ראשון לציון על ביצה קמג

גדול הוא כשינוי מדוך של עץ אלא לפי מאי דקאמר רב אחא ברדלא לבריה אצלי ודוך מוכח דהוי משום דסבר כשמואל דפסק כברייתא דקתני לא נחלקו ב"ש וב"ה כו' גם ממה דקאמר הש"ס רב ששת שמע כו' ודלמא אצלי אצלויי כו' מוכח דסבר הש"ס דאי אצלי אצלויי שפיר דמי א"כ כיון דאימוראי בתראי וסתמא דתלמודא משמע דסוברים כשמואל הכי נקטינן וא"ת אי תימא דשמואל סבור אמאי הצריכו אצלויי והא איהו סבר דנידוכין כדרכן י"ל דכיון דנידוכין במדוך שלהם של אבן מקרי שפיר כדרכן אלא דאימוראי בתראי נראה כוונתם לעשות שינוי קל כזה במלח דסוף סוף יכול לעשותו מעי"ט ואינו מפיג טעמו עוד נראה לומר דהלכה כשמואל משום דמעשה רב דכיון דעבד רב אחא עובדא כוותיה גם מדקאמר עלה דההיא דרב ששת דלמא אצלויי אצלי ש"מ דכי עביד הכי ש"ד הכי פסקינן הלכה והרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות י"ט כתב וז"ל אבל דכין את התבלין כדרכן שאם ידוך אותם מבערב יפוג טעמן אבל מלח אינו נידוך בי"ט אלא א"כ הטה את המכתשת או שידוך בקערה וכיוצא בה כדי שישנה שאם שחק את המלח מערב י"ט לא יפיג טעמו ע"כ מוכח דפסק כשמואל וכרב אחא ברדלא ומהטעמים שכתבנו אלא דקשה בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב אלא אם כן הטה המכתשת או שידוך בקערה אמאי לא קאמר או שידוך במדוך של עץ כדקתני בית הלל וקמהדר לומר בקערה דהוי שינוי גדול טפי ממדוכה של עץ. ותו קשה למה הוצרך מעיקרא למימר או שידוך בקערה פשיטא דשרי לדוך בקערה דהוא שינוי גדול מהטיה של מדוכה אפי' של עץ ומכ"ש של אבן ונראה לומר דהרמב"ם דעת אחרת עמו דסובר דאין הלכה כשמואל אלא כסתם משנה ככללין ורב אחא דאמר אצלי ודוך כסתם מתני' סובר ולא כשמואל דאי כשמואל לא בעי שום שינוי כל עיקר וטעם דאסר אצלי ודוך פי' דאפי' במכתשת של עץ בלא אצלויי אסיר וטעמ' דכיון דבמלח הצריכו בה שינוי בימיהם היו רגילין לדוך המלח במדוך של עץ כבמדוך של אבן. ומהשתא תו ליכא שינוי בשל אבן להכי קאמר ליה אצלי ודוך וסובר הרמב"ם ז"ל דאצלויי שידוך שלא כדרכו מוטית הוי שינוי עדיף משינוי אבן לעץ וכל דרך זה השמיענו הרמב"ם בעטו עט דודים שכתב או שידוך בקערה שלל מדוכת העץ דלא מהני כדרב אחא ולא שרי אלא או בהטית המדוכה או בקערה אבל זולת זה אסיר ונסתייע ג"כ הרמב"ם לדרך זה במאי דקאמר הש"ס אהך דר"ש דשמע קל בוכנא כו' ופריך ודלמא אצלי כו' ולא קפריך דלמא של עץ היתה ש"מ דלא שנא עץ ל"ש של אבן אסיר אי לאו בהטיה ולזה פסק הרמב"ם דאין התר בשום מכתשת בלא הטיה ואין לדחות דשל אבן מנבח קלה משל עץ דהרי תבלין נמי מנבח קלייהו טפי ממלח ועכ"ז הקשה ודלמא תבלין אם כן הוה ליה לאקשויי במקום דלמא תבלין לימא של עץ דשרי בה אפי' מלח אלא ודאי דאפי' בשל עץ. ותדע דהרמב"ם לא פסק כשמואל מדכתב בפי' המשנה במשנה שלפני זו שחלקו ב"ש וב"ה בהולכת מתנות לכהן כתב עלה וז"ל ואומרים בזו המשנה דב"ש וב"ה חולקים בהולכת חלה כו' ומודים בתרומה אינו אמת אלא הן מודים בחלה כו' וחולקים בתרומה כו' ע"כ. ובמשנה שלנו דתבלין כו' הביא המשנה ופירשה על סדר הכתוב בה ולא אמר שאינו אמת אלא הן מודים בתבלין דנידוכין וכו' וחולקין במלח לצלי כו' כדקתני בברייתא. ואם איתא דסובר הרמב"ם כשמואל ולית הלכתא כמשנתנו כי היכי דאמר במשנה הסמוכה לזו דאינה אמת אלא כדקתני בברייתא הול"ל הכא נמי אלא ודאי דפסק הרמב"ם ז"ל כסתם משנה וכיון שכן מפרש למלתיה דרב אחא כדכתיבנא ותו לא מידי וחלק הרמב"ם ז"ל בין מלח ושאר תבלין כבית הלל דלא הצריכו שינוי אלא במלח והגם דדברי רב אחא סתם קאמר לבריה אצלי ודוך לא חש לפרושי ליה דבמלח קאמר דמלתא דפשיטא דהלכתא כב"ה ולכולהו תנאי בין תנא דמתני' בין תנא דברייתא תבלי לב"ה לא בעי שינוי ומנין יבא הטעות לומר דבתבלין קאמר וכבר כתב הרי"ף ראיות עוד להא מלתא מדקאמ' הש"ס עלה דההיא דר"ש בתר דאמר דהוה צליל דמוכח דלא אצלי הדר פריך דלמא תבלין וכו' ש"מ דבתבלין לא בעי שינוי והן אמת דדעת הרי"ף בישובא דסוגייא דלא כדעת הרמב"ם דאיהו ז"ל סבר כרב אחא וכשמואל ופסק כוותיה מההכרחות שכתבנו מתחילה בפירוש דסוגייא דמעשה רב אבל הרמב"ם ז"ל בשיטת הרי"ף ז"ל קאי לענין דינא דדוקא במלח הוא דבעי שינוי אבל לא מטעמיה וכדכתיבנא

