ראשון לציון על ביצה קנד

טעם האיסור בי"ט דאיסור שמא ישהא כל דאסרינן ליה להטביל להדיא בזה לא אתי לשהויי. שבת דאיסורו משום מתקן אסור ואפילו ע"י מימיו ואפילו ע"י דלי ואפילו נדה בבגדיה לא שרי אלא דוקא בי"ט וכדכתיבנא לעיל מדלא כתב הרמב"ם כל הני שריות דדלי ודנידה בגדיה אלא בי"ט ולא בשבת ותו לא מידי והרי"ף כתב בהלכות שינוייא דרב יוסף דמשום סחיטה ושינוייא דרב ביבי ותניא כותיה דרב ביבי והשמיט שינוייא דרבא ולכאורה קשה אם כונת הרי"ף לפסוק כרב ביבי אמאי מייתי שינוייא דרב יוסף ותו אמאי לא פסק כרבא דבתראה הוא ומאריה דתלמוד' ועוד דשקיל וטרי תלמו' אליביה.

ונראה דהרי"ף מפרש מאי דקאמר הש"ס תניא כותיה דרב ביבי כפשטה דהברייתא מסייעא לרב ביבי בשינוייא דמתני' דטעמא דמתני' נמי הוי שמא ישהא ולא כמו שפירשנוה לסברת הרמב"ם דלא קא מייתי תלמוד' תניא כותיה דרב ביבי אלא לומר דאיכא חששת שמא ישהא וכיון דתלמודא מסייע אוקמתא דרב ביבי מהבריתא דטעמא דמתניתי' שמא ישהא הכי נקטינן בין בי"ט בין בשבת והגם דרבא בתרא' הוא ומאריה דתלמודא טפי מרב ביבי עכ"ז כיון דאיכא ברייתא דקאי כותיה וסתמא דתלמודא דהוי בתראה מרבא קא' תניא כוותיה דרב ביבי הכי הלכתא. וטעמא דתלמודא דמייתי רבא בתר דקאמר תניא כותיה דרב ביבי גם דשקיל וטרי במלתיה לאו משום דפוסק כותיה דהא ליתא דהא כבר אמר תני' כותיה דרב ביבי ולא חש על למיטעי בהכי אלא היינו טעמא משום דמכח האי מימרא דהכא דרבא אנו מגלים דעת רבא דאית ליה הואיל ונ"מ לסתור הך שינוייא דמשני רבא גבי ההיא דהחוש בשיניו וכו' דמההיא מוכח דסובר דלא אמרינן הואיל ומכח משא ומתן דעביד הש"ס הכא הכריח וסתר למאי דמשתמע התם ואמר חזר בו רבא מההיא דמסיק מכח מימר' דהכא דסובר רבא דאמרינן הואיל והגם דמאי דאמ' רבא הכא הואיל הוא לפום מאי דמפרש למתני' דטעמא דאסור להטביל כלים בי"ט הוא משום דמתקן מנא וא"כ למאי דסתרינן האי טעמא נעקרה ג"כ סברת הואיל לאו מלתא היא דהא ס' רבא דאמרינן הואיל אי לאו דקאי דעתיה הכי לא הוה ממציא ס' זו מכח מתני' אלא ודאי דלפום מאי דסבר מעצמו דאמרי' הואיל מפרש למתני' הכי וכשיפול הפי' מכח ברייתא או מאיזה טעם שיהיה לא מפני זה יסתור סברתו דאמרינן הואיל ודוק וא"כ כל עיקר מאי דמייתי הש"ס מלתיה דרבא הוא למעבד הך משא ומתן ולאסוקי דאית ליה הואיל ולסתור הך שינויא דהתם דהחושש בשיניו ומאי דמייתי תלמודא מלתיה דרבא באחרו' משום דעבד ביה הך שקלא וטריא דהוי חוץ מההלכה דקיימי' בה דהיינו הך מלתא דהואיל להכי הקדים מלתיה דרב ביבי כדי שלא יפסוק בענין משא ומתן דהואיל בתוך הענין ופשוט ומאי דמייתי הרי"ף מלתיה דרב יוסף לאו משום דפסיק כותיה במאי דקמן אלא לומר דלא אתא רב ביבי לשנויי טע' דאיסור טבילת כלים אלא בכלים דלאו בני סחיטה נינהו אבל כלי' דבני סחיטה נינהו אסור להטביל בלאו טעמא דשמא ישהא ונ"מ לאסור אפילו כלים שנטמאו בי"ט כל דבני סחיטה נינהו אסור גזירא שמא יסחוט והא מלתא הלכתא היא ואפילו הרמב"ם ז"ל מסתברא דמודה בזה לאסור כל כלים דבני סחיטה נינהו ואפילו נטמאו בי"ט מטעמא דרב יוסף. ותדע דכל זה לדעת הרי"ף אבל לדעת הרמב"ם לא כן היא אלא כדפירשנו לעיל ואל תתמה לפום מאי דפסקינן כרבא לדעת הרמב"ם וכר' ביבי כהרי"ף אמאי לא פסקינן כרבא דיהיב טעמא דדילמא יעבירנו ארבע אמות ברה"ר דאשכחן דכוליה תלמודא מסכי' להאי חששא דאמטו להכי גזרו מקרא מגילה ותקיעת שופר ונטילת לולב בשבת שחל ביום מצותן ודבר זה מוסכם בש"ס י"ל דלא אמרינן דילמא יעבירנו ארבע אמות אלא בשופר וכדומה דהוי דבר מצוה ואדם בהול טפי לקיים מצות חובת היום בין בנטילת לולב בין בתקיע' שופר בין במקר' מגילה אבל להטבלת כלים אינו בהול להטביל כליו בי"ט ואם לא ימצא מקוה לפניו או במקום שאין בו חשש איסור לא יטבילנו ואפילו בהיכ' דלית ליה כלים אחרים אעפ"כ לא הוי בהול דהא אפשר בשאלה כדקאמר הש"ס בסוגיין אמתני' דהמטביל בי"ט כו' דאפשר בשאל' משא"כ מיחוש לולב ושופר ומגילה דחובת המצוה ביום זה עליו ומצוה עוברת היא וחששו חכמים דלמא ילך אצל בקי ויעבירנו כו' ולזה לא הסכימו אמוראי הכא לדעת רבא לומר דטעמא דמתני' משום דילמא יעבירנו ארבע אמו' ברה"ר ודלא כהרא"ש יעש"ד

שם גמרא אדם נראה כמיקר הא תינח מים יפים וכו' הרמב"ם ז"ל כתב בפכ"ג מה' שבת וז"ל אבל אדם טמא מותר לטבול מפני שנראה כמיקר עכ"ל. איכא למידק אמאי לא פירש הרמב"ם מים שאינם יפים וימות הגשמי' דלית בהו טעמא דמיקר דאסור נמי כדקאמר הש"ס לפעמים אדם בא מן השדה כו' ולפעמים אדם בא מן השדה מלוכלך כו'. וי"ל דלפום מאי דמסיק הש"ס דאמרינן הואיל והותרה טבילה כו' תו לא אצטריך להנהו שינויי דחיקי דפעמים אדם בא וכו' אלא אמרינן הואיל ובימות החמה מותרים לא שנא בימות הגשמים והואיל ושרי לטבול במים היפים גם במים שאינם יפים נמי שרי וכפי זה לא הוצרך הרמב"ם לפרש ולומר דשרי לטבול אפילו במים דלא מיחזי כמיקר דסמך על מ"ש בפ"ג מהלכות שביתת עשור וז"ל כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט' באב בין ביוה"כ ע"כ וכיון דיוה"כ ליכא מיחזי כמיקר ואעפ"כ שרי מינה אתה למד דלא נחלק נמי בימי הגשמים ודכותה

שם ע"ב גמ' לא ס"ד דתנן כל חייבי טבילות כו' הקשו התוס' דלמא הדר ביה מטעמא דאמר במתני' דמחזי כמתקן ותירצו יעש"ד. ולע"ד שני הדרכים שכתבו דחוקים ביותר והנכון בעיני דטעמא דתלמודא דדוקא בהואיל הוא דתלינן החזרה משום דאנן קא חזי' דסבר בה דעת הפוכה פעם אמר אמרינן הואיל כדקאמר בהדיא איהו גופיה הואיל ובשבת שרי והתם בגמיעת החומץ לא אמר הואיל ובזה מצי תלמודא לומר דחזר בדעת זו דהואיל דהא ודאי שאין לו דעת שלימה בסברא זו דהואיל אבל בטעמא דאמר במתני' דהוי מטעם דמחזי כמתקן לא אשכחן ליה הפכיות סברא בזה כל עיקר להכי לא מצינן למימר דהדר ביה ממתקן

דף י"ט גמרא ת"ר כלי שנטמא מעי"ט כו'. משמע דבין ת"ק ובין ר"ש שזורי מודים דאין מטבילין בין השמשות של י"ט. וקשה אמאי השמיט הרמב"ם דין זה מהלכותיו דהו"ל לאשמועינן חידותא דדינא דשמעינן תנא דגזרו אפילו בין השמשות וי"ל דלפום מאי דפסקינן דטעמא דאיסור הטבילה הוא משום שמא ישהא פי' יניח כליו טמאים עד י"ט שהוא פנוי כו' כפי זה אין מתחלק בין השמשות מי"ט עצמו דגם בין השמשו' הוא זמן שהוא פנוי דהרי הוא זמן דאסור במלאכ' וישנה לגזירה. דהן אמת אי הוה טעמא דאיסור טבילה משום איסור המעשה בי"ט אה"נ דהוי חידותא דדינא דבין השמשות דהוי ספק משא"כ השתא דהוי שמא ישהא שוה הוא השמשות לי"ט גופיה ותנא דברייתא דקתני כלי שנטמ' כו' כל עצמו לא אתא אלא לאפוקי ר"ש שזורי והן אמת דאם לא אתא אלא לאפוקי מר"ש שזורי הכי הול"ל מטבילין כלים ב"ה אלא דכן דרך התנא כל דמצי למימר מלתא דמשתמע מינה תרתי הגם דחד מינייהו לא אצריך קתני ליה באגב וכדאית' בתוס' בריש ברכות כעין זה. ובין השמשות של שבת קתני מתני' להדיא ספק חשיכה ספק כו' אין מטבילין את הכלים וכו' והגם דאמרינן דף ל"ד רבי אומר כל שהוא משום שבות אין אוסרין אותו בין השמשות ופסקה הרמב"ם בפכ"ד מה' שבת כבר חילק הרמב"ם שם דלא אמרי' כל שהוא משום שבות לא גזרו ביה אלא במקום מצוה כגון להביא לולב או שופר וכדומה אבל שאר דברים אסור ואפילו אין איסורן אלא מדרבנן כגון