ראשון לציון על ביצה קמו

דין זה לפי שבזמן הזה אין לסמוך על הני כללי וכדקאמר בירושלמי ארישא דמתניתין דהא הרמב"ם גופיה פי' שם באותה מתניתין דנעל של זרד וז"ל מנעל זרד הוא דמות מנעל שנותנים תחת כפות רגליהם להולכים על היצועים ע"כ הרי להדיא מה שכתב הכא הוא מה שפי' בפי' מנעל של זרד ואינו נתון אלא תחת כפות הרגל וכה"ג אפילו כלאים ודאי מותר מטעם שכתב כאן אלא ודאי כדפרישנא. ומ"ש ואין לו עקב ה"פ שעושי' הכלאים בכפות הרגלים אבל אינם מגיעים למעלה על עקב הרגלים שהעור שם רך ודע דסוף הרגל לצד הערקום נקרא בכללותו עקב ולא תחת הרגל לבד ותדע דכתיב וידו אוחזת בעקב עשו ואם לא היה נקרא עקב אלא כף הרגל במה יאחז צדיק וכאן נתכוון הרמב"ם לומר שלא יהיה למנעל זה חלק שיכסה העקב חוץ מכף הרגל לבד דאל"כ הנה חלק שם מתחמם בכלאים והוא מה שפיר' בפי' המשנה ואמר תחת כפות הרגל

שם גמרא סנדל כו' מאי טעמא לא כו' הרמב"ם השמיט שליחות סנדל המשומר וי"ל דכיון דמאי דהתיר כל שנאותין בו בחול ודייק כגון תפילין מוכח דדוקא תפילין דאין איסור לבישתו בי"ט גופיה אבל סנדל המסומר דאסור ללובשו לא והת' דמי לתבואה דבי"ט אסור ליהנות ממנה משום איסור מלאכה שבה וזה איסור לבישתו מחמת מסמרותיו מטעם הגזירה. והתר טלטולו דדייק אביי לשלול דעת הסוברת לגזור אי שרית ליה לטלטולי אתי ללובשו לא אצטריך הרמב"ם לאומרו דכל דלא גזר אתה שומע ההתר ומטעם מוקצה גם כן הנה נכלל בדין כלי שמלאכתו לאיסור דלצורך גופו ומקומו מותר ודבר פשוט הוא דתורת כלי עליו

שם גמרא ולא מנעל שאינו תפור פשיטא לא נצרכא וכו' הרמב"ם השמיט הלכה זו מספרו ולכאורה ק' כיון דנחת תנא לאשמועינן שאינו תפור אע"ג דנקיט בסיבי דהוה ס"ד לשרויי א"כ צריך הרמב"ם ג"כ להשמיענו. ונראה דפירכת הש"ס דפריך פשי' הוא לפי מאי דקס"ד אינן תפורים כלל ולהכי הקשה פשיטא וכד משני ליה דנקיט בסיבי פי' וסד"א כיון דע"י הדחק הגם שאין רגילות ללובשו בכה"ג שרי קא משמע לן דלא והא דמיא לתבואה דהגם דחזי לעשות לודיות ורסיסין כיון דאין רגילות להכי לא והרמב"ם ז"ל כיון דכתב דין איסור תבואה דאסיר הגם דחזי למידי טפי ממאי דחזי ללבישה האי מנעל דנקט בסיכי בזה לא הוצרך לומר האי מנעל שאינו תפור וא"ת מתניתין נמי אמאי אצטריך לאשמועינן כיון דאמרה אי' תבואה הא לאו קושיא היא מידי דהוה דקתני כלים תפורים ושאינם תפורים לאשמועינן דברים המשתלחים בין במידי דחזי למיכל בין במידי דחזי ללבישה ותמצא עוד דהרמב"ם השמיט בגדים תפורים ושאינם תפורים וסמך על מה שכתב בדרך כלל כל שנאותין כו' מה שלא סמך התנא לומר הכי. ואולי דתנאי נינהו מר נקט למלתיה בכלים ומר נקט למלתיה באוכלין ורבינו הקדוש שכתב לכולהו משום חידותי דדיני ודפלוגתי ונפקי מנייהו להסביר המשניות ולגלות על משניות אחרות. עוד דבהאי מתניתין דמשלחין כלים איכא כמה חידותי דדיני חדא הך דכלים כלאים דשרי לשלוח ושמעינן הך דקשים דשרי וגם הך דטלטול סנדל המסומר וכדדייק אביי דסתם לן רבי דלא כהך תנא דברייתא דאסר אפילו טלטול דלמא אתי ללובשו אבל הרמב"ם ז"ל אין צורך לכתוב אלא דבר הלכה הנשמע מכללי המשניות ותו לא

