ראשון לציון על ביצה קנב

באית ליה פירי אחריני ואה"נ בי"ט המעשר והמטביל אסירי אי אית ליה פרי אחריני אבל אי לית ליה שרי בין בי"ט בין בשבת ולשינוייא דא"נ דאפשר בשאלה המטביל כליו אפילו לית ליה אחריני אסיר דאפשר בשאלה והרמב"ם ז"ל כתב בפרק כ"ג מהלכות שבת וז"ל המטביל כלים בשבת שוגג ישתמש בהם במזיד לא ישתמש בהם עד מ"ש ע"כ. מאי דלא מחלק בין אית ליה אחריני ללית ליה נוכל לומר דסמך על שינוייא בתרא דקאמר בש"ס אפשר בשאלה וסובר דמסתמא שכיחי לשאול אלא קשה אמאי לא הזכיר אלא שבת ולא השמיענו דין זה גם בי"ט והיה נראה לומר דסובר דלפום מאי דקאמר הש"ס בסיומא דמלתא כדפריך מהמבשל איסורא דשבת שאני הא מלתא בכולהו דיני נמי דאתמרו בשבת לא גמרי' י"ט מיניה והמעשר והמטביל דאסור במזיד דוקא שבת אבל י"ט אפילו אית ליה פירי ומאני אחריני לא אסרינן ליה. אלא דקאמר ממאי דכתב הרמב"ם גופיה שם באותו פרק בדין המעשר ה' ט"ו וז"ל המגביה תרומות ומעשרות בשבת או בי"ט בשוגג יאכל ממה שהתקין במזיד לא יאכל עד מ"ש עכ"ל הרי דהשוה י"ט לשבת במעשר א"כ סובר דכי היכי דקתני מתניתין בשבת במזיד אסור ה"ה בי"ט וא"כ אמאי לא השוה נמי י"ט לשבת בדין המטביל ע"ק אמאי לא התנה באיסור של המזיד בדאית ליה פירי אחריני כדקאמר הש"ס להדיא בדאית ליה פרי אחריני אבל אי לית ליה אפילו במזיד מותר אפילו בשבת והרמב"ם ז"ל כתב סתם בשלמא מאי דלא חלק בדין המטביל נוכל לומר כמ"ש למעלה דסובר מן הסתם שכיח לשאלה משא"כ הכא במעשר פירות

ונראה לפרש דהרמב"ם אזיל לשיטתיה דפירש בפרק ד' מהלכות י"ט דטעמא דאסור להטביל כלים מעי"ט הוא מטעם שמא ישהה ובפרק כ"ג מהלכות שבת כתב טעמא דאסור להטביל כלים בשבת הוא מטעם דנראה כמתקן ופירשנו דבריו לקמן דף י"ח יעש"ב וכפ"ז האי שינוייא דמשני הש"ס איסורא דשבת שאני אינה צודקת אלא במבשל בי"ט או מטביל בי"ט דבאלו מתחלק י"ט משבת כאשר אבאר אבל מעשר ותורם לא מצי למימר איסורא דשבת שאני דהא אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד וכל חוץ מאוכל נפש שוים י"ט לשבת ודוקא במבשל מי"ט לשבת דהיתר גמור הוא ואפילו מדרבנן ליכא איסורא בגוף המעשה שמבשל לשבת אלא דחששו שמא יטעה ויאמר מבשלין מי"ט לחול עבוד ליה רבנן היכירא שיעשה עירוב דבזה לא יטעה ובכה"ג אם לא עשה העירוב ועבר ובישל שרי וכמו כן במטביל כלי בי"ט דמדינא שרי להטביל כלים בי"ט בכל גוונא ואפילו מדרבנן ליכא איסורא כל עיקר בטבילת כלים בי"ט ואפילו נטמאו מעי"ט אלא שגזרו שמא ישהה כליו טמאי' שנטמאו קודם הרגל אבל הגוף המעשה ליכא שום מיחוש איסור ואפילו מדרבנן ולזה אם עבר וטבל לא אסרי' עלויה משא"כ המטביל בשבת והמעשר בשבת דאיסורייהו מחמת גוף המעשה דהוי כמתקן מנא וכמ"ש הרמב"ם שם בפכ"ג מהלכות שבת בטעם איסור הטבלת כלים בשבת וז"ל מפני שהוא כמתקן מנא ע"כ מה שלא כתב כן בטעם איסור טבילת. כלים בי"ט בפ"ד מהי"ט וז"ל כלי שנטמא מערב י"ט אין מטבילין אותו בי"ט גזרה שמא ישהא אותו בטומאתו כו' יע"ש. הרי דלחששת תיקון כלי ליכא דלא גזור רבנן בי"ט איסור זה ולהכי קאמר הש"ס איסורא שאני ולא אמר שאני שבת דחמיר דלאו משום חומרא וקולא נגעו בה אלא בשינוי הטעמים עז"ה שבת דטעם האיסור מחמת איסור שבגוף המעשה דהיינו דמבשל אסור ד"ת וגם המטביל איסורא דרבנן דהוי כמתקן כלי דהוי דומה למלאכה אסרוה רבנן אם עבר במזיד אבל י"ט משונה הוא משבת דמבשל ומטביל מותרים נינהו ואין בגוף המעשה איסור אפי' מדרבנן אלא דאסרו הטבילה משום שמא ישהה כליו טמאים והמבשל שאם לא יעשה היכר העירוב יטעה טעות אחר בעלמא תטעהו דעתו ויחשוב שמותר לבשל בי"ט לחול בכה"ג לא אסרו אם עבר ועשה ולא תלמוד איסור מזיד די"ט מאיסור מזיד דשבת דשאני הא מהא אבל המעשר בי"ט תגמור שפיר מדין מעשר בשבת דחדא טעמא אית להו משום דנראה כמתקן בי"ט ונראה כמתקן בשבת וכדתנן בפרק משילין דף ל"ו וז"ל ואלו הן משום מצוה לא מקדישין כו' ולא מגביהין תרומה ומעשר כל אלו ביום טוב אמרו ק"ו בשבת אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ע"כ. הרי דאיסור הגבהת תרומות ומעשרות י"ט ושבת כהדדי נינהו וטעם אחד להם וליכא למימר שבת שאני דהא אין בין י"ט לשבת בהא מלתא אתאמרא וכיון דטעמייהו שוה כי היכי דקתני במתני' המעשר בשבת במזיד אסור הוא הדין בי"ט מה שאין כן במטביל דשאני שבת כדכתיבנא ותדע דהמטביל בי"ט מותר להטביל ובשבת אסור אלא דבכלים טמאים מערב יום טוב אסור להטביל מטעם גזירת שיהוי כלים טמאים אבל גוף הטבילה מותר ולזה פסק הרמב"ם בדין המעשר דשבת ויום טוב כהדדי נינהו לאסור מזיד ובדין המטביל דוקא שבת אבל יום טוב אפילו מזיד מותר ומהשתא מתני' דהמעשר מתוקמא כדס"ד תלמודא לומר דה"ה י"ט המעשר במזיד אסור אלא דלא מפשטינן מידי לאסור המבשל בי"ט לשבת מהאי טעמא גופיה ולפ"ז השמיט הרמב"ם חילוק דלית ליה פירי אחריני דאפי' לית ליה אסור ודוק ואל תקשה מה שדקדקנו למעלה במאי דאמר הש"ס לא צריכ' דאתא מכח (ק"ו) רישא דבשוגג יאכל מאי קמ"ל פשיטא דנוכל לומר לפום מאי דכתיבנא דסובר הש"ס כיון דבנדון זה איכא מיחוש האיסור בהטבלה עצמה דהוי כמתקן כלי גזרינן ליה אפי' שוגג אטו מזיד לבל יאמר שוגג אני קמ"ל תו יש ליישב באופן אחר ועכ"פ פסקי הרמב"ם ז"ל יזהירו כזוהר הרקיע

