ראשון לציון על ביצה קמה

דאנא אמינא דארבעה מכ"ש דהוו שורה ומדקתני הכי משמע דשורה דג' פחותה היא והגם דחשיבא שורה יש הדרגה לשורה דהויא טפי מג' ולהכי כתב הרמב"ם ז"ל הדרגה ביניהם

שם גמרא תניא ר"ש מתיר כו' מדמייתי תלמודא ברייתא דמפרשא מלתיה דר"ש משמע דקאי להלכתא. וראיתי להרי"ף שהביאה בהלכות וכתב עליו הר"ן דמדהביאה משמע דפסק כר"ש. והרמב"ם כתב בפ"ה מהי"ט וז"ל אין משלחין בי"ט תבואה כו' אבל משלחין מפני שמבשלן בי"ט או קולה אותם ע"כ. ונראה דטעמא דהרמב"ם דסובר דמאי דמייתי תלמודא ברייתא דר"ש משום דת"ק התיר בקטניות ואיכא בכלל קטניות עדשים להכי מייתי ברייתא דמפרשא מלתיה דר"ש דאיהו הוא דמתיר בעדשים מטעם דחזו לעשות רסיסים אלא לת"ק לא הוו בכלל קטניות ואסיר והיינו טעמא דהרי"ף נמי דהביאה בהלכות לגלות לן דעדשים לאו בכלל התר קטניות דקתני ת"ק והרמב"ם במתק לשונו שכתב מפני שמבשלין אותם או קולה אותם בזה שלל העדשים שאינן ראויין לא לבשל אותם ולא לקלותם ותדע דמהדר ר"ש למעשה רסיסין ותלמודא דאצטריך לאתויי ברייתא דר"ש משום דלא נתפרש בברייתא טעמא בקטניות והוה אמינא דגם לעשות רסיסין הוי מלתא דמשלחין בשבילן בי"ט ומהשתא קמו הרי"ף והרמב"ם בדעת אחת קדוש עליון

שם גמרא והתניא לא יעלה עליך כו' עד סוף הסוגיא קשה מאי פריך והלא משנה ערוכה בפ"ט דכלאים וז"ל הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים וא"כ לוקמה למשנתנו בכרים וכסתות. והיה נראה לומר דטעמא הוי משום דכסתות וכרים כיון דאין בהם משום כלאים מאי חידותא דדינא בהו דקתני ואעפ"י שיש בהם כלאים וליכא למימר דמלתא אגב אורחין קמ"ל דכרים וכסתות אין בהם משום כלאים וכדאמרינן בריש ברכות אמתניתי' דקתני משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן דקאמר הש"ס מלתא אגב אורחיה קמ"ל כהנים אימת כו' והקשו התוס' התם והא משנה ערוכה היא העריב שמשו אוכל בתרומה ותירצו אורחיה הוא דאי מצי לאשמועינן דינא דרך קצרה הגם כו' יע"ש דע דההיא דוקא מיירי כגון ההיא דברכות דעיקר הדין אתי לגופיה זמן ק"ש ואפיק ליה בהאי לישנא דאכילת תרומה כי היכי דשמעינן נמי זמן כהנים וכמ"ש ג"כ התוס' בגיטין אבל בנ"ד כל החלוקה מיותרת כל עיקר ולא אצטריך לדינא דמתני' ולהכי לא בעי תלמודא לאוקומ' בכרים וכסתות וקאמר וכי תימא חזו למסוך תותיה וחדית לן תנא הכא דבכה"ג שרי ואפי' אינם כרים וכסתות והתניא כו' פי' אה"נ דהוי מצי להקשות ממתני' דקתני כרים וכסתות דמשמע דוקא כרים וכסתות אבל מידי דאיכא לספוקי ביה משו' נימא אסיר אלא משום דבמתני' דכרים וכסתות לא מפרשא טעמא דאיסורא להכי קא פריך מברייתא דקתני איסורא להדיא ומפרשא נמי טעמא דאיסורא והדר פריך וכי תימא דמפסיק ביני ביני והיינו חידותא דדינא דמתני' ואע"פ שיש בהן כלאים והאמר ריב"ל כו' ואפי' עשר כו' אלא בוילון כו' פי' וחידותא דדינא דקמ"ל מתני' הוא דלא חיישינן שמא מתחמם כנגדו לאוסרו משום הכי מחמת כלאים ופריך והא אמר עולא כו' דחיישינן לשמשו כו' ומסיק בקשין וחידותא דדינא דמתני' הוא חידותא דדינא דרב הונא בריה דרב יהושע והיינו דקא מסיים הש"ס ואמר וכי הא דאמר רב הונא כו' וחידותיה הוא דסד"א כיון דגזרינן על השלמות להציען תחתיו ואפילו תחת עשר מצעות דליכא למיחש לנימא הא נמי כיון דמין שמלות הוא אסרינן הגם דקשה קמ"ל. וא"ת תלמודא אמאי לא פריך מעיקרא מברייתא דקהלא קדישא דאוסר אפילו עשר מצעות. ונראה דברייתא דמשום נימא מיירי בדברים שדרכן להציע וברייתא דקהלא קדישא מיירי בדברים שדרכן בהעלאה ולזה קא תני בברייתא קמייתא דאיסורא הוי משום נימא טעמא דאיכא נימא הא ליכא נימא דהיינו דאיכא מידי דמפסיק דלא תעלה נימא שרי וברייתא דקהלא קדישא דמיירי בדברים שדרכן בהעלאה אסרום אפילו בעשר מצעות דליכא מיחוש להעלאת נימא ולזה דייק תנא דקהלא קדישא ואמר משום לא יעלה פי' כיון דמין זה דרכו בהעלאה החמירו בו ועל פי הדברים צריכים לומר דשאני כרים וכסתות מוילון קשה ונמטא גמדא דנרש דאלו קשים ביותר אבל כרים וכסתות אינם קשים כ"כ אלא שהם עבים ואינם נכרכין מצד עוביין וכרים וכסתות אסורים בנגיעת בשר אבל וילון קשה אפילו בנגיעת בשר שרי. שוב ראיתי להר"ן שכתב כדברינו אלא דהרמב"ם כתב בפ"י מהלכות כלאים וז"ל וכן מותר מן התורה לישב על מצעות של כלאים שנאמר לא יעלה עליך אבל אתה מציעו תחתיך ומדברי סופרים אפילו עשר מצעות זו על גב זו והתחתון כלאים אסור לישב על העליון שמא תכרך לו נימא על בשרו ע"כ מוכח מדבריו דאינו סובר לחלק כמו שחילקנו בין כלאים הראוים למצע לראויים ללבישה ויהיב טעמא דשמא תכרך לו נימא אפי' למצע תחת עשר מצעות ולדבריו ברייתא דקתני משום נימא וברייתא דעשר מצעות טעמא חד אית להו. גם במ"ש הרמב"ם שם וז"ל בד"א ברכין כגון יריעות ושמלות אבל קשין שאינן נכרכין כגון כרים וכסתות מותר לישב עליהן והוא שלא יהיה בשרו וכו' וכן פרוכת כלאים אם היא רכה אסור שמא יסמך השמש עליה ותעלה על בשרו ואם היתה קשה שאינה נכרכת מותרת עכ"ל הנה הרב ז"ל השוה דין כרים וכסתות לדין סדין וקאמר דטעם היתר שניהם שוה משום דקשים וחדא מלתא נינהו ולדבריו ז"ל ק' מאי קפריך הש"ס כלאים למאי חזו והרי כרים וכסתות דקתני להדיא מתני' וי"ל דסובר הרמב"ם דהש"ס דמקשה הכא אמתני' דקתני אעפ"י שיש בהן כלאים ה"ה דהוה מקשה עלה דההיא דקתני כרים וכסתות אין בהם משום כלאים מדקתני אפילו י' מצעות ובמאי דמשני תלמודא למתני' דמיירי בקשים משני נמי אהך דכרים וכסתות פי' דלא גזרו אלא בשלמות וסדינים דאורחייהו למכרך בהו הוא דגזור אפילו תחת עשר מצעות אבל כל דבר קשה לא גזרו בו והוכיח כן מדאמר רב הונא בריה דרב יהושע האי נמטא דנרש שרי הרי דאפי' עשוי כמין בגד כיון דהוא קשה ואינו מתהפך לא גזרו בו והיינו טעמא נמי דמתניתין דכלאים והיינו נמי דמיירי בהו תנא דידן דואף על פי וכו'