שם גמרא אמר אביי תפילין וכו' היה בא בדרך וכו' עד סוף סוגייא. לפום האי סוגייא מוכח דאיכא ד' חילוקי דינים א' אם מצא תפילין במקום שאין משתמרין מהזלזול של כלבים וכדומה אפילו מחתן בארעא צריך להכניסם משם והיינו חידותא דדינא דשמעינן ממשנת המוציא תפילין כו'. ב' אם מצאן במקום שמשתמרין מזלזול הכלבים וכדומה ולא משתמרין מגנבי ורוב הגנבים ישראל הרי זה מניח אותן במקומן ג' אם היו בראשו וקדש עליו היום או היה בא בדרך אפילו הגיע למקום שמשתמרים מהכלבים אם אינם משתמרים מהגנבים אפילו רוב הגנבים ישראלים לא יניחם שם אלא יכנס בהם על ראשו עד ביתו שהוא משתמר מהכל וב' חילוקי דינים אלו שמעינן להו בדברי אביי דקאמר היה בא בדרך כו' יכניסם לביתו דשרי להכניסם עד ביתו בהיכא דבית הסמוך לחומה לא מנער אלא מהזלזול ודוקא היה בא בדרך. ד' אם היתה בית סמוך לחומה משומרת מהכל אסור ליכנס בהם עד ביתו אלא יניחם בבית הסמוך לחומה והיינו' חידותא דדינא דשמעינן בברייתא דקתני היה בא בדרך כו' יניחם בבית הסמוכה לחומ' ואוקימנא לה בהיכא דמינטרא מכל ואפי' מגנבי הגם דרובא דגנבי ישראלי' ולא תימא כיון דהכניסם מרה"ר לרה"י תו ליכא מיחוש איסור ויכניסם עד ביתו קמ"ל דאין להכניסם עוד והרמב"ם בפי"ט מה' שבת הלכה כ"ג כתב וז"ל המוציא תפילין בשבת ברשות הרבים לובשן כו' וחולצן בבית כו' ע"כ ושם הלכה כ"ו כתב שכח ויצא בהם לרה"ר ונזכר שיש לו תפילין בראשו מכסה את ראשו עד שמגיע לביתו או לבית המדרש ע"כ. ובפ"ד מהלכות תפילין הלכה י"ב כתב וזה לשונו היה בא בדרך ותפילין בראשו ושקעה עליו חמה וקדש עליו היום מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו וחולץ היה יושב בבית המדרש כו' עד שמגיע לביתו וחולץ ואם יש בית סמוך לחומה שמשתמרין בו מניחם שם ע"כ. ובפי"ט מהלכות שבת הלכה כ"ג כתב דין מתניתין בהמוצא תפילין כו' ודייק באו' ברה"ר לומר דוקא מצאן ברה"ר שהוא מקום שאינו משומר אפילו מהכלבי' בזה הוא דהתיר להכניסן כו' אבל אם מצאן בבית אפי' בבית שאינו משומר אלא מהכלבים ודכוותייהו לא יכניסם והגם דהרמב"ם נקט רשות הרבים לאשמועינן שריותא דהכנסתם מרשות הרבים לרשות היחיד עכ"ז שמעינן נמי ממילא דמאי דשרי הוא ברשו' הרבים דוקא. ומאי דכתב שם בהלכה כ"ו אשמועינן דאם היו בראשו לא מצרכינן ליה להניחם כל דלא הוי רשות הרבים כי היכי דדייקינן מהמוצא דלא חיישינן אלא ברשות הרבים לא כן הוא אלא אפילו פגע בבית שאינו רשות הרבים לא יניחם אע"פ כן אנו מתירין לו להוליכן לביתו שהיא משתמרת מכל הדברים בין מהכלבים בין מהגכבים ולזה דייק לומר תיבת ביתו וזהו חידותא דדינא דאשמו' אביי בשם ריב"ל דיכול להכניסם עד ביתו ולא יניחם בבית הסמוך לחומ' הגם שהוא חצר המשתמר' מזלזול הכלבים ודוקא היכא דהיו בראשו והאי דינא גופיה הוא דאשמועינן ג"כ בפ"ד מהלכות תפילין הלכה י"ב שרשמנו שם שכתב היו תפילין בראשו כו' עד שמגיע לביתו דייק לומר תיבת ביתו לאשמועינן דדוקא בהיכא דמשתמרת מכל הדברים בין מהכלבים בין מהגנבים ודוקא אם היו בראשו הא לאו הכי לא שרינן ולא אתא הכא אלא לאשמועינן חידושא דלאו דוקא אם היה בא בדרך דהוי טריד בדרכו או אם היה בבית המדרש דטריד בתלמודיה אלא אפילו היכא דשכחם דהיינו שהיו עליו ופשע והניחם עליו עד אותו זמן דמן הראוי היה לו למשמש בהם בכל זמן כמו שכתב הרמב"ם התם אף על פי כן התירו לו להכניסם

ומצאתי תוספתא בסוף תוספתות דעירובין דאיתא התם וז"ל מי שיצא לרשות הרבים ונזכר שיש תפילין בראשו מכסה את ראשו עד שמגיע לביתו ואם היה בית המדרש נוטלן ומניחן במקום מוצנע עד כאן לשון התוספת' והם דברי הרמב"ם שכתב שכח כו' פי' שכח בכהאי גוונא שרי להוליכו כו' ומאי דגמר אומר לבית המדרש הוא דברי הברייתא והכוונה דאם היה שם בית המדרש קרוב לא יוליכם לביתו והוא שכתב בפ"ג מהלכות תפילין ואם יש בית סמוך לחומה שמשתמרין כו' והוא דינא דברייתא דקתני עד שמגיע לבית הסמוך לחומה ודקדק לומר שמשתמרין לו' כאוקמתא דמוקמינן לה דמיירי במשתמרת מהכל מהכלבים ומהגנבים אבל אם אינה משתמרת מהכלבים ומהגנבים יוליכם עד ביתו. ומעתה נמצאו כל חילוקי הגמרא כתובים להדיא בדברי רבינו. אלא דפש גבן למידק במה שכתב בפרק י"ט מהלכות שבת בדין המוצא תפילין וכו' וחולצן בבית ולא אמר וחולצן בביתו כמו שכתב שם בדין מי