ראשון לציון על ביצה קלט

רבא ואפשר עוד לומר דלדעת רבא מפרשי מתני' דב"ש סברי גזרינן דלמא ממליך ולא תבר ואשתכח דמטלטל ליה שלא לצורך ולהכי אמרו אין נוטלין את העלי וכו' וב"ה לא גזרי' וכפום השתא ב"ש אזלי לסברתם דגזרו אין מוליכין תבלין ומדוך וכו' ולא מדוכה כו' דחיישי' דלמא ממליך והתם חששת האמלוכי היא דלא שחט מטעם דקאמר הש"ס והכא מחמת דחייש על העלי מחמת דקפיד עליו מיהא טפי מתבר גרמי וממנע ולא תבר ונמצא טלטלו שלא לצורך גופו ולא לצורך מקומו ותברא דגרמי יודה רבא ג"כ דלכ"ע שרי דלא קיימא ואפי' חדתא ולא חייש עלה

שם גמרא אמר אביי מחלוקת בעלי כו' ק' מאי קמ"ל אביי אליבא דב"ש כיון דלא קי"ל כוותייהו ואולי דלפום מאי דפירשתי לעיל בדעת אביי בפי' דמתני' דעיקר דינא דשמעינן הוא דלא שרינן כלי שמלאכתו אלא לצורך גופו אבל לא לצורך מקומו וכדדייק להדיא תנא דושוין שאם קצב דאסור לטלטלו וכדפריך בשבת מינה לרבא דשרי לצורך מקומו כדאיתא התם אם כן אם נאמר דה"ה דתברא גרמי פליגי תתחייב לומר דמאי דתני עלה ושוין דאסור אכולה מלתא דאפליגו קאמר ושוין וכו' וא"כ כי היכי דבתברא גרמי לאביי לא מצי לפרושה אלא במחמה לצל דהא לא קאסר אביי לצורך מקומו אלא בכלי שמלאכתו לאיסור אבל כלי שמלאכתו להיתר לא אסר לצורך מקומו דאי נמי אסרינן ליה הוי מחמה לצל וכפ"ז נתחייב לפרש ושוין כו' דאסור היינו מחמה לצל ואם כן ליכא לאוכוחי מידי מושוין לאסור כלי שמלאכתו לאיסור מקומו לזה אמר דתברא גרמי ליכא מאן דפליג וממילא לא קאי ושוין אלא אעלי שמלאכתו לאיסור וקמ"ל דאסור לטלטלו לצורך מקומו והרמב"ם השמיט מהלכותיו דינא דמתני' אי בעית אימא לדעת התוס' דליכא שום חידוש אלא לב"ש הרי לא נפקא לן מידי לענין דינא ואב"א למאי דכתיבנא דאשמועינן דלא שרינן מחמה לצל דלמא אתי לאמנועי הא מלתא לא אצטריך רמב"ם לאשמועינן לה אחר שהשמיענו בה' שבת דכלי שמלאכתו לאיסור מחמה לצל אסור כל דלא שרי ליה להדיא מישתמעא מלתא דאסור אב"א למאי דכתיבנא בפלוגתא דב"ש וב"ה אי גזרינן דלמא ממליך כו' כיון דלא כתב רמב"ם דגזרינן משתמעא מלתא דשרי וב"ה דהוצרכו לומר דשרי הוא משום ב"ש לאפלוגי אדידהו אתו ורבינו הקדוש שהשמיענו פלוגתייהו לומר דאי משכחת ברייתא דאסר כה"ג ב"ש היא וב"ה פליגי עלייהו והלכתא כבית הלל

וראיתי להרב בעל פר"ח שדחה דעת הרי"ף והרמב"ם ואסר עלי זה בחזרה אפי' לצורך גופו ומקומו מידי דהוה אזירי ומזורי דחייש עלייהו וכו' וכאוקמתא דרבא בריש פ' כל הכלים ואמר דכי היכי דלא לפליגו סוגיי דתלמודא אמרי' דמקמי דשמעיה לההיא דרב שני דההיא מחמה לצל אבל לבתר דשמעה שני ליה דעלי הוי מוקצה מחמת חסרון כיס כו' יעש"ד בסוף סי' תצ"ט מדברי הרב נראה דסבר דאוקמתא דעלי דמי לסירי ומזורי כו' דבריש כל הכלים ואוקמתא דמחמה לצל תרוייהו כרבא נינהו ולהכי מיישב הרב הא מקמי דשמעה לההיא דרב דסיכי וזירי כו' הא לבתר דשמעה ודעתי לא היא דהך דמשני דדמי לסירי וזירי כו' הוא רבה בה"א והאי דמשני מחמה לצל הוא רבא באל"ף ויש לי להוכיח מדברי התוס' דהך דמדמה לסירי וזירי הוא רבה בה"א ומאן דמשני במחמה לצל הוא רבא באל"ף ממה שכתבו בד"ה איתיביה כו' וז"ל איתיביה אביי מדוכה כו' בשלמא לדידי מוקמי' לצורך מקומו והוה מצי לשנויי כרבי נחמיה כו' ואביי עצמו הוה ידע דהא משני ליה רבא לעיל הכי אלא פריך לרבא אולי יאמר תירוץ אחר כו' ע"כ מוכיחין דברי התוס' דלאו רבא דהכא הוא עצמו דלעיל דא"כ הכי הול"ל דהא כבר הקשה ליה לעיל אלא מהדר לאקשויי אולי יאמר תירוץ אחר ודוק תו ממאי דגמרו אומר התוס' ורבא לא בעי לשנויי כרבי נחמיה דלית הלכתא כוותיה ורבה דמשני כרבי נחמיה משום דמשמע ליה אין מטלטלין אותה בכל גוונא ע"כ הרי להדיא דתרתי נינהו דמלבד דקדוק דבריהם שהזכיר שם רבא כמה פעמים עוד היכי אמרי לא בעאי לשנויי כו' והא איהו גופיה שני ליה אליבא דרבי נחמיה לעיל אלא ודאי דתרתי נינהו ופשוט. תו פשיטא דאם כבר הקשה ליה אביי לרבא ושני ליה תו לית ליה לאהדורי לאקשויי פעם שנית אלא ודאי ברור כשמש דמאן דמשני דדמי לזירי ומזורי הוא רבה ומאן דמשני ליה מחמה לצל הוא רבא באל"ף וכיון דבין אביי בין רבא דבתראי נינהו סברי דלא דמי לסירי וזירי הלכה רווחת דהלכה כבתראי מרבא ואילך אלא ודאי דכדברי הרי"ף והרמב"ם עיקר להלכה ולמעשה. והרא"ש דברי הירושלמי הטוהו ולאו מלתא היא דהירושלמי דעתו כדעת רבא וכבר אידחיא בתלמודא דידן ותו לא משגחינן בירושלמי כיון דאתבריר דינא מתלמוד בבלי ועיקר ותו לא מידי

שם גמרא אפילו לצלי כעין קדירה כו' איכא למידק סוף סוף קשה לצלי תנן ואי עביד כעין קדירה הרי אינו צלי והיה נראה לומר דהא קמ"ל כל שיצא משיעור הרגיל לצלי הגם שאינו ראוי לקדירה אלא כעין לקדירה אסיר זהו חידותיה דאביי וזו נראית דעת רש"י אלא דהרמב"ם כתב בפ"א מהלכות י"ט וז"ל ומותר למלוח לצלי על גבי העור כו' במה דברים אמורים במולח לצלי שאינו צריך מלח הרבה וכו' ע"כ במאי דכתב הרמב"ם שאינו צריך מלח הרבה רמז לה למלתיה דאביי ואי תימא דאביי חדית תנאה במין מליחת צלי לאיסור הוה ליה לרבינו לאשמועינן לה דהא ליכא מאן דפליג עליה דאביי

ונראה דדעת רמב"ם דהכי פי' דברי אביי לא שנו אלא לצלי פי' לא תימא כיון דאיסור זה מעיקרא אינו אלא מדרבנן ואפילו מליחה לקדירה שרי דליכא איסור דאורייתא וכמו שכתב הרשב"א בחידושיו וז"ל לקדירה לא ואף על גב דאף הוא כלאחר יד הוא כיון דאפשר ליה בפורתא לא ממנע ושחיט הלכך לא שרו דכל דאפשר לאוקומי גזירות הללו בי"ט כשבת מוקמי עכ"ל. מעתה אפילו לקדירה שרי וסד"א דבדבר זה דאמרו דאין מולחין אלא לצלי די להיכירא ואפי' ימלח שיעור גדול לית לן בה דרבנן דגזור טעמא מאי גזור דלמא אתי למלוח להדיא העור לעבדו ולזה בגדר איסור דלקדירה תו ליכא למיחש קמ"ל דדוקא צלי ולעולם כל שיעור מליחה דלצלי שרי ולא התנה אביי תנאי לאסור בשי' מליחה ומהשתא סליק פסקא דהרמב"ם ז"ל על נכון שלא התנה בשיעור מליחת צלי

ע"ב גמרא אמר שמואל מולח אדם כמה חתיכות אעפ"י כו' רב אדא בר אהבה מערים ומלח גרמא גרמא ע"כ. נראה דפי' דסוגיין הכין הוא דשמואל אמר דמצי למלוח כמה חתיכות כאחת פי' ואינו צריך למלוח גרמא גרמא בהערמה אלא להדיא ימלח כמה חתיכות הגם שאינו צריך אלא לחתיכה א' ורב אדא בר אהבה מחמיר הוא דס"ל דאסור למלוח הרבה חתיכות ביחד בלא הערמה זו אלא על ידי הערמה והרמב"ם כתב בפרק א' מהלכות י"ט וזה לשונו ומולח אדם כמה חתיכות בשר בבת אחת אף על פי שאינו צריך אלא לחתיכה א' ע"כ נראה מדבריו ז"ל דמפרש דמלתיה דשמואל מייתי לה תלמודא להלכה דמותר למלוח הכל ביחד אפילו לכתחילה ומלתיה דרב אדא בר אהבה דקמייתי היא מדת חסידות כי חסיד במעשיו הוה ואיהו עביד לגרמיה ואה"נ להלכה לא יאסור רב אדא במלתיה דשמואל ולזה לא אמר הש"ס רב אדא אמר מערים כו' דאז הוה שמעינן דפליג אלא קאמר הש"ס מעשה חסידים למאן דבעי לקיים מילי דחסידותא. והרב המגיד כתב דהרמב"ם סובר דרב אדא פליג אדשמואל ופסק רמב"ם ז"ל כשמואל והאמת הוא דאי מפרשינן מאי דקאמר שמואל מולח אדם כמה חתיכות בבת אחת פי' בבת אחת כההיא דאמור גבי דין נתערב דם חיה כו' אם יכול לכסות הכל בדקירה אחת פשי' דשמואל לחומרא ורב אדא בר אהבה לקולא אלא דאנן לא מפרשינן לה הכי והנלע"ד כתבתי וטעמא דשמואל דשרי למלוח