ראשון לציון על ביצה קנג

גבי הבאת קרבנות בי"ט הא לאו קו' היא דכל האמוראי אמרי מלתא בי מדרשא וקיימא מלתייהו כללא הוא דלא פרכינן עלה משום כלל ותדע דהתם דקי"ל הלכה כרבים והלכה כב"ה לגבי ב"ש ואתו אמוראי ואמרי איפכא והכי קיימי' וטעמא או' משום דהכי קבלו מהראשונים או משום דהכריחו מאיזה הכרח עצום וכמו כן במאי דקמן אפשר דהכי קבל רבא מרבותיו א"נ ידע דאיכא תנא דקתני להדיא במתני' ולא הוצרך לאתויי בש"ס ודע דכל דאיכא מימרא דאמורא מוסכמת דש"ס עדיפא לן ממשנה סתמית. עוד נראה לומר דטעמא דהוצרך רבא לומר הלכה כתנא דידן דאפילו דהתנא דהש"ס דקאמר מתני' דלא כי האי תנא אתא לומר דחיישי' לתנא דברייתא וזה שיעור דברי הש"ס אל תסבור דהאי מלתא מוסכמת היא לאו הכי אלא דלא כהאי תנא והכונה דיש לחוש לתנא דברייתא ולפ"ז אתא רבא וחדית איפכא ואמר הלכה כתנא דידן

שם גמרא התחיל בעיסתו ונאכל עירובו גומר פירו' אפי' לא התחיל אלא תבשיל אחד ה"ז עושה כמה תבשילין ואופה וחוזר ואופה כל מה שירצה וטעמא דמלתא כיון דטעמ' דעירוב הוא שידע דלא הותר אלא ע"י עירוב ולא יטעה לומר אופין מי"ט לחול כל שהתחיל לבשל או לאפות ועירובו קיים תו לא אתי לאפות מי"ט לחול וז"ל הרמב"ם בפ"ו מהלכו' י"ט התחיל בעיסתו או בתבשילו ונאכל העירוב או נאבד הרי זה גומר עכ"ל ממה שדקדק לומר תיבת או משמע דאפי' לא התחיל אלא באפיה הרי זה גומר ומאי גומר אי עיסתו שהתחיל א"כ מאי חדית לן הרמב"ם ז"ל באומרו או בתבשילו פשיטא דה"ה תבשילו מהיכא יס"ד לומר דאם התחיל בתבשיל לא יגמרנו כמו שאנו אומרים בעסתו אלא ודאי דהכי קאמר התחיל בעסתו לבד הגם שלא התחיל בתבשילו או התחיל בתבשילו לבד הגם שלא התחיל בעיסתו יועיל זה לזה וזה לזה. ועוד אי תימא דלא הותר אלא מה שהתחיל הו"ל להרמב"ם להתנות דלא יגמור אלא מה שהתחיל וממה שכתב סתם משמע דהכל קאמר והגם דהרמב"ם התחיל לומר בתחלת הלכה הנז' וז"ל וצריך שיהיה עירוב זה מצוי עד שיאפה כל מה שהוא צריך לאפות וכו' היינו דוקא לכתחלה צריך שיהי' העירוב קיים ולא יאכלנו עד שיגמור כל מה שצריך אבל בדיעבד אפי' קודם שעשה אלא קצת אפיה או קצת בישול די גם נתכוון הרמב"ם לומר בזה דינא דקתני בברייתא דאם רצה לאוכלו אחר שאפה ובשל הרי זה אוכלו לזה דקדק לומר שאין חייב בקיום העירוב אפילו לכתחלה אלא עד שיאפה ויבשל כל מה שצריך ומסתברא לי דאפילו עדין לא אפה הפת אלא גלגל עסתו כל שעשה מלאכה אחת בי"ט לצורך שבת והעירוב קיים ה"ז גומר הכל ולזה לא אמר התחיל לאפות לומר דלא בעי אלא אפי' גלגל בעיסה גומר כל שאר מלאכות וטעמא כדכתיבנא לעיל

