמרא מאי בינייהו כו' פי' לא תימא דאיכא בינייהו נטמאו אימורין כו' והבשר קיים דלרבא זורק להתיר הבשר ולרבה בר"ה כיון דנטמאו אימורין הגם דאיכא בשר לא יזרוק וכמ"ש התוס' דהול"ל איפכא. וכפ"ז נ"ל פירכא מהך מתניתי' דקתני דכבשי עצרת לכ"ע אלא איכא בינייהו נטמא בשר פי' דלכ"ע אי איכא בשר קיים זורק הגם דהיתר בתר זה אינו מן הדין דהא שלא כדין נשחט עכ"ז מצי לאכלו השתא מיהא ופלוגתייהו בנטמא בשר למר כו' ולמר כו' וכפ"ז נ"מ נמי עבר ושחט עולה למר יזרוק הדם ולמר לא יזרוק ולפ"ז תבין אמאי לא קאמר איכא בינייהו עולה דכונת הש"ס לשלול היפוך הסברא כדכתיב' וכמ"ש התוס' וממילא נשמע נמי דא"ב עולה נמי

דף כ"א גמרא ומי אית ליה לר"ח הואיל כו' לכאורה משמע דה"ה דה"מ למיפרך אפילו אליבא דרבא דאית ליה הואיל דלא מהני לן הואיל אלא שלא ללקות עליו אבל איסור מדרבנן איכא ותדע דמבשל מי"ט לשבת הגם שהוא על צד ההכרח אעפ"כ בעי' עירוב אבל בלא"ה אסיר וטעמא דפריך לר"ח משום דהוי קו' אלימתא טפי ועוד דבדידיה עסקינן להכי מקשה אליביה וכפ"ז למאי דמשני דאית ליה נבילה עסקינן גם לרבא בעי' להאי שינוייא וראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות י"ט שכתב דין זה ולא התנה דבעינן דאית ליה נבילה אלא כתב סתם וז"ל עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה נאפית בי"ט עכ"ל מוכח דבכל גוונא קאמר ונראה דהרמב"ם דעת אחרת עמו בפירוש דסוגיא דידן דתלמודא לא פריך אלא לרב חסדא אבל לרבה לא קשה וטעמא משום דהגם דלא קאמר רבה אלא לענין מלקות ה"מ כשמבשל להדיא לצורך חול או לצורך שבת שאין צורך יום טוב באמצע אבל למאי דקמן כיון דאיכא צורך רועים באמצע וכל חדא וחדא נדון בה לצורך רועים אופה דזה אפילו לכתחלה שרי ולא אסרינן ליה כיון דעיקר איסור זה אינו אלא מדרבנן ולא קא פריך תלמודא אלא לר"ח דלית ליה הואיל וכיון דכן איסור זה דאורייתא נ"ט זה ולזה לא התנה הרמב"ם בדין זה תנאי דאיכא ליה נבלה כיון דפסק כרבה דאית ליה הואיל

שם גמרא הני בני באגה דרמו עלייהו וכו' א"ל חזינא וכו' ע"כ פירש רש"י דפליגא אהך דר"ח דאמר עיסה חציה כו' והתוס' משום בטענת שאני הני דבני באגה אי אפשר ליתן פת לתינוק אלא בתר אפיית הפת לבני חיל ולא מקמי הכי ולא דמי לעיסה חציה כו' דאפשר למפליגה ולאפות של ישראל לבד והרמב"ם בפ"א מהי"ט כתב וז"ל בני החיל שנתנו קמח לישראל לעשות להם פת בי"ט אם כשנותנו כו' שכל פת ופת ראויה לתינוק ע"כ משמע שדברי רבינו דאפילו יתנו הפת לתינוק בתחלה קודם אפיית הפת אינן מקפידין אעפ"כ מותר