שם גמ' אמר רבא הלכתא כתנא דידן כו' קשה אמאי אצטריך רבא למימר הלכה פשיטא דסתם במשנה וחולק בברייתא הלכה כסתם משנה. ואפשר לומר דכיון דלא אשכחן מאן דפליג על רשב"א שאמר דלא נחלקו ב"ש וב"ה כו' ותנא דמתני' לא אשכחן תנא דאמרה להא מלתא דב"ה וב"ש אפליגו בכה"ג תס"ד לומר דלא קיימי הכי קמ"ל דהלכה ותמצא דפריך הש"ס בכל דוכתא מתני' מאי לא כפ' ולא כפ' ומאי קו' דילמא רבי היא דאשכח תנא אחרינא אלא כיון דסדר תנא דברייתא סברות התנאים ולא אמר סברא זאת ש"מ דמשבשתא והא נמי דכוותה דבברייתא לא מתני אלא דברי רשב"א בלא תנא דאמר להיפך וא"כ ס"ד דמתני' ריעא ולא פסקי' כוותה לזה אמר רבא דאעפ"כ פסקי' כתנא דמשנתנו דודאי אשכח תנא בר פלוגתיה דרשב"א ז"ל ואפשר דהיינו נמי טעם הש"ס דקאמר מתני' דלא כי האי תנא ולא ידענא מאי קמ"ל בזה אלא לומר דתנא דמתני' הוא בר פלוגתיה דרשב"א כדכתיבנא ותדע דאמרינן לקמן דף י"ט אמתני' דקתני ב"ש אומרים מביאין שלמים כו' וז"ל אמר עולא מחלוקת בשלמי חגיגה וכו' מתיבי אמר רשב"א כו' על מה נחלקו שהן של י"ט כו' רב יוסף אמר תנאי שקלת מעלמא תנאי היא כו' יע"ש ואיכא למידק מי הכריחו לעולא להפך לישנא דברייתא וגם הש"ס הצדיק דבריו בזה ואמאי לימא ברייתא כפשטה ומתני' כברייתא גם למאי דקאמר רב יוסף תנאי שקלת מעלמא מנ"ל לעולא דמתני' כהך תנא ולא כרשב"א ומוכרח לומר דעולא דייק מתני' דקתני בה"א מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהן ע"כ ואי מוקמי' למתניתין כרשב"א ומפרשינן שלמים דקתני מתניתין דב"ה שלמים שאינן צורך י"ט נתחייב לפרש ג"כ עולות דקתני בהדה דכוותה וא"כ אפי' כרשב"א לא אתיא להכי הוכרח עולא לפרש דבין עולה בין שלמים דקתני במתני' אינן של י"ט מתירים ב"ה וק' מאי פריך תלמודא לימא ליה מתני' דלא כרשב"א כי היכי דקא' תלמודא עלה דמשנתנו מתני' דלא כהאי תנא דתניא רשב"א אומר וכו' ולא הוה צריך לאפוכי ברייתא אלא ודאי דכיון דבברייתא לא מייתי אלא דברי רשב"א בלא חולק משמע דליכא מאן דפליג וא"כ מתני' ריעא דלא אשכחן מאן אמר האי סברא וכיון דכן הוצרך רבא לומר דלאו ריעא היא והלכתא כוותה. וא"ת מנ"ל לרבא והלא כיון דלא אשכחן בברייתא אלא דברי רשב"א ז"ל אדרבה מותביה מהברייתא וסתרי' מתניתין כי היכי דמקשינן לקמן