דף ט"ו גמרא אמר רב פפא ערדילין אין בהם משום כלאים ע"כ. כתב הרמב"ם בפ"י מהלכות כלאים וז"ל מנעל שהוא כלאים ואין לו עקב מותר ללובשו שעור הרגל קשה הוא ואינו נהנה כו' ע"כ. כתב הרב כ"מ ז"ל דדעת רבינו דזהו מנעל של זרד דקתני מתני' ומאי דמחדש רב פפא הוא ערדילין היינו מנעל של זרד דקתני מתני' כו' עכ"ל ואין דבריו נראים דאם כן הוה ליה למימר רב פפא מאי מנעל וכו' ערדילין ולא לימא ערדילין אין בהם משום כלאים דמשמע דדינא הוא דאתא לאשמועינן לא פירושו של תיבת זרד

ונראה דדין דרבינו הוא פי' מאי דקתני מתני' מנעל של זרד אבל ערדילין לא הביאה בהלכות משום דלא נודע הכונה בה אלא המכוון הוא דהוה דבר קשה ולזה כשכתב בהלכותיו וז"ל אין אסור משום כלאים אלא בגדים כו' כגון כתונת כו' אבל צלללין וכו' שעושין העם לצרור בהם מעות או תבלין כו' ע"כ בזה נכלל כל דדמי דאין דרך חימום בכך ותדע דבגמרא בתר דאמר ערדילין אין בהם משום כלאים אתא רבא וחדית צררי דפשיטי ודבזרני דגם בהם ליכא משום כלאים ומזה אתה למד דערדלין קשין טפי מדאצטריך רבא לחדש בצררי כו' ומעתה כתב הרמב"ם צררי ומכ"ש ערדלין. וליכא לפרושי דדעת רבינו במנעל של זרד דקתני מתני' דאין בו משום כלאים פי' מטעם שכתב שם רבינו עובדיה דאין רגילות לעשות מצמר ופשתים ודומה למאי דקתני רישא דהך מתני' רבי יוסי אומר הבאים מחוף הים אין צריכין בדיקה ומנעל של זרד וכו' חדא דבחדא מחתא מחתינהו וכן פי' רבינו שמשון והשמיט הרמב"ם