ראשון לציון על ביצה קמד

המתברר הוי האוכל מרובה בשיעור אזלינן בתר השיעור כי רב הוא ויודו בית הלל דשרי לברור בפסולת מתוך האוכל הגם דבערך המתברר נפיש ליה בטרחא קמ"ל דכיון דנפיש פסולת בטרחא הגם דהאוכל נפיש בשיעור אוקי הא לגבי הא ושקילי נינהו ולזה לא שרינן ליה לברר הפסולת מתוך האוכל דחייב עליו בשבת טפי מבורר אוכל מתוך פסולת כידוע דלא התירו בית הלל למעבד הכי אלא לפי רוב המעשה כשיברר האוכל או ששוין בטרחא ועדיף האוכל בשיעורא או דשוין בשיעורא ועדיף האוכל בטרחא בזה הוא דאמור ב"ה יברר פסולת מתוך האוכל אבל כל דהאוכל נפיש בטרחא הגם דהפסולת נפיש בשיעורא או להפך דהאוכל נפיש בשיעורא והפסולת נפיש בטרחא יברר האוכל ולא הפסולת וכפ"ז פי' דברייתא הכין הוא בד"א כשהאוכל מרובה פי' יש בו יתרון כגון שהם שוים בטורח והאוכל נפיש בשיעור או שהם שוים בשיעור והאוכל נפיש בטורח אבל פסולת מרובה יש בו ג"כ ריבוי שהוא מרובה בטורח הגם דזוטר בשיעור או נפיש בשיעור הגם דזוטר בטורח דברי הכל יברר האוכל והש"ס דלא נקט אלא נפיש בטרחא וזוטר בשיעורא חדא מנייהו נקט ואפשר דחידושא נקט דאפי' זוטר בשיעורא ומכ"ש נפיש בשיעורא הגם דזוטר בטרחא סוף סוף הוא מברר הרבה. ומצינן למימר נמי דהש"ס מלתא שקולה נקט ומצי' לפרושה אאוכל ואפסולת אאוכל עז"ה דנפיש בטרחא האוכל הגם דזוטר בשיעורא בורר האוכל ואפסולת עז"ה נפיש בטרחא כו' כדפרישית ובזה נחה דעתי במאי דהוה קשיא לי דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא דמרישא משמע דדוקא לא התירו אלא כשהאוכל מרובה הא שוים אסור לברור כדרכו אלא בורר האוכל ומסיפא משמע דוקא כשהפסולת מרובה מן האוכל הוא דבורר את האוכל הא שוים בורר את הפסולת והייתי רוצה לתרץ בזה דברייתא נעשה קתני עז"ה בד"א כשהאוכל מרובה הא שוים נעשה כפסולת מרובה ובורר את האוכל. ולפי דרכינו אין אנו צריכין לומר זה דסיפא דקתני אבל פסולת מרובה דבורר את האוכל הוי גדר שוים כדדייק וזוטר בשיעורא דמשמע דהאוכל מרובה בשיעור ואעפ"י כן בורר את האוכל הרי דשוים בורר האוכל ומינה שמעינן נמי דאוכל ופסולת שוים בשיעור ושוים בטרחא דבורר את האוכל דלא התירו ב"ה לברור כדרכו אלא כשיש יתרון בברירת הפסולת כדפרישית. ובזה נבא להבין אמרי קדוש ועליון הרמב"ם דסובר בפי' דסוגיא כדכתי' דנפיש בשיעור חשיב כנפיש בטרחא וחידותא דדינא דקאמרי בפסולת מרובה בטרחא דאסיר לברור כדרכו הגם דזוטר בשיעורא הוא הגם דאוכל נפיש בשיעורא ושקילי נינהו אפילו הכי אסור לברור כדרכו ולהכי לא קאמר הרמב"ם אלא אם היה טורח בברירת הפסולת טפי מברירת האוכל בורר האוכל הגם דנפיש בשיעורא ולחומרא אבל אם היה טורח בברירת האוכל טפי מברירת הפסולת לא אמרינן דיברור הפסולת הגם דנפיש בשיעורא והיינו מאי דפסיק ותני ברישא ואמר אבל אם היתה הפסולת מרובה על האוכל פי' מרובה בשיעור בכל גוונא יברר האוכל ולא התנה בו שום תנאי דמשמע דאפי' האוכל נפיש בטורח אעפ"י כן בורר האוכל ולא שרינן ליה לברור הפסולת בכה"ג ובזה נתישבו דברי רבינו ג"כ שהוצרך לכתוב חלוקה ראשונה שנתכוון לאשמועינן זה והן הם הדברים שכתבנו בפירוש' דסוגיא דבין אם האוכל מרובה בשיעור והפסולת מרובה בטורח יברר האוכל והוא מה שהשמיענו הרמב"ם בחלוקת ואם היה טורח בברירת הפסולת בין אם האוכל מרובה בטורח והפסולת מרובה בשיעור יברר האוכל והוא מה שהשמיענו בחלוקה ראשונה שכתב אבל אם היתה פסולת מרובה בשיעור בכל גוונא בורר האוכל הגם דנפיש האוכל בטרחא דהא לא חלק הרב דבעינן דאין האוכל נפיש בטרחא ודוק

שם גמרא תניא אמר ר' אליעזר בר צדוק וכו' הרמב"ם לא פסק כר"י ולכאורה הוה קשה אמאי דהא מדמייתי תלמודא מתניתין לפרש מלתיה דרבן גמליאל משמע דכוותיה סביר ותו דמעשה עדיף ולזה יכול לדחות בדאמרינן במסכת מגילה דף כ' אין מביאין ראיה מהמתיר אפי' במעשה אלא תלמודא דמייתי לה קשה

ונראה דרבן גמליאל הכי קאמר אפילו מדיח וכו' פירו' דמוסיף על דברי בית הלל דבית הלל התירו בורר פסולת מהאוכל למעוטי בטרחא כדקתני רבן גמליאל טעמיה דבית הלל משום טרחא ואתא ר"ג והוסיף תיקון אחר כדי למעט בטרחא ולא יברור ביד משום דמפיש טרחא בי"ט זהו עיקר טעמו אבל משום ברירה פשיטא דבורר פסולת מתוך האוכל ברירה גמורה הוי טפי ממדיח ושולה ומהשתא נתיישב מה שהקשינו דכיון דר"ג לאקולי טרחא הוא דקא מהדר להכי מייתי תלמודא למאן דבעי למיהוי חסידא ויקיל טרחא בי"ט ליעביד הכי וליכא ג"כ הכא מעשה עדיף דהא אין ראיה מהמעשה דאסור לברר ביד דאמרינן אה"נ דבורר ביד בשלמא למאי דהוה מפרשי' דלב"ה אסרי מדיח ושולה ור"ג מתיר הו"ל מעשה עדיף אבל השתא דמפרשי' דלב"ה פשיטא דשרי אלא דהתירו לו אפי' לברור ביד הפסולת מתוך האוכל כ"ש הוא דאם רצה מדיח ושולה א"כ לא שייך למי' מעשה עדיף

שם גמרא בעי רב אשי ג' גברי כו' הרי"ף השמיט בעיא דרב אשי והר"ן ז"ל כתב ואיכא דפירש דהוי לחומרא וכדעת בה"ג דפסקה לחומרא. ובדברי בה"ג לא מצאתיה וה' בעל ים של שלמה כתב דהוי לחומרא משום דכיון דרב אשי דחתים תלמודא אמר תיקו דקיימא עד שיבא מורה צדק משמע דאסיר יעש"ד ואין דבריו נראים דכיון דלא אפשיטא ולית לן שום פשיטות קאמר עלה תיקו ולא נפקא מכללא דדיני דקי"ל ספיקא דרבנן לקולא ולו יהיה דיאמר לה רב אשי להדיא דאסיר מקשי' ליה אמאי והא קי"ל ספקא לקולא וכללא הוא. והיה נראה לומר דכיון דפלוגתא היא דב"ש וב"ה דלב"ש אין משלחין בהמה חיה ועוף ולב"ה משלחין הגם דקי"ל הלכה כב"ה ה"מ היכא דהתירו להדיא אנו דוחים דעת ב"ש מקמי דעת ב"ה אבל כל דמסתפקי' בדעת ב"ה כהכא הרי דעת בית שמאי קיימא קמן לאיסורא ואין ספק מוציא מידי ודאי גם בזה לא מפשינן פלוגתייהו כדקי"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן אלא דעכ"פ קשה הו"ל להרי"ף לאתויי הבעיא דכיון דלא הביאה כל עיקר היכן רמז הספק לומר עליו לחומרא וי"ל דנתחכם הרי"ף שלא להביא הבעיא משום דעקר הס' מדברי רב אשי הוא דנפיק לן פי' דזולת רב אשי לא תני רב יחיאל אלא שלא יעשה בשורה והאי' הוא בג' גברי מה לי ג' מינים או מין א' ורב אשי הוא דהוליד הספק לזה כשהשמיט רב אשי והביא בהלכות תני רב יחיאל ודאי דלא שנא ליה ואסור ואולי כי נתכוון הרי"ף ג"כ במאי דשינה לשון הברייתא וכתב שלא יעשה דמשמע דהאיסור הוא בשורה כל דעושה בשורה אסיר ורב אשי דנסתפק הוא לפי גירסת שלא יעשנו לשון יחיד פי' חד מינא להכי בעי ג' מיני' כו' מהו אבל לפי מה שכתב שלא יעשה ומה גם לגירסא אחרת שמצאתי בנוסחי הרי"ף שלא יעשם משמע אפי' ג' מינים אסור וטעמו של הרי"ף דפסק לחומרא הגם דרב אשי מסיק ליה בתיקו הוי מטעמא דכתיבנא וצריכא לי הא מלתא תלמו'. והרמב"ם כתב וז"ל כל דבר כו' לא ישלחנו בשורה ואין שורה פחותה מג' כיצד הרי ששלח לחברו בהמות או יינות ביד ג' בני אדם כאחד או ארבעה זה אחר זה וכולן הולכין בשורה א' הרי זה אסור שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול שלח שלשה מינין ביד שלשה בני אדם הרי זה מותר עכ"ל פסק רבינו בדעת רב אשי לקולא דלא כהרי"ף וכפשטא דמלתא ומשמע ליה דהגם דהוי פלוגתא דב"ש וב"ה לא אמרינן כל דמסתפקינן בבית הלל יחזור הדין לסברת בית שמאי אלא דאיכא למידק בדברי הרמב"ם אמאי בחלוקת ג' נקט כאחד ובחלוקת ד' זה אחר זה דמשמע דג' בעינן שיהיו כאחד ממש זה לפני זה עד שנראים כאדם אחד אבל ארבעה הגם דמרוחקים זה מזה ואינם כא' אעפ"כ כיון שהם נראים כשורה אחת אסורים וצריך לדעת מנא ליה לחלק בהכי ואפשר לומר דדייק דברי התוספתא דקתני בכה"ג אין שורה פחותה מג' דהול"ל שיעור שורה ג' ופשיטא