ראשון לציון על ביצה קמ

טפי ממאי דחזי ליה נראה דכיון דאין דעת אדם שוה באכילה לפעמים יראה בעיניו לאכול חתיכה אחת ואח"כ ימלך לאכול אחרת ולא הראשונה ודעת רב אדא בר אהבה תגיד להכי ימלח הכל ויכין ולעת האוכל את אשר יבחר יגש אליו לאכול ולזה שרי למלוח הכל

שם גמרא מהו דתימא טעמא מאי משום שבות כו'. כתב הרמב"ם פכ"א מהלכות שבת הלכה כ"ז וז"ל ומניחין רטיה על גבי המכה לכתחלה במקדש שאין איסור שבות במקדש עכ"ל. לכאורה דברי הרמב"ם הם היפך דברי הגמרא וכבר תמה עליו הרב תי"ט במסכת עירובין דמהגמרא מוכח דלאו משום שבות דמותר במקדש נגעו בה אלא משום תחילתן התירו סופן אבל משום שבות ישנו לשבות זה במקדש והגם דאשכחן שהתירו כמה מיני שבות במקדש כדאיתא התם בעירובין התרת נגר הנגרר וקשירת נימא וכדומה עם כל זה שבות כזה לא היו מתירין אם לא משום תחילתו והיכי קאמר הרמב"ם ז"ל משום דאין שבות

ונראה דהרמב"ם ז"ל דקדק לשון הגמרא דקאמר מהו דתימא טעמא מאי משום דאין שבות דהכי הול"ל מהו דתימא דטעמא הוא משום דאין שבות במקדש דאז נשמע שפיר דבא לשלול דלא נימא האי טעמא דמשום דאין שבות אבל מאומרו מהו דתימא טעמא מאי כו' מוכח דזה מונח קאי אלא שהטעות הוא דהוה אמינא אפי' כהן דלאו בר עבודה להכי אתא עולא וחדית דלא אמרו אין שבות אלא בכהן במקדש בבן עבודה אבל כהן דלאו בר עבודה לא ואיכא טעם נכון בדבר דכיון דלאו בר עבודה מאי שייכות אית ליה במקדש והרי הוא כבמדינה ועמידתו במקדש אינה מסירה ממנו איסור שבות כיון דלאו בר עבודה הוא ולעולם טעמא הוא משום דאין שבות במקדש וכי תימא והרי בחזרה אין עוד צורך בכהן לעבודה שכבר עבד והו"ל כאלו אינו בן עבודה לזה אמר משום תחילתן התירו סופן פי' בשביל הסרתה שהוא לצורכי עבודה נגעו גם בחזרתה לומר בה דאין שבות במקדש כאלו היא צורכי עבודה וצורכי מקדש הגם שאין בו צורך עבודה כל עיקר ולעולם התרה זו עיקרה הוא משום שאמרו אין שבות במקדש דאלו הוה שבות במקדש לא היו מתירין חזרתה ושיעור פירוש מאמר התירו סופן משום תחילתן הכין הוא משום שתחילתן הוא צורך עבודה הסיר הרטיה הגם שסופן שהוא החזרה אין בו צורך עבודה כלל אפילו הכי משום תחילת עבודה התירו הגם שאין בה צורך עבודה ודלא כמו שפי' רש"י דמשום תחילתן הוא דלמא יעבוד העבודה והרטיה על בשרו ודרך זה רחוק שיהיו חוששים לכהנים לעבוד עבודת עבודה בפיסול ואנן תנן כהנים זריזים הן אפילו באיסורים קלים ומכ"ש באיסורי תורה כאלו החמורים פשיטא דלא חשידי בהכי ומעתה נסתלקה קושייתנו מעל הרמב"ם. ואם תאמר סוף סוף הוה ליה להרמב"ם ז"ל להשמיענו חידותא דדינא דאתא עלה עולא דהיינו דלא אמרי' אין שבות במקדש אלא בכהן דבר עבודה אבל לא בכהן דלאו בר עבודה יש לומר דסמך הרמב"ם דלא נטעה בהכי לומר אפי' דלאו בר עבודה על מה שאמר כבר בפ"ט מהלכות שבת וז"ל בהלכה ח' ומותר לחתוך יבלת במקדש ביד אבל לא בכלי ואם היתה יבישה חותכה אפילו בכלי ועובד עבודה עכ"ל דקדק הרב לומר ועובד עבודה לומר שלא התיר שבות זה אלא לכהן דבר עבודה אבל כהן דעלמא דלאו בר עבודה אסיר והרי הוא כאלו ישראל לענין דבר זה. ומלתא כהאי ברמז כל דהו סגי ואדרבה אומר אני דכל שלא התיר הרמב"ם אפי' כהן דלאו בר עבודה בכלל איסורא קאי אלא דלגלות מלתא כתב הרמב"ם להדיא ועובד עבודה לגלות דעת עולא ולא זו בלבד אלא דכתב הרמב"ם ג"כ בפרק עשירי מהלכות כלי המקדש וז"ל כהן שלקה באצבעו מותר לכרוך עליה גמי בשבת או בגד שאין בו ג' על ג' ועובד עכ"ל דקדק רבינו לומר ועובד שלא היה צריך שאם נתכוון לומר שאין בגד פחות משלש על שלש חוצץ לעבודה כבר כתב בסמוך הלכה שלפני זו וז"ל כרך בגד על בשרו כו' כגון על אצבעו אם היה בו ג' על ג' הרי זה חוצץ ופוסל פחות מכאן אינו חוצץ ע"כ א"כ מה צורך יש לומר בהלכה זו ועובד הא ודאי לא אתא אלא לאשמועינן דלא התירו שבות זה אלא משום שעובד ונפקא מינה דבכהן דלאו בר עבודה הוא לא שרו ליה וכפי זה כולהו שבותי שהתירו לכהן לא התירו אלא בכהן דבר עבודה ולאו דוקא בשבות דחזרת רטיה וכדעת המפרשים ז"ל הפך הרמב"ם וסב' זו נכונה ואמתית מצד עצמה ועיקר ועוד דלדברי הרמב"ם מתיישב הש"ס על נכון דמאי דקאמר טעמא מאי וכו' דמשמע דזה מונח קיים ולהחולקים קשה כדכתיבנא לעיל. ותו בשלמא לדעת הרמב"ם ניחא אלא להחולקים על דרך זה קשה דמנא ליה לעולא דהכא נגעו בה משום תחיל' דבר דלמא לא יסיר הרטיה דלמא משום אין שבות במקדש התירו והגם דנאמר דיסבור עולא בשבות זה דחמור מי יאמר דלא התירוהו במקדש דמי עמד בסודם ומה גם דאנן סהדי דאינו חמור ואי משום דאסרו לכתחילה דלמא לכתחילה הוא דהוי שבות חמור דכל דהתנא אוסר להדיא השבות אה"נ דאמרינן דזה הוי שבות חמור ולא התירוהו ותו קשיא לדבריהם ז"ל היכא אשכחן דחששו לכהנים דלמא יעשו איסור חמור כה"ג ויעבדו בחציצה במזיד ויחללו עבודתן ולדברי הרמב"ם הכל ניחא