דף י"ח גמרא תניא כותיה דרב ביבי כלי שנטמא מערב י"ט אין מטבילין אותו בי"ט גזרה שמא כו' יע"ש. משמע מהש"ס דהגם דברייתא לא קתני אלא בי"ט ל"ש י"ט ל"ש שבת דהא רב ביבי אמתני' דקתני אין מטבילין בשבת קא יהיב טעמא כדמוכח להדיא דכולהו אמוראי קא משנו לדעת הש"ס דקאמר כלים בשבת מאי טעמא לא וא"כ קשה להרמב"ם דפסק בפ"ד מהי"ט וז"ל כלי שנטמא מערב י"ט אין מטבילין אותו בי"ט גזירא שמא ישהא אותו בטומאתו ע"כ הרי דפסק כרב ביבי א"כ אמאי כתב בפכ"ג מהלכות שבת וז"ל אסור להטביל כלים טמאים בשבת מפני שהוא כמתקן כלי וכו' יע"ש דטעם זה הוא לסברת רבא דיהיב טעמא למתניהי' דהוי כמתקן ודלא כרב ביבי וא"כ הרמב"ם זיכה שטרא לבי תרי וי"ל דטעם הרמב"ם הוא משום דהוקשה ליה בש"ס בתר דמייתי הש"ס ברייתא דקתני להדיא כרב ביבי מאי מייתי בתר הכי שינוייא דרבא דאמ' משום דהוי כמתקן וכי מצי רבא לחלוק על התנא דבריית' בשלמא מאי דמייתי תלמודא כל הנהו אוקמתי מצינן למימר דלא ידעו הברייתא וכפי האמת כן הוא מדקא מותיב להו אביי התינח בשבת בי"ט מאי איכא למימ' והוצרכו לשנויי גזירה י"ט אטו שבת ואי איתא דידעו לברייתא לימא דטעמא די"ט הוי שמא ישהא וכן ממה דמותיב להו מברייתא דקתני כלים שנטמאו מעי"ט אין מטבילין בי"ט ושנטמאו בי"ט כו' והוצרכו לשנויי טומאה בי"ט לא שכיחא ש"מ דלא ידעו להו ברייתא ואה"נ אי הוו ידעי לה לא הוו משנו הכי ותלמודא נמי לא הוה ידע לה אלא בתר דמייתי לה תלמודא מה מקו' לאתויי דברי רבא אלא ודאי דה"ק דרב ביבי סבר למימר דל"ש שבת ל"ש י"ט דבכלהו יהבינן טעמא שמא ישהא ותלמודא דקאמר תניא כוותיה פי' דקתני חששת שמא ישהא ונ"מ לרב ביבי מצי לאסתיועי מינה למאי דמוקי מתני' בגזירה זו דהרי גזרי' שמא ישהא ובין שבת ובין י"ט אסור מהאי טעמא ולפ"ז ה"ה נמי בשבת מטבילין כמו שמטבילין בי"ט ואתא רבא ופליג אדרב ביבי ולא אברייתא פליג אלא אדרב ביבי בפי' דמתניתי' דקתני איסור טבילת כלים בשבת וס"ל דלא שנא נטמאו קודם השבת לא שנא נטמאו בשבת והגם דמתני' לא איירי אלא בנטמאו קודם כדקתני כלים לפני השבת דמשמע שנטמאו קודם השבת עכ"ז לפום טעמא דיהיב ידעינן דה"ה אם נטמאו בשבת אסור לטבול בשבת וברייתא דמחלקת בין נטמאו מקודם לנטמאן ביום עצמו לא מחלקת אלא בי"ט דוקא וכפי טעם דשמא ישה' יוצדק חילוק זה אבל לפי טעם דמתקן לא שנא ופסק הרמב"ם כרבא דבתראה הוא וכברייתא. כרבא דטעם איסור שבת וכברייתא טעם איסור י"ט. ודע דלפי שינוייא דרבא כל הנהו מתנייתא בין ההיא דמדלין בכלי טמא והוא טהור בין ההיא דמחלקת בין נטמא בולד הטומאה לנטמא' באב הטומאה בין ההיא דנדה טובלת בבגדיה כולהו דוקא בי"ט אבל בשבת אסו' לדלות בכלי טמא ואפילו נטמא בולד הטומאה ולא נדה טובלת בבגדיה ולזה כתב הרמב"ם שם בפ"ד מהי"ט וז"ל נטמא הכלי במשקין טמאים שהן ולד הטומאה מעי"ט מטבילין בי"ט לפי שהוא טהור מן התור' ומדלין בכלי טמא והוא טהור נדה שאין לה בגדים טובלת בבגדיה עכ"ל הרי דמוקי לכלהו קולי בי"ט אבל בשבת אסור דאיכא איסור דמתקן ודוקא בי"ט דליכא גזרת דילמא ישהא כל דמטהר ע"י שינוי לא גזרינן וכתב טעם היתר כלים שנטמאו בולד הטומאה מטעם דלא הוי טומאתם דאוריתא פי' כיון דגזרת איסור טבילת כלים הוא שמא ישהא לא חששו לשיהוי טומאה אלא בטומאה דאוריתא ולא בטומאה דרבנן ומאי דאמור בש"ס טעמא משום דכהנים זריזים לא קיימא הך שינוייא דהא אנן כאוקמתא דרבא פסקינן ולרבא לא איצטריך למימר האי טעמא. והגם דהאי מלתא דכהנים זריזים כוליה תלמודא מסכים לה בכמה דוכתי הכא שאני דהן אמת דכהנים זריזים אבל איכא נמי אינשי דלאו כהנ' ומשכח' לה כגון האוכלין חוליהם על טהרת תרומה וקדש ולאו זריזים נינהו ככהנים במקדש ותלמודא לפי שנדחק לדעת אמוראי דאמרו די"ט גזרינן אטו שבת להכי הוצרך לשנויי דטעמ' דלא גזרינן טומאה קלה אטו טומאה חמורה משום דכהנים זריזים אבל לפי אוקמתא דרבא דטעמא דמתני משום דמחזי כמתקן וטעמא די"ט משום שמא ישהא כדקתני בברייתא ולא גזרינן גזרה לגזרה בהא מלתא לית אנן צריכין להך שינוייא דקאמר הש"ס ולד הטומאה היכי משכחת לה. ותדע דלא קאמר הש"ס אמלתיה דרבא דפריך ליה אביי כל הנהו פרכי כדקא' אמלתי' דרב יוסף ש"מ דלרבא לא קשה מידי וטעמא דמחלק תנא בי"ט בין טומאה לאוריתא לטומאה דרבנן טעמה בנדה דבדרבנן לא החמירו לגזור שמא ישהא

תו שבתי לראות דטעמא דהרמב"ם משום דלהך טעמא דהכהנים זריזים קשה מה שהקשו התוספות בד"ה היכי משכחת לה והוכרחו לתרץ דמיירי בכלי מנוקב שאין ראוי לתת בו משקין ותירוץ זה דחוק דסתם קתני מתני' בכל גוונא להכי אמר טעם נכון ואמיתי. וראיתי להוכיח כדעת הרמב"ם ז"ל וכמו שפירשנו מדמסקינן לקמן ע"ב דבריתא בי"ט ומתניתין בשבת דבי"ט מותר להטביל כלי אגב מימיו ובשבת אסור הרי דמפלגינן בין שבת לי"ט בהטבלת כלים ותליא מלתא כפום