וראיתי להרב פר"ח סי' תק"ד שכתב וז"ל ואע"ג דמההיא דפרכינן דלמא תבלין הוו משמע דתבלין לא בעו הטיה מ"מ מההיא דאמרינן אמר ליה רב אחא לבריה אצלי ודוך מדקאמר סתמא משמע דכל תבלין צריכין שינוי קצת ודלא כהרי"ף בהלכות ע"כ. ודבריו ז"ל תמוהים דהא כיון דמהש"ס נתגלה להדיא דתבלין לא בעו אצלויי לו יהיה שנצדיק עיון זה בדברי רב אחא אם הש"ס חולק עמו לית הלכתא כוותיה מי זה אמר דשבקי' סתמא דתלמודא דמוכח מיניה להדיא דתבלין לא בעו הטיה ועבדינן כרב אחא דמשמע מיניה דצריך להטות והרי"ף משום להשוות דברי רב אחא עם סתמא דתלמודא כתב דרב אחא גופיה במלח קאי ומאי דקאמר כי דייכת משום דתבלין מלתא דפשיטא דלא בעו שינוי לדעת ב"ה לכולהו ובסברא זו קיימי הגאונים ובעל הלכות פסוקות והרי"ף ורמב"ם וסמ"ג והרשב"א והר"ן ז"ל ומ"ש שם רמ"א ז"ל בשם הגמ"י הוא ענין אחר שאינו נכנס בחילוק פירושי הסוגיא וז"ל העולם נוהגים כשדכין תבלין בי"ט לעשות קצת הטיה או שינוי אחר דמתוך כך יהיו זכורים שלא לדוך יותר מהצריך לי"ט עכ"ל אין כונת הסמ"ג לומר דדעת רב אחא דאמר לבריה אצלי ודוך בתבלין דהא הסמ"ג גופיה כתב להדיא בפי' דלא קאמר רב אחא אלא במלח. ודברי הסמ"ג הכא אינם אלא להודיע מנהג לפי שהיו שוגגין לדוך ביותר מהצורך לי"ט היו נוהגין לעשות הכר לדבר ולא מן הגמרא הוא זה ואין זו גזירה אלא למי שחושש לטעות נאמר אליו עשה זאת והנצל מהשגיאה ומהשתא מה מקום לדברי הפר"ח לומר ודלא כהרי"ף לא כן הוא דודאי גם סמ"ג כהרי"ף ס"ל, ומה שכתב הרמב"ם טעמא דתבלין מפיגין משום דהכי רהיט כוליה תלמודא דטעמא דתבלין משום דמפיגין טעמן ומאי דלא קאמר דמוריקא נמי בעי לשנויי כדקאמר הש"ס מלתא דמשתמעא שפיר היא מדקאמר טעמא דהתר תבלין משום דמפיגין טעמן וטעמא דמלח משום דאינו מפיג כל שאינו מפיג בתבלין פשיטא דדינו כמלח וכ"כ בהלכות גדולות וא"ת א"כ דמוריקא נמי בעי אצלויי אמאי לא פריך תלמודא עלה דההיא דרב ששת דאמר הא ודאי לאו. נשמט מכאן וחבל על דאבדין

ע"ב גמרא תניא אמר ר"ג במה דברים אמורים וכו' לא צריכא כו' ע"כ כתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות י"ט וכן הבורר קטניות בי"ט בורר כדרכו כו' אבל לא בנפה ולא בכברה בד"א כשהאוכל מרובה על הפסולת אבל אם היתה הפסולת מרובה על האוכל בורר את האוכל וכו' ואם היה טורח בברירת הפסולת מן האוכל יתר מטורח ברירת האוכל מן הפסולת אעפ"י שהאוכל מרובה בורר את האוכל כו' עכ"ל קשה א' למה הוצרך לומר חלוקת פסולת מרובה מהאוכל כיון דהגמרא פריך עלה פשיטא ומה גם דכיון דאדכר בסמוך לה חלוקת פסולת מרובה בטורח דבורר האוכל הגם דנפיש בשיעורא מה צורך לומר חלוקה ראשונה ותו למאי דאמרינן דלא אזלינן בתר ריבוי הטורח ולא בתר ריבוי המתברר הגם כי רב הוא כיון דזוטר בטרחא א"כ כי היכי דהתנה הרמב"ם בסיפא דבורר את האוכל אם הוא רב בטורח דצריך לברור האוכל כמו כן הול"ל בדין בורר את הפסולת דאם מרובה האוכל בטורח יברור הפסולת הגם כי רב הוא מהאוכל ואמאי לא חדית לן האי דינא דריבוי הטורח הוא העיקר אלא בדין בורר את האוכל. ונראה דדעת הרמב"ם בפי' דסוגייא כאשר אבאר בס"ד וכדי להבין הסוגייא איכא למידק במאי דקאמר הש"ס לא צריכא כו' ועד השתא פשיטא כיון דנפיש בטרחא היכי שרינן לברור פסולת מתוך אוכל ונפיש בטרחא וי"ל דס"ד דסוף סוף כיון דבערך