שם גמרא מהו דתימא טומאת ע"ה ברגל כו' משמע דרב יהודה סובר הלכה כרבי יהודה. והרמב"ם בפי"א מהלכות מטמאי משכב ומושב כתב וז"ל הפותח חביתו ברגל כו' ועבר הרגל הרי החבית בחזקת טומאה כו' ע"כ פסק הרב ז"ל כחכמים ואנן קי"ל כיון דאמוראי גילו דעתם דהלכה כיחיד תו לא חיישינן לכללא דקי"ל דהלכה כחכמים ואולי דכיון דאיכא אמוראי אחריני בתראי מרב יאודה דמייתי הש"ס בחגיגה דשקיל וטרי אליבא דחכמים כדאיתא התם יע"ש לזה פסק כוותייהו

דף י"ב גמרא תני תנא קמיה דר"י כו' ע"כ מדברי ר"י מוכח דמדאשכחן דסברי ב"ה מתוך בהוצאה מוכרחים אנו לומר דה"ה בשחיטה אמרינן מתוך וכמו כן מדברי ר"י דקאמר בסמוך פוק תני לברא להך תנא דתני קמיה דחייב על המבשל גיד בי"ט משום בישול דב"ש היא דסברי הכי אבל לב"ה מתוך שהותרה לצורך כו' ע"כ. ומהשתא כל שהותר בי"ט שישנו בצורך אכילה גם דעבד ליה במלתא דליכא צורך אכילה כלל לא לקי. והרמב"ם כתב בפ"א מהי"ט וז"ל כל מלאכה שחייבין עליה בשבת אם עשה אותה בי"ט שלא לצורך אכילה לוקה חוץ מהוצאה מרשות לרשות והבערה שמתוך שהותרה הוצאה בי"ט לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה לפיכך מותר בי"ט להוציא קטן או ס"ת או מפתח וכיוצא באלו מרשות לרשות וכן מותר להבעיר אע"פ שאינו לצורך אכילה ושאר מלאכות כל שיש בו צורך אכילה מותר כגון שחיטה אפיה בישול כו' וכל שאין בהם צורך אכילה אסור כגון אריגה כתיבה כו' ע"כ משמע מדברי הרמב"ם דלא אמרו מתוך אלא בהוצאה והבערה אבל שחיטה ואפיה וכדומה לא אמרינן בהם מתוך שהותרה כו' ודבר זה הוא הפך הגמרא כדכתיבנא בסמוך דאפילו בשחיטה ובישול אמרינן מתוך לדברי ר"י בר אבדימי ור' יוחנן דפסק הרמב"ם כוותייהו דאי לדברי רבה דפליג ואמר דלמא בהוצאה פליגי ומטעמא דכתיב בירמיה ולא תוציאו משא ביום השבת לדבריו לא אמרינן מתוך כלל אלא מטעמא דקרא אוכח באיסור האי מלאכה ליתיה בי"ט כל עיקר והרמב"ם נקט למלתיה מטעם מתוך שהותרה. וראיתי להרב פר"ח שכתב דטעמו של הרמב"ם משום ההיא דאמרינן במכלתין דף כ"ב בעו מאביי מהו לכבות הנר משום דבר אחר ואסר ש"מ דלא אמרינן מתוך וממילא שמעינן דלא קיימא לן כסוגייא דהכא ע"כ ודבריו דחוקים דכיון דבסוגיין תלת אמוראי ר"י בר אבדימי ור' יוסף ואף ר' יוחנן כולהו קיימי בסברא אחת דאמרינן מתוך בכל המלאכות גם תלמודא מדקאמר ואף רבי יוחנן סבר לה כו' משמע דהכין סביר ותו דקי"ל הלכה כר' יוחנן לגבי בתראי מיניה ותו רבה ורב